תקופת השנים 1881-1904, שבה עלו לארץ ישראל כ-25 אלף יהודים, בעיקר מרוסיה ומרומניה. גם לפני עלייה זו עלו יהודים לארץ ישראל, אבל עלייה זאת נקראת "עלייה ראשונה" כי לראשונה הגיעו עולים ממניעים לאומיים.

העלייה הראשונה הגיעה לארץ בשני גלים: הראשון הגיע בעקבות הפרעות ברוסיה ב-1881-1882, והשני בשנים 1890-1891 בעקבות גזירות חדשות נגד היהודים ברוסיה, ובעיקר בגלל גירוש היהודים ממוסקבה. רוב העולים היו אנשים דתיים ובעלי משפחות, בני המעמד הבינוני. ביניהם היו גם שליחי חיבת ציון שבאו לבדוק את אפשרויות ההתיישבות בארץ עבור חבריהם, וגם חברי אגודת ביל"ו. בתקופת העלייה הראשונה הוקמו בארץ 23 מושבות, ממטולה בצפון ועד גדרה בדרום. צורת ההתיישבות החקלאית האופיינית לעליה הראשונה היא המושבה – יישוב חקלאי המבוסס על משקים חקלאיים פרטיים של האיכרים ועל עבודת פועלים. רוב העולים בעלייה הראשונה פנו לערים, ורק כרבע מהם – להתיישבות חקלאית.
בין יישובי העלייה הראשונה: ראשון לציון, זכרון יעקב, יסוד המעלה. כמו כן חוּדשה ההתיישבות בפתח תקווה ובראש פינה.

קראו עוד:
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
העלייה הראשונה של הביל"ויים 
הקמתה של ראש פינה