דת ומדינה - תפקידה של הלכה

שאלות של דת ומדינה אינן זוכות לעיסוק הלכתי מסודר. ההשקפה הרווחת היא כי שאלות כאלה מונחות אך ורק על שולחנם של פוליטיקאים, שופטים וסוציולוגים; אך להלכה אין מה לתרום לדיון. הכול מניחים שההלכה היא נתון קבוע שהמציאות צריכה להתאים את עצמה אליו, אך הוא עצמו אינו אמור להגיב למציאות. התוצאה מוזרה: למרות שההלכה עומדת במוקד החיכוך בין דת למדינה, היא נתפסת כלא-רלוונטית לדיון על הקלתו של סכסוך זה במדינה היהודית.

נייר העמדה טוען ששתיקת ההלכה בנושאים אלה לא זאת בלבד שאינה הכרחית אלא גם לא-ראויה מנקודת ראות דתית. ההלכה כ"תורת חיים" פועלת תמיד מתוך ההיסטוריה וכתגובה למציאות מתחלפת. אכן ההלכה, ככל שיטת משפט, היא שמרנית. בהיותה מחויבת להתגלות אלוקית חד-פעמית ולמקור סמכות אלוקי ולא אנושי, יכולתה לתת מענה לנסיבות משתנות מוגבלת אף מזו של שיטת משפט חילונית. כל שינוי בה צריך לעמוד בקריטריונים דתיים ולנסות לקלוע לרצונו של האל. בדרך כלל התפתחותה אינה באמצעות חקיקה אלא באמצעות פיתוח פרשני, תהליך שמטבעו הוא אטי ומוגבל.

מול קשיחותה היחסית של ההלכה עומדת מציאות השונה כמעט בכל רכיביה מזו שהייתה קיימת בתקופות העיקריות של עיצוב ההלכה. ההלכה אמורה להתמודד עם שלושה שינויים דרמטיים: ראשית, אבדן הדומיננטיות של משפט ההלכה. לראשונה בתולדות עמנו מתקיים ממסד דתי חלש בצד ממסד שלטוני חזק שהוא לא רק אוטונומי אלא גם ריבוני, ואשר אינו מעוניין - מעשית, אידאולוגית וסמלית - בתוכנו של המשפט הדתי ובפתרונות שהוא מציע. שנית, הקמת מדינת ישראל הציבה את ההלכה בפני מציאות לא מוכרת זה אלפיים שנה, של שלטון יהודי מדיני. "חור שחור" של תחומים לא-מוסדרים הנוגעים להיבטים רחבים של המשפט הציבורי נפער בקודקס ההלכתי כתולדה של הגלות הנמשכת. שלישית, תופעת החילון ההמוני אשר הפכה את ההלכה, לראשונה בתולדותיה, ללא-רלוונטית בעיני רוב היהודים.

האם ההלכה יכולה להתחדש ולעמוד באתגרים החדשים? נייר העמדה מציע תשובה חיובית. התחדשות הלכתית היא המשתנה הקבוע בהיסטוריה של ההלכה. ההלכה הוכיחה כושר הסתגלות מדהים שאפשר לה בעבר להתמודד עם שינויי מציאות כבירים שלא נפלו מן האתגרים הנוכחיים.

עיקרו של נייר העמדה בהצגה של ארבע אסטרטגיות אפשריות להתחדשות הלכתית, על הקשיים הכרוכים בהן:

הראשונה, היעדר שפיטות הלכתית. הדרך פתוחה בפני פוסקי ההלכה לבחור במודע להדיר את עצמם מעיסוק בסוגיות מסוימות, בין אם באמצעות קביעה עקרונית שההלכה אינה מתיימרת להיות כולית בין אם באמצעות קביעה מתונה יותר שלמרות ש"הכול שפיט" בהלכה, בדורנו יש להעדיף מדיניות הלכתית שאינה מממשת את השפיטות בהקשרים שונים. עמדה זו מציבה את ההלכה בעמדת צופה מן הצד על היבטים חשובים של הקיום האנושי, ולכן סיכויי התקבלותה מועטים.

השנייה, הפנמה של הנורמות המדינתיות. פוסקי הלכה יכריזו כי בתחומים שאינם דתיים במובהק, הנורמות הנובעות מההליך הדמוקרטי מקבלות ערך הלכתי פנימי (כמובן, כל עוד אינן סותרות במפורש את ההלכה). מודל זה פעל בעבר בהצלחה כאשר ההלכה מוכרת במנהיגות הפוליטית-הציבורית היהודית ("משפט המלך", פסיקת "טובי העיר"), ולעתים גם בזו הנוכרית ("דינא דמלכותא - דינא"), כמקור לגיטימי לנורמות שהופנמו אל תוך הקודקס ההלכתי. לנוהל זה ביסוס רעיוני במהלך ההלכתי הנפרץ המעניק תוקף הלכתי להסכמת הציבור. כך למשל: "מנהג ישראל - דין הוא"; "אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה".

השלישית, אקטיביזם שיפוטי. האקטיביזם יכול לבוא לידי ביטוי באורח מתון, בפיתוח משפטי אבולוציוני, על-ידי פרשנות של דוקטרינות הלכתיות קיימות. זוהי בעצם דרך המלך של התפתחות ההלכה. אך לעתים אין בה די, כאשר נוצר פער גדול מדי בין הנורמה התקדימית ההלכתית לבין המציאות. או אז נדרשת אפשרות רדיקלית יותר, אשר תטיל על הפוסקים לאתר מתוך פרטי ההלכות והתקדימים בנושא נתון את עקרונות היסוד ההלכתיים, לבצע הצרנה (קונספטואליזציה) של עקרונות אלה, ואז להחיל אותם על העניין ההלכתי הנדון לפניהם. בדרך זו אפשר יהיה לעצב דוקטרינות הלכתיות חדשות ולא רק להרחיב את הקיימות.

הרביעית, הפתרון המוסדי. לפני חורבן בית המקדש נתעצבה ההלכה לא רק באמצעות פסיקה אלא גם באמצעות מוסד מרכזי מחוקק - הסנהדרין. בהיותו מוסד מקובל על הכול, היה בידיו הכוח לקדם חידושים הלכתיים שהוכרו על-ידי הכול. האם אפשר לחדש ימינו כקדם ולהעצים את כוח הרבנים, באמצעות ארגונם יחדיו בדרך שתאפשר להם להמשיך את המסע ההלכתי הרב-דורי? בדורות האחרונים הועלו הצעות לחידוש הסנהדרין, אך הן כשלו מסיבות שונות. לאור ניסיון העבר, המאמר מעלה הצעה להקמת גוף פרטי שישבו בו גדולי תורה ממגוון הזרמים האורתודוקסיים. מכוח הסמכות שיקנה לו גוף זה בהסכמת כלל העולם ההלכתי, יעצב פתרונות הלכתיים שרב בודד אינו מסוגל ואינו מוסמך לעצבם.

שתיקת ההלכה בסוגיות הבוערות ביותר שעל סדר יומנו רועמת. דומה כי אימוץ אחת מהאסטרטגיות המוצעות לעיל, או שילוב כלשהו ביניהן, יכול להציע פתח להתחדשות ההלכה ולהיותה כלי רב עצמה לעיצוב מענה רלוונטי ועדכני לסוגיות המאיימות לערער את יציבותה של החברה הישראלית.

* * *

קישור למאמר במקורו בכתב העת פנים

ידידה צ' שטרן, מדינה, משפט והלכה. ג. דת ומדינה: תפקידה של ההלכה, נייר עמדה מס' 48, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004.