|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי [1917 - 1948]עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ראשיתה של העבודה היישובית הציונית בארץ-ישראל, קביעת יעדיה ותוכנית הפעולה שלה קשורים קשר הדוק ביותר באישיותו של אדם אחד - ד"ר ארתור רופין, 'אבי ההתיישבות הציונית'. טרם עלייתו, בשנת 1907, חיבר רופין תוכנית פעולה מקפת, בהניחו שהתנועה הציונית אינה רק בבחינת 'מעוררת' או מתכננת, אלא שעליה להיות גם המובילה והמבצעת. בניגוד לדעה שהיתה רווחת בעת ההיא, כי ארץ-ישראל אינה גדולה דיה עבור העם היהודי, היה רופין הראשון שחשב כי התיישבות מיידית בכל חלקי הארץ אינה בת-ביצוע בעתיד הנראה לעין, ועל כן הציע תוכנית יישובית מצומצמת. כדי להציב יעדים לתקופה של עשרים שנה, הציע לרכוש וליישב שתי טריטוריות קטנות, יהודה והגליל, המחוברות ביניהן ברצועה צרה בשפלת החוף, ואלה תהוונה אוטונומיה יהודית בעתיד. רופין שירטט את השטח המוצע בהתאם לתפרוסת היישובית הקיימת. השטח המוצע בדרום כלל, כמובן, את ירושלים, הריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ בשנים אלו. ואת חברון וסביבתה ; ואילו השטח הצפוני כלל, בין היתר, את צפת, שאף בה היה יישוב יהודי ניכר. למעשה, הריכוז היהודי הגדול ביותר בארץ-ישראל בראשית המאה העשרים היה על-גבי ההרים. הצעתו של רופין, שהמניע העיקרי שלה היה אפשרות מימושה המיידי בהתאם להבנתו דאז, צימצמה את יעדי התנועה למינימום. מטרתו היתה להגיע לאוטונומיה היהודית הנכספת בדרך הקצרה והמהירה ביותר. הבסיס לתוכניתו היישובית היתה תפיסתו כי יש לייסד בארץ יישוב יהודי נפרד, במידת האפשר, מהיישוב הערבי. מטרתו הנכספת היתה לא רק יצירת אמצעי קיום לעם היהודי, אלא בניית מרכז רוחני, שתפרח בו היהדות. לפני מלחמת העולם הראשונה, ב-1913, סייע המשרד הארצישראלי, בראשותו של רופין, ברכישת שני שטחי אדמה קטנים בסביבות ירושלים : קלנדיה (עטרות, כאלף דונאם) ודילב (קרית-ענבים, כאלפיים דונאם). המקומות יושבו בקבוצות פועלים. סקירת הרכישות שרכש המשרד הארצישראלי מלמדת כי תוכנית הטריטוריה המקורית של רופין נזנחה, וכי הקו המנחה, עד 1914, היה כי 'בארץ-ישראל אין לקבוע כללים בנוגע לקניית קרקעות. קונים כל מה שאפשר'.1 העמדה היתה, שיש לתקוע יתדות בכל מקום שהדבר ניתן, ויש למצוא דרכים ושיטות חדשות למען ביסוס משק חקלאי מצליח. עם זאת, העיקרון שהנחה את רופין בעת שהציע את תוכנית הטריטוריה, דהיינו, עיצוב מדיניות בהתאם לסיכויי הגשמתה, המשיך להנחותו, ודרך פעולתו עוצבה בהתאם לכך. עם שובו לארץ ב-1920, לאחר כשלוש וחצי שנות גלות מאונס (רופין גורש מהארץ בידי התורכים ב-1916), הצטרף ל'ועד הצירים', ועם סיום פעולתו של ועד זה היה חבר ההנהלה הציונית בירושלים. ד"ר רופין שימש ראש מחלקת ההתיישבות עד מותו ב-1 בינואר 1943, אך בפעילותו חלו כמה הפסקות. מידת השפעתו ומעורבותו בעשייה היישובית של תקופת המנדאט עדיין מצפה למחקר. יחסו להתיישבות בכפר-עציון שופך אור על הרעיונות והלבטים שליוו את עבודתו היישובית בתקופה האמורה. ההתיישבות החקלאית היהודית על דרך חברון-ירושלים נוסתה לפני קום המדינה שלוש פעמים. הנסיונות השונים, אשר הקשר היחיד ביניהם היה אתר ההתיישבות, נערכו במשך תקופה של למעלה מעשרים שנה, כאשר כל עשור מהווה, כמעט, עידן בפני עצמו. שני הנסיונות הראשונים הוצאו לפועל בידי גופים פרטיים, ורק את הניסיון השלישי והאחרון, הידוע לתהילה, יזמו והציעו לפועל המוסדות המיישבים. לא מצאתי חוטים מקשרים בין ד"ר רופין לבין נסיון ההתיישבות ב-1927 , שכונה 'מגדל-עדר'. בין 1925 ל-1929 פרש רופין מתפקידו כראש המחלקה להתיישבות. לעומת זאת מצויה התכתבות בין רופין לבין חברת 'אל-ההר','שיישבה את המקום ב-1935. רופין שימש בעת ההיא אחראי (עם אחרים) למשרד המרכזי ליישובם של יהודי גרמניה. הניסיון השלישי להקמת הגוש החל באפריל 1943, לאחר מותו של רופין, אך את רכישת השטח ביצעה הקרן-הקיימת עוד בערוב ימיו. יישוב יהודי חקלאי בקרבת חברון עורר שאלות רבות ומגוונות. יחסם של המוסדות, ורופין בתוכם, נקבע אמנם לאור יחסם למקום ההתיישבות, אך אין ספק שזה היה רק אחד משורה של גורמים שעיצבו את מדיניותם. עם זאת, בזכרונם של מתיישבי 'אל-ההר' נשארה רק הקביעה, שעמדת רופין הינה: 'החקלאות היהודית תהיה רק בשפלה, כי את ההר יש להשאיר לערבים'2. ואולם, במכתב של רופין לחברת 'אל-ההר' משנת 1934, הוא הביע תמיכה עקרונית בתוכנית יישוב ההר.3 מה היו העובדות לאשורן? בדיקת כתביו המרובים של רופין מבררת הן את יחסו להתיישבות ההררית בדרך כלל, הן את יחסו ליזמים פרטיים, והן את יחסו להתיישבות החקלאית באזור חברון.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה, לאור התקוות כי בארץ-ישראל עומד להתחיל עידן חדש, שירטט רופין תוכנית פעולה מקפת, שאותה פירסם בספרו 'בניין הארץ'4. רופין, אשר נתן דעתו על שטחי הקרקע הרצויים, התווה מפת רכישה שנראתה לו, ממקום מושבו הזמני בקושטא, כקלה ביותר לביצוע. אדמות חסרות בעלים היו לגבי דידו היעד הראשון לרכישה. לדבריו, בהתאם לחוק התורכי, די היה בעיבודן של אדמות אלה כדי לרכוש בעלות עליהן. ביניהן מצוי היה השטח המדברי שבין חברון לים המלח. רופין, שציין את המחיר הגבוה שיידרש לשם עיבוד אזור זה הציע, בין היתר, לרכוש קרקע חקלאית המתאימה למטעים אשר בעליה אינם רשומים כדין, והמצויה גם בסביבות ירושלים וחברון. הוא הטעים, כי מן הראוי שאת כל הקניות תרכז יד מכוונת אחת. בספר זה, שנכתב ב-1918, עסק רופין בהתוויית עקרונות בהתאם לתנאים שלמעשה כבר נמוגו. המציאות היישובית החדשה שהתגבשה בזמן המנדאט הביאה לתפנית גם בתוכניתו. בניגוד ל'חלומות הגדולים', שאפיינו את השנים 1921-1918, קיצצה המציאות של ראשית שנות העשרים את כנפי החזון. קופתה הריקה של התנועה הציונית, שניצבה במלוא חדלונה מול המתדפקים על שערי הארץ, היתה הגורם החשוב ביותר בעיצוב המדיניות הציונית. בשנות העשרים לא הציב המנדאט הבריטי הגבלות על רכישת קרקעות, והמדיניות היהודית עוצבה בהתאם לצרכים המיידיים של היישוב. ראשי המוסדות, ורופין ביניהם, שהיו במצוקה כספית נוראה, ביקשו תרופה למצוקות המעיקות ביותר ומיעטו לתת דעתם לחזון הרחוק. לאור המחסור החמור באמצעים מחד גיסא, והביקוש הרב לסיוע לאלפי העולים מאידך גיסא, התגבש העיקרון של התיישבות המבטיחה את מרב סיכויי ההצלחה. דעתו של רופין היתה, כי בשלב זה רצוי להתרכז ביישוב אזורי ארץ-ישראל שהוכחו כפוריים, ואילו '. . . הרים חשופים וחולות עוד זמן ידוע לא יהיו כשרים לעבודה תרבותית, ולפיכך אין להביאם בחשבון'.5 בחוברת שכתב רופין ב-1925 מצויה עוד הבהרה : 'ההתיישבות שלנו, שעליה להיאבק בכל-כך הרבה מכשולים, יש לה עניין צודק, שעליה לנצל קודם כל את האדמה הטובה ביותר הנמצאת במקום הטוב ביותר'6. ניסיון יישובי מוצלח שהצטבר באזורי המישור והשפלה, לעומת מיעוט ההישגים החקלאיים בהר, השפיע בלא ספק על עיצובה של עמדה זו. בשנות העשרים ביקשו המוסדות המיישבים לרכוש שטחי קרקע נרחבים במיוחד, אשר יהוו פתרון למתיישבים רבים ככל האפשר. בניגוד לאדמות העמק, ששטחים גדולים מהן היו בבעלות אחת, היה שטח האדמה שהוצע למכירה בהר קטן בדרך כלל, ולא הספיק לייסוד נקודה יישובית מבוססת. מצב זה השפיע השפעה נחרצת על אי-התעניינותה של הקרן-הקיימת באזור ההר. מכאן שלמרות שאדמות ההר היו מלכתחילה, בהתאם להשקפתו של רופין, היעד הראשון להתיישבות יהודית, שונתה תפיסתו ונקבע כי אין היא מספקת את הצרכים הלאומיים המיידיים. קביעה זו לא היתה בבחינת שרטוט מפה חדשה, אלא הצבת יעדים חדשים בהתאם לצרכים הדחופים ביותר.
למרות העובדה שהישגי הרכישה של היוזמה הפרטית עלו בשנות העשרים על הישגי היוזמה הציבורית, היה יחסם של ראשי התנועה הציונית ליזמים הפרטיים מורכב ודו-ערכי: הערכה רבה לממונם והערכה פחותה בהרבה לחלוציותם. הנהלת הקרן-הקיימת הכירה בתרומת ההון הפרטי, שלא בטובתה. 'כל זמן שאמצעי הקק"ל אינם מספיקים לה עד כדי רכישת כל הקרקעות הנחוצות למטרות התיישבות - הרי דירקטוריון הקק"ל, כאז כן עכשיו, איננו מתנגד לקניית אדמה באופן פרטי בארץ-ישראל'.7 נסיונה הכושל של העלייה הראשונה ולקחה המר של תנועת האחוזה8 בתקופת העלייה השנייה, אשר היטיבה לרכוש קרקע אך נכשלה ביישוב אדמתה, תרמו בלא ספק למערכת היחסים המסובכת בין מחזיקי ההון הלאומי לבין בעלי ההון הפרטי. העלייה הרביעית וספסרות הקרקע, שגאתה בעקבות פעילותה, היתה תמרור אזהרה נוסף לראשי המוסדות הציוניים, שראו בספסרות הקרקע אם כל חטאת. ב-1927, בהרצאתו בקונגרס הציוני בבאזל, התפלמס רופין עם המוחים על יחסה של התנועה כלפי בעלי ההון הקטנים : 'בכל תוקף אני דוחה את הטענה נגד ההנהלה הציונית, שהיא כאילו דאגה עד עכשיו אך לפועלים, ואת המעמד הבינוני הזניחה'.9 ואולם ארבע שנים קודם לכן, בקונגרס הציוני ב-1923, טרם בואם של אנשי העלייה הרביעית, גילה רופין את רחשי לבו בפומבי וקבע כי בעלי ההון הקטן מזדרזים לרדת מן הארץ בהיתקלם בקשיים הכרוכים בהתיישבות בה. יתר על כן, בעלי-ההון מוכנים להשקיע את כספם בעסקים בטוחים בלבד, 'ואילו ארץ-ישראל זקוקה גם לעסקים כאלה שאין הרווח שלהם בטוח מראש'.10 החשש כי בעל-בית פשוט לא יוכל לעמוד מול 'ייסורי ארץ-ישראל' היה רק פן אחד בביקורתו כלפי היוזמה הפרטית. חשש ברור הובע מפני האמרת מחירי הקרקע, שגאו בעטים של הספקולנטים.11 החששות בכל הנוגע להתאמתם של בעלי-ההון להתיישבות היו מרובים : יכולתם לשאת בעבודה גופנית קשה ; היעדר ניסיון חקלאי ; יכולתם להחזיק מעמד ביישוב מבודד : חוסנם החברתי, ועוד. עם זאת כבר ב-1925 התברר לרופין כי 'צריכים להיות מוכנים לכך שככל שהעלייה תגדל, היא תאבד את אופיה האליטיסטי ותקבל אופי בינוני'.12 בעלי ההון הפרטי עסקו בעיקר בהתיישבות בטוחה, כגידול הדרים, אשר הקשיים הכרוכים בה היו מעטים ביחס. החשש מפני ההשלכות השליליות שנלוו לכשלונות השפיע על המוסדות שיתמכו רק בנסיונות מבטיחים. רופין ביקש שההתיישבות הלאומית תצעד בראש לפני היוזמה הפרטית, וזו תשתף עימה פעולה בהתאם לכלליה. הוא העדיף שקניית הקרקע תיעשה על-ידי הקרן-הקיימת, וזו תחכיר אותה למבקשים להתיישב עליה. לדבריו, רק קנייה על-ידי הקרן הלאומית וחברת הכשרת היישוב תמנע ספקולאציה, תבטיח רכישה במקומות נכונים, ופתרון צודק לפלאחים המתגוררים על האדמה הנרכשת.
התוכנית ליישוב מגדל-עדר לא נשאה סימני הצלחה. אף סיווגה כהתיישבות של בעלי-הון מבני המעמד הבינוני מעוררת גיחוך-מה. חברת 'זכרון דוד', שנוסדה בידי כמה ירושלמים מבני היישוב הישן מתוך מטרה להקים יישוב חקלאי על דרך חברון, לא זכתה, ככל הידוע, לתשומת לבם של המוסדות. היישוב הזעיר, שנוסד ב-1927 על שטח של כאלף דונאם, מנה בסך הכל כ-15 משפחות וכמה תלמידי ישיבה אשר למדו במקום. המתיישבים ביקשו להתפרנס מגידול כבשים ומטעים. היישוב נוסד בניגוד לכל כללי ההתיישבות שהתווה רופין: לאנשים ולנשותיהם לא היה ניסיון חקלאי; חסרה להם הדרכה נאותה ; מספר המשפחות היה קטן מדי (ההיקף הרצוי שהציע רופין היה בין שישים למאה משפחות) : המקום היה מבודד, ולאנשים לא היו די אמצעים. מגדל-עדר נעזבה שנתיים לאחר היווסדה. בי"ז אב תרפ"ט (1929), עם פרוץ המאורעות, וככל הידוע לא ביקשו מתיישביה הראשונים ליישבה מחדש. רמז ליחסו של רופין לאפשרות קיומה של התיישבות חקלאית בקירבת חברון עולה מתוך דיונים שנערכו לאחר מאורעות תרפ"ט. קרן העזרה, שנוסדה כדי לסייע בשיקום ההריסות, ואשר רופין נמנה עם חבריה, התעמקה בשאלה אילו מקומות כדאי לשקם, ואילו מוטב שייזנחו. העובדה שמגדל-עדר כלל לא הוזכרה בדיונים השונים מדברת בעד עצמה. עם זאת, השאלה העקרונית בדבר ייסוד התיישבות חקלאית באזור צפה ועלתה. הנימוקים בעד, או נגד, שיקומה של חברון היהודית ועידוד ההתיישבות בקרבתה היו מתחומים שונים. אין ספק שמאחורי ההחלטה באיזו מידה ראוי לתמוך בעיר-האבות עמדה לא רק הבחינה היישובית-כלכלית הצרופה, אלא מידת ההערכה ליישוב הישן שאיכלס את העיר. רופין, שלקח חלק פעיל בדיוניה של ועדת קרן העזרה, הודה בגלוי כי 'אין הוא מאמין בכל התוכניות של יישוב חדש במקומות אלה [צפת וחברון]'. בעוד שבשנת 1907 כתב, כי יש לעודד הקמת רבעים יהודיים חדשים בערים השונות, נימק עתה את סרובו לשקמן בטענו שהפעילות היהודית המסחרית בהן מחזקת בעיקר את הערבים. 'אין שם [בחברון] בסיס כלכלי, כי רובם מלווי בריבית וחלק גדול מהם חיים על הישיבה ועל הצדקה'.13 גם הרב מאיר ברלין, חבר הוועדה ומנהיג 'המזרחי' פיקפק בחשיבות שיקומו של היישוב הישן וסבר כי הקמת המושבות שנהרסו, כגון הר-טוב וכפר-אוריה, קודמת לבנייתה של חברון. היה זה דווקא יוסף שפרינצק, איש מפלגת הפועלים, שסבר כי החלטה שלילית בנדון תהווה החמצת הזדמנות מצוינת להידברות עם אנשי היישוב החרדי הישן. הקולונל קיש, ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, הדגיש את משמעותה הפוליטית של חברון ואת החשיבות של תיקון היחסים עם היישוב הערבי בה. אנשי הוועד הלאומי היו אלה שהדגישו את ערכה הלאומי של העיר. אמנם במכתב משותף של רופין וקיש להנהלה הציונית בלונדון הוצגה העמדה בדבר חיוב הקמתו של רובע יהודי חדש בחברון, דווקא לאור התנאים הבטחוניים והסניטאריים השוררים בעיר,14 אולם לתמיכה העקרונית התלוותה ההצעה לא להתחיל בביצועה עד שיתברר לאשורו מספר היהודים אשר יוכלו למצוא פרנסתם בעיר. קו המחשבה של רופין, בדבר חיוב ההתיישבות רק לאור מידת הסיכוי להצלחתה, מתברר ועולה גם מדיון זה. הסיוע המועט ליישוב היהודי בחברון גרר אחריו את שלילת ההתיישבות החקלאית באזור. רופין סבר כי אין לכך כל בסיס כלכלי. 'את ההצעה בדבר יישוב חקלאי הוא [רופין] חושב בתור הצעה פנטאסטית. אמנם יש שם אדמה טובה, אולם לא נוכל להתחרות בתוצרת הענבים עם האיכרים הערבים'. הקשיים בקניית שטחי אדמה קטנים ממספר רב של בעלים והניסיון היהודי הדל בהתיישבות הררית שכנעוהו, כי האדמה בין חברון לירושלים אינה מתאימה לחקלאות יהודית. רופין שלל לחלוטין את תוכנית ההתיישבות סמוך למעוז העזוב של היישוב הישן.
מאורעות תרפ"ט והשלכותיהם הפוליטיות גרמו תפנית במערכת השיקולים של המוסדות היישוביים. קביעתו של ג'ון הופ-סימפסון, ב-1930, כי יש להפסיק, זמנית, כל התיישבות יהודית בשל סבלם של הערבים, בצד ההגבלות על קניית הקרקע שנקבעו בספר הלבן של פאספילד, העמידו את המוסדות המיישבים בפני מציאות חדשה. גם זרם העלייה החמישית המתגבר תבע מעשים. דווקא בעתות משבר ואי-בהירות פוליטית עלתה חשיבותם של המוסדות הלאומיים, אשר ביקשו לתקוע יתדות ככל שניתן. לעומתם, ההון הפרטי נרתע ממעשים בעתות סכנה, אך זינק לפעולה עם בוא הרגיעה. דו"ח הופ-סימפסון, אשר קבע שרוב אדמות ההר שאינן מעובדות הינן בלתי ניתנות לעיבוד לחלוטין, העמיד בפני מוסדות היישוב את האתגר ליישבן. האדמות ההרריות באזור חברון ובכרמל הוזכרו בפי הממונים על ההתיישבות כמשימה יישובית מיוחדת. למרות הלחצים הפוליטיים, עוצבה גם בראשית שנות השלושים מדיניותו של רופין בעיקר לאור חישובי כדאיות ומתוך דאגה מפני נישול הערבים. רופין הציע תוכנית נרחבת לאינטסיפיקאציה של החקלאות הערבית. אשר תוצא אל הפועל בכספים שיקבלו הערבים תמורת מכירת חלק משטחיהם. הוא הוכיח, על-ידי חישובים מפורטים, כי המשק החקלאי-ערבי יניב יותר תשומות אם חלק משטחו יימכר ותמורת הכסף שיקבל ישכלל את השאר. רופין היטיב לחשב את תוכניתו, לאור הניסיון הרב שהצטבר בחקלאות בשפלה, אך הסתייג מביצועה באזור ההר. 'לפיכך, בינתיים נמנעים היהודים מלקנות קרקע באזור ההר'.15 רופין, מיוזמי 'ברית שלום' בשנות העשרים, ביקש לבסס את השקפתו היישובית על תפיסתו ההומאנית והפוליטית. עם זאת, הוא הודה כי 'כרגע הערבים רואים את ארץ-ישראל לא מנקודת ראות כלכלית, אלא פוליטית'. מצבן המשפטי של אדמות ההר ; התפיסה כי דווקא לעמק חשיבות אסטראטגית ; העובדה החותכת כי הניסיון שהצטבר בתחום החקלאות ההררית היה דל, והחשש כי חקלאות הררית תוריד את רמת-החיים של האיכר היהודי - גורמים אלה ואחרים השפיעו על אי-קניית אדמות ההר. הם אף תרמו לכך שגם בשנים 1933-1932 נמנע רופין עקרונית מלצדד בהתיישבות הררית. הצלחתם המשקית של עטרות וקרית-ענבים אף היא לא הניעה אותו לשנות את דעתו, והוא ראה בכך יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
אנשי העלייה החמישית, שהחלו לנהור לארץ-ישראל במספרים גדלים והולכים, העמידו את המוסדות היישוביים בפני מציאות חדשה. רכישת הקרקע, שהיתה שרויה במשבר עקב מאורעות 1929, החלה לגלות סימני התאוששות החל מ-1933. ההון הפרטי, שבשנות השפל נעלם כמעט לחלוטין, חזר לשוק המתעורר. על רקע ההתעוררות המוגברת של ההתיישבות, צפה ועלתה יוזמתם של כמה מוותיקי היישוב, ירושלמים ואנשי רחובות, ובראשם שמואל צבי הולצמן, והם הקימו את חברת 'אל ההר', כדי לרכוש את אדמותיה הנטושות של מגדל-עדר ולהקים שם התיישבות חקלאית חדשה. החברה לא הסתפקה בקניית האדמות העזובות : היא נשאה-ונתנה זמן ארוך עם ערביי האזור בדבר רכישת עוד שטחים. אנשי 'אל ההר' נימקו את יוזמתם בנימוקים כלכליים טהורים: גידול ההדרים האינטנסיבי באזור החוף יביא לידי רוויה, וזו תגרור את ירידת מחירי התוצרת ותחייב טיפוח ענפי משק חדשים : היבוא הרב של פירות מיובשים וטריים מעיד על קיומו של שוק מבטיח למטעים הרריים. מגעים רבים קוימו בין הולצמן לבין אנשי מחלקת ההתיישבות. בכל הנוגע לתוכנית החקלאית המוצעת 'רוצה אני לקוות שתעשו עבודה חשובה לשם גידול היישוב העברי באזור ההרים', נכתב לו.16 הולצמן גם הסתייע במחלקה לחקלאות ולייעור של ממשלת המנדאט. בכמה חוזרים ששלחה חברת 'אל ההר' פורטה תוכנית המקום בהרחבה, ולמחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הגיעו מכתבים מאישים שונים, אשר ביקשו את חוות-דעתם של מומחי הסוכנות אודותיה. אנשי החברה הציגו עצמם כחלוצי ההתיישבות ההררית, ממשיכי דרכם של בוני מוצא, עטרות וקרית-ענבים (שלוש הנקודות נוסדו לפני מלחמת העולם הראשונה). כוונתם היתה לטפח מטעים, רפת, לול ומכוורת. בתזכירם הם שיבחו את המקום בשל אווירו הטוב, מעיינותיו, קירבתו לתחנת המשטרה (האזכור היחיד לבעיית הביטחון של המקום), וסמיכותו לירושלים. הם הבטיחו להכשיר את האתר, להדריך את האנשים בעבודה חקלאית, לפתח דרכי תחבורה ומקורות מים ולבנות בתי-מגורים. בהתאם לפרוספקט החברה הביעה הסוכנות היהודית את 'אהדתה הגדולה לתוכנית'. ההתעניינות באתר המוצע ובתוכנית ההתיישבות בו נשאה אופי רציני. המספר הגובר והולך של עולים בעלי הון מגרמניה עורר את המחשבה, כי מן הראוי ליישבם גם באזור ההר. יצחק בן-צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, כתב לרופין על 'החשיבות הרבה שיש לתת ליישוב יהודים גרמנים סמוך להרים ולירושלים בפרט. התיישבות כזו התחילה בשעתה על-ידי הנוצרים הגרמנים בראשית בואם לארץ.--- נראה שבעקבות המתיישבים ההיכלניים [הטמפלרים] מלפני חמישים שנה, צריכים לצאת כעת עולי גרמניה מאחינו'.17 בפברואר 1934 פנה רופין, יושב-ראש ההנהלה הציונית דאז והאחראי על המשרד המרכזי ליישובם של עולי גרמניה, למספר אישים וביקשם כי יבקרו במקום ויחקרוהו. המסיירים במקום היו: דוד שטרן, עקיבא אטינגר ויוסף וייץ. ביקורם נערך ב-4 במארס 1934. השלושה נמנעו מלבסס את שיקוליהם על נימוקים רגשיים. דיווחו המפורט של האגרונום אטינגר מעיד על הרצינות שבה נדונה התוכנית. בעקבותיו חזר בו רופין מדעתו השלילית בדבר יישוב ההר, ובמכתבו להולצמן ציין כי 'בנוגע לכפר-עציון מתייחסים בחיוב גמור להתיישבות באזור ההרים סביב ירושלים'.18 ואולם, למרות ההצהרה החיובית, בסיפא של המכתב מצויה נימה שלילית. רופין הסתמך על הסתייגויותיו של אטינגר הן מאופן קביעת מחירי הקרקע, הן מדרך הכנת התשתית, והן מהתוכנית המשקית. בטיוטת דיווחו הציע אטינגר כי הקרן-הקיימת תרכוש 3000 דונאם מחברת 'אל ההר' ותייסד במקום נקודת התיישבות, כדי שתוכל להשגיח מקרוב על אנשי כפר-עציון. בניסוח הסופי של הדו"ח הציע אטינגר, כי הסוכנות תסמוך ידיה על התוכנית רק בתנאי שתהיה לה ביקורת על הנעשה במקום. רופין אימץ את הערותיו הביקורתיות של אטינגר, אך דחה את הצעותיו החיוביות :
ד"ר א' רופין יוסף וייץ, שהיה בין התומכים הנלהבים ביותר בהתיישבות ההררית, כתב לרופין כי הוא חושש שפרסום חוות-הדעת יביא למסקנה הבלתי-נמנעת, ש'הסוכנות אינה מביטה בעין יפה על היוזמה הפרטית ואינה מסייעת לה, אלא מזיקה'.19 ואכן אין ספק שעמדת אנשי הסוכנות הזיקה. הפונים השונים, אשר שיגרו ביזמתם מכתבים למחלקת ההתיישבות וביקשו חוות-דעת על החברה, נענו בלשון רפה ובלתי-מעודדת. האומנם לגישה החשדנית כלפי יכולתה של היוזמה הפרטית ליישב אזורים בלתי-בטוחים היה חלק בשלילת התוכנית ? באיזו מידה היו תחשיביה של חברת 'אל ההר' בלתי-מדויקים, והאם הם נפלו מאלה שנכללו בתוכניות ההתיישבות של המוסדות הלאומיים ? האומנם 'שאלת המים' בכפר-עציון היתה חמורה, כפי שצפו המומחים, ובאיזו מידה היו פניהם של אנשי 'אל ההר' מועדים לעבר ספסרות קרקעית? שאלות אלה ואחרות, המחייבות מחקר יישובי כלכלי מקיף ומדויק, עדיין לא זכו לבדיקה ולמענה. ועוד : האם דבריו של רופין כי הוא מצדד בתוכנית יישוב ההר היו מן השפה ולחוץ, ולמעשה התמיד בעמדתו, השוללת את ההתיישבות ההררית? מן הראוי לשים לב לכך שבמסכת נימוקיו של רופין בעד, או נגד, ההתיישבות המוצעת באזור חברון הועלו נימוקים משקיים בלבד. דווקא המיישב שהבין מתחילת דרכו הן את חשיבותה של הפעילות היישובית כמכשיר פוליטי ממדרגה ראשונה, והן את הצורך באידיאליזם ובערכים רוחניים בקרב המתיישבים - לא העלה שיקולים אלה בכל הנוגע ליישוב כפר-עציון. נראה שהדבר נבע מחששו כי ההתיישנות הפרטית תגרור בעקבותיה ספסרות קרקעית, ומאי-אמונו בהתיישבות הפרטית כחלוצה וכמסוגלת לשאת על כתפיה משימות חדשות. בחוכרת שכתב בשנת 1935, אמר ברורות: 'אין להזניח גם את ההתיישבות ההררית. הניסיון בקרית-ענבים ועטרות עלה לנו בהרבה כספים, אולם הוא הצליח. וכעת יש לשאוף להגדלת הרכוש הקרקעי באזורים אלה ולהגביר את ההתיישבות על אותם היסודות שהתחלנו בהם'.20 נראה ששלילתו את ההתיישבות ההררית היתה זמנית בלבד.
הסתייגותו של רופין מתוכניתה של חברת 'אל ההר', בשל הנימוקים שהעלה בגלוי, ובשל נימוקים אחרים שאולי לא גילה, מעוררת שאלה עקרונית : האומנם ניתן לקבוע באופן נחרץ, שתוכנית יישובית מסוימת אינה בת-קיום ויש לשללה לאור קביעה זו? האומנם לא ראוי לנסות לסמוך על רוחם של המתיישבים, שתגבר על כל המכשולים? בוויכוח בין רופין להרצפלד, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, על תמיכה בהקמת יישוב חדש, היטיב רופין להבהיר את עמדתו הזהירה בהביאו, כדרכו, משלים : 'אתה רואה לפניך רק את העלייה [על הקרקע] ואינך מתחשב בעתיד המתיישבים. - - - כל אונייה שמעמיסה על עצמה יותר ממטען מקסימלי מוכנה לטבוע. ועל כן אין המחלקה להתיישבות יכולה לקבל על עצמה התחייבות נוספת'.21 הקשיים שליוו את כפר-עציון ונטישת המקום לרגל מאורעות תרצ"ו מחייבים הרהור נוסף בכל הנוגע להערכת עמדתו של רופין. ב-1941 קנתה הקרן-הקיימת את אדמת נח'לין הסמוכה לכפר-עציון, וב-1942 החליטה גם על רכישת אדמות הכפר עצמו מידי חברת 'אל ההר'. האילוצים המדיניים, וגזרת הקרקעות של 1939 בראשם, הכריעו את הכף. הכפר יושב בקבוצת פועלים, החומר האנושי שבו ראה רופין את אוצרה החשוב ביותר והמבטיח ביותר של האומה. 'בכל מקום שם ישנה התלהבות - אפשר להתגבר על כל הקשיים', קבע. ואולם כידוע, גם עשייה יישובית זו לא עמדה בפני פגעי הערבים, ועם קום המדינה ניטש כפר-עציון בשלישית. הסכנה הערבית, שמעולם לא הוזכרה בפי רופין ולמרב ידיעתי גם לא בפי אחרים, כשיקול שבגללו יש להימנע מליישב את כפר-עציון, היתה הגורם שחרץ את גורלו של היישוב והכהו מכה קשה שלוש פעמים. * * * תודתי לד"ר מיכאל היימן ולד"ר חגית לבסקי על הערותיהם המועילות.
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |