זהותו של היהודי החילוני

אנשים שאינם מאמינים בקיומו של כוח עליון המנהיג את העולם, נוהגים לעתים קרובות להגדיר את עצמם "חילוניים". אולם יש המתנגדים להגדרה זו, משום שהמושג "חילוני" טומן בחובו הנחה סמויה והיא, שבהיעדר שמירה על מצוות הופכים חייו של האדם לרצף שכולו חולין וחוסר קדושה. הם מעדיפים את המושג "חופשי", משום שהוא מבטא את הרצון של האדם לאוטונומיה ואת העובדה שהוא אינו חש מחויב למצוות הדת.

הבחנה זו אין פירושה שאדם המגדיר את עצמו חילוני נעדר כל זיקה למסורת הדתית, אלא שאין הוא חש כלפיה מחויבות דתית. הזיקה שלו למסורת מנותקת על-פי רוב מההקשר הדתי ומעוגנת אך ורק בהקשר הלאומי והתרבותי. ביטוי לכך ניתן לראות בסקר שערכו חוקרי מכון גוטמן, ועל פיו גם אנשים שהגדירו את עצמם לא דתיים וכמי שאינם שומרים על המצוות, הצהירו על זיקה ברמה כזו או אחרת למסורת הדתית.

יש גם מיעוט קטן המגדיר את עצמו אנטי דתי ונמנע במודע מקיום כל מנהג וטקס שמקורם במסורת הדתית. לדעתם, מקורות היניקה התרבותיים של אנשים חילוניים צריכים להיות אוניברסאליים, וכי הדת וכתבי הקודש נוצרו בידי בני אדם ולא בידי האל.

על אף שחילוניים רבים רואים במורשת התרבותית הדתית מרכיב משמעותי בזהותם היהודית, בפועל קיים ניתוק מהמקורות היהודיים וההיכרות עמם אינה נחלת הכלל.

את המצב הזה תיאר פרופ' יוסף דן בעת שקיבל את פרס ישראל על מחקריו במחשבת ישראל:

"...כיום, המקום היחיד בתבל שבו מוטלות בספק הלגיטימיות, הדינמיות והרלוונטיות של מדעי היהדות, הוא בציבור החילוני במדינת ישראל, שאני משתייך אליו. בשעה שהתחלתי את לימודי בתחום זה היו רוב מורי ורוב חברי לספסל הלימודים חילונים באופן מובהק, שלא מצאו קושי בשילוב התרבות היהודית בתרבות המערבית, וראו בעצמם בני-בית בשתיהן. לא כך הם פני הדברים כיום... יותר ספרים במדעי היהדות נדפסים בחו"ל ובלשונות זרות מאשר בארץ ובעברית. מספרי הסטודנטים ומספר החוקרים יורדים בארץ ועולים בחו"ל. הנתק בין הרוב החילוני בארץ לבין כל מה שקשור – ולו במקצת ובעקיפין – למורשת ישראל הולך ומעמיק." ¹

הירידה במעמדם של לימודי היהדות במערכת החינוך הממלכתית הביאה בשנת 1991 להקמת ועדת שנהר. הנחת היסוד הייתה, כי ההיכרות עם תולדות עם ישראל ותרבותו היא יסוד חיוני בבניית זהותו ועולמו הרוחני והערכי של הלומד הישראלי.

תגובה אחרת להתרחקות ממקורות התרבות היהודית היא התופעה הידועה בשם "חזרה לארון הספרים היהודי". הכוונה במושג הזה היא ללימוד של מקורות ותכנים יהודיים על-ידי אנשים שאינם מגדירים את עצמם דתיים ואינם מייחסים לטקסט תוקף דתי. יחסם של הלומדים אל הטקסט הוא כאל מקור תרבותי היסטורי, והם אינם חשים מחויבות לפרשנות הדתית המקובלת. עם זאת, יש התובעים לא להסתפק רק בעצם הבקיאות במקורות היהודיים, אלא להפוך את הלימוד לאינטלקטואלי ללימוד שיש לו משמעות אישית, ושהוא גם יוצק תוכן חדש לזהותם היהודית.

אומנם, אין מדובר בתופעה המונית, אבל מאז שנות ה- 90 של המאה ה- 20 יש התעוררות מורגשת בנושא. יש המתכנסים מדי פעם ללימוד משותף, למשל המשתתפים בקבוצת "שחרית",² ויש גם הלומדים לימוד מסודר בבתי מדרש, כמו "עלמא" ³ או "אלול",⁴ המיועדים לציבור החילוני, אם כי גם אנשים דתיים לומדים בהם.

בנוסף למסגרות הלימודיות הקבועות מתקיימים גם אירועים מיוחדים – כמו הפסטיבל ליהדות הנערך מדי קיץ בכפר בלום או מעמד "הקהל" המתקיים בחג הסוכות ברמת אפעל. אירועים אלה מבקשים לעשות את המקורות היהודיים בסיס להידברות ודיאלוג תרבותי בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

מגמת "החזרה לארגון הספרים היהודי" עוררה ביקורת, הן מהצד החילוני והן מהצד הדתי. חוגים חילוניים התנגדו לה מחשש שהיא מהווה תזוזה לעבר חזרה בתשובה, והיו שראו בה ביטוי של מבוכה רעיונית וכניעה לא מוצדקת לדתיים. אחת הטענות הייתה ש"ארון הספרי היהודי" הוא דתי בעיקרו, ולכן אין הוא יכול להוות בסיס לעולם מודרני, ויש להעדיף על פניו ערכי תרבות קלאסיים, כגון מוסיקה של מוצרט או ספרות של שייקספיר. אחרים ראו בכך אופנה חולפת, שאין בה לא עומק אינטלקטואלי ולא התעלות דתית. טענה נוספת הייתה, כי לימוד תורה חילוני אינו אפשרי כלל, וזאת מפני שלימוד תורה כרוך בקבלת עמדות, דפוסי התנהגות ואמיתות, שאדם חילוני (במובן זה שהוא שולל את קיומו של אלוהים), אינו יכול לקבל.

הערות שוליים:

1. יוסף דן, "החרדיות המשתררת: תוצר של ישראל החילונית", אלפיים 15, עם עובד, תל-אביב, תשנ"ח, עמ' 234-252, שם, 237.
2. שחרית היא קבוצה שקמה בעקבות רצח רבין וחברים בה רבנים, אנשי רוח ואישי ציבור.
3.עלמא הוא מרכז ללימודים מתקדמים, העוסק בחקר התרבות העברית וביחסי הגומלין של תרבות זו עם תרבויות אחרות.
4. אלול הוא בית מדרש משותף לדתיים וחילונים, השואפים להתחדשות בלימודי היהדות כדי ליצור הבנה משותפת.