עולם סוער - התפתחותו של הרב קוק : היפוך הערכים

לצורך הבנת עוצמתה של המהפכה הגלומה בדבריו הבאים יש להקדים שתי הקדמות. הראשונה - ההבחנה בין המושגים "ציון" ו"ירושלים" המופיעים בכתביו. המושגים האלה אינם רק שמות נרדפים לעיר הבירה של ישראל אלא מציינים את הכוחות התרבותיים והרוחניים השונים שהיו קיימים בארץ-ישראל בראשית המאה ה-20. ניתן ללמוד על כך ממכתבו של הרב קוק לאחד מן הרבנים המרתקים ביותר מבחינת התעוזה ההלכתית - הרב חיים הירשנזון (1935-1857).

"בדבר תנועת התחיה הלאומית", כתב, "חושב אני שמימות הרצל עד עכשיו נתגלתה רק בצד החול שלה, שהוא גם כן דבר חביב ונכבד מאד". כלומר, הציונות המדינית התגלתה עד אז, לדבריו, כתנועה העוסקת בעולם החומר, ובהתנהלותה המדינית היא מבקשת לחולל מהפכה גשמית או פיזית גרידא. ואולם, "עתיד החול להיות בסיס לקודש, שעליו תבנה כל חמדת ישראל" ('אגרות', ד, עמ' כד). ממד הקודש "ראוי לציין אותה בשם 'ירושלים', כשם העיר אשר ד' שמה, כמו ששם 'ציון' מציין את הרעיון החלוני של המדיניות" (שם). המושג "ציון" מציין אפוא את פן החולין המזוהה עם הציונות המדינית, מפעל ההתיישבות ואנשי היישוב החדש, המבקשים לכונן חברה כלכלית נורמלית של עבודה, עשייה ותיקון עולם תוך העצמת חיי הגוף והחומר. המושג "ירושלים" מציין את הפן הרוחני-הדתי המזוהה עם אלה האמונים על תחום הקודש - אנשי היישוב הישן, המצמצמים עצמם לחיי הרוח והתורה בלבד.

במסגרת ההקדמה השנייה נידרש להיכנס - ולוּ באופן תמציתי - אל עולם הדימויים ואל המבנה של עולם הספירות האלוהיות, עולם שהמונחים שלו שימשו לרב קוק שפה בסיסית אשר באמצעותה עיצב את כלל משנתו.

תורת הקבלה מתארת את עולם האלוהות כמערך מורכב ומסועף שבבסיסו עשר הספירות האלוהיות. הספירות מסודרות באופן הייררכי – הספירה העליונה ביותר היא ספירת כתר, וממנה נגזרות הספירות האחרות עד לספירה התחתונה ביותר והנמוכה ביותר במעמדה - ספירת מלכות. לכל אחת מהספירות יש מאפיינים ותכונות שונים וכן שמות חלופיים רבים ושונים. ההרמוניה הנוצרת בין הספירות השונות היא המצב השלם שאליו משתוקקת האלוהות להגיע (שכן כך נמצאים כל חלקיה בהרמוניה זה עם זה) ואף המקובל (המעורה בחווייתו האקסטטית באותה הרמוניה) משתוקק לכך.

מתחת לספירת כתר נמצאות ספירת חוכמה וספירת בינה זו לצד זו. שלוש הספירות הללו הן העליונות ביותר והחשובות ביותר. הספירה הראשונה שנגזרת מספירת כתר היא ספירת חוכמה ושמה הנוסף הוא ספירת אבא וכנגדה מתגבשת ספירת בינה שנקראת גם ספירת אמא (ספירת אבא מבטאת את מידת החסד, ואילו ספירת אמא מבטאת את מידת הדין). זיווגן של חוכמה ובינה (אבא ואמא) מבטיח את קיום שבע הספירות שמתחתיהן, ולמטה מעולם הספירות קיים העולם שבו אנו חיים.

הזיווג הזה בא לידי ביטוי גם בספירות התחתונות: ספירת מלכות (שהיא נקבה) ומעליה הספירה הגבוהה ממנה במדרגה אחת בלבד - ספירת יסוד. ספירת יסוד נתפסת כספירה זכרית - הצדיק בפסוק "וצדיק יסוד עולם" (משלי, י: 25); ואילו ספירת מלכות, שנקראת גם שכינה היא, כאמור, נקבה ותכונתה שהיא ספירה "ריקה", נקב, והיא אחראית להעברת הכוחות או השפע האלוהי מן העולמות העליונים אל עולמנו.

ועתה ניתן להבהיר את עמדתו הייחודית של הרב קוק ביחס לעולם החילוני ולתנועה הציונית. יחסו אליהם נידון במכתבו לרב מנשה אדלר (מטבת תרפ"ה). הרב אדלר ניהל עמו חליפת מכתבים על מקומם של המושגים "ציון" ו"ירושלים" במסגרת מערך הקבלה. הרב קוק העיר לאדלר כי "ציון היא מדה יותר פנימית" מירושלים: "ציון מדת צדיק יס"ע [צדיק יסוד עולם, כאמור לעיל] וירושלים היא במלכות ". "ציון", לדבריו, עליונה וממילא חשובה מ"ירושלים" שהרי ירושלים שייכת לספירת מלכות. ואולם אם מבקשים להתחכם ולומר כי מידת ירושלים (הנקבית) גבוהה ממידת ציון, שהרי פן של נקבה נמצא גם בספירת בינה (הגבוהה מספירת מלכות ומספירת יסוד) אפשר יהיה לציין שגם מידת ציון נמצאת באותו משולש עליון - הלוא היא ספירת חוכמה (מידת אבא) הגבוהה מספירת בינה (מידת אמא). ספירת ציון עליונה מספירת ירושלים והיא טעונה בכוחות אלוהיים גבוהים יותר.

לאחר הדברים האלה מציג הרב קוק את גוף טיעונו: ימות החול מיוצגים על-ידי שש הספירות הנמצאות מעל לספירת מלכות, והשבת היא הספירה התחתונה, ספירת מלכות או שכינה, שהיא נקבה. ואכן, שבת היא מלשון נקבה (כדברי הפיוט "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה"). המצב הזה מסביר מדוע "קדושת שבת קודש יותר מתגלה בעולם", מדוע ניכרת קדושתה של השבת בניגוד לימות החול: "מפני שגובהן של המדות העליונות [שש הספירות שמעל למלכות] אינו מניח להן לגלות קדושתן בעולם, רק מדת מלכות ראויה לכך, ובשביל כך קדושת שבת היא כל כך חמורה". השבת מגלה את תוכנה לעולם ישירות ולכן היא נתפסת כיום קדוש; אך קדושתה מעטה שהרי אין היא מעבירה את קדושתה העצמית, היא נקב בלבד. לעומת זאת, אין העולם יכול לשאת את קדושת יתר ימות השבוע (או הספירות), ולכן הם מופיעים בעולם בלבוש של חולין. ועתה עובר הרב קוק להשלכות של הבחנותיו:

כמו כן מתוך שמדת ציון היא פנימית [שהרי היא, כאמור, ספירת יסוד הנמצאת מעל ספירת מלכות], אינה בעולם הזה ניכרת בקדושתה, על כן היא כאן מקום הממלכה, ולא מקום המקדש כמפורסם לעומדים בעיר הקודש, ובודאי הקדושה היותר פנימית מקדשת גם המלכות הארצית, אבל מדת ירושלים מפני שהיא חיצונה לגבי ציון בשורש שלה, היא למטה מתגלה בכח הקדושה.

לתיאור הזה מציע הרב קוק מקבילה חברתית: מידת ירושלים (אנשי היישוב הישן) מופיעה בעולם כמרכיב קדוש, בשל מיעוט הקדושה העצמית הקיימת בהם; ואילו מידת ציון (אנשי היישוב החדש) מופיעה בעולם כמרכיב של חולין רק בשל עוצמת הקדושה הטמונה במפעלה. במילים אחרות, היישוב החדש טעון בכל-כך הרבה קדושה עד כי יש צורך במרכיב של חולין שישמש לו כיסוי. ובאופן בוטה יותר: מפעלי הקודש הגלויים לעין הם קודש נמוך לעומת מפעלי החולין - שהם הקדושה העליונה, שאין עין אדם יכולה לשאתם ללא לבוש החולין שהם עוטים על עצמם. אנשי היישוב החדש יונקים את כוחם ממקורות קדושה שהם עליונים מהקודש המתגלם באנשי היישוב הישן.

זהו אפוא היפוך ערכים מוחלט בזיקה שבין קודש לחולין: החול הוא קודש עליון, הקודש הוא קודש תחתון, והמתבונן בעולמנו דרך העולמות העליונים יראה עולם הפוך לחלוטין. עמדה תיאורטית מעין זו הייתה מוּכרת לרב קוק גם מתורת חב"ד, אולם השלכותיה העכשוויות ויישומה של הציונות החילונית יצרו התנגשות חזיתית עם העולם האורתודוקסי. מתעוררות השאלות: כיצד גיבש הרב קוק את העמדות האלה? מה במפגש הבלתי אמצעי עם ארץ-ישראל הוביל אותו לנקיטתן? וכיצד התמודד עם המחנה החרדי?