מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה: הזיקה לארץ-ישראל ומשמעותה אצל יהודי עיראק

מאז ראשיתה, מימי חורבן בית ראשון, התקיימה אצל גולת יהודי בבל זיקה עמוקה לארץ הקודש. היא בלטה במיוחד אצל השכבות העממיות, רוב רובה של הקהילה היהודית בעיראק. הערגה לציון היתה חלק בלתי נפרד מהתפילות. התפילות 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', 'ותחזינה עינינו בשובך לציון עירך במהרה בימינו אמן' לא נתפסו כעניין לימות המשיח ולא היו בבחינת 'ירושלים של מעלה' אלא התפרשו במובנן הפשוט: שאיפה וערגה להתגשמות חלום השיבה לארץ-ישראל בתקופת חייהם. היתה זו זיקה דתית שהתבטאה בתפילתם, באבלם ובשמחתם. ואולם לא היתה זו תודעה ציונית-פוליטית כפי שהתפתחה באירופה בשלהי המאה התשע-עשרה, ולא היה בינה לבין הציונות המדינית דבר. עלייה מבבל, תרומות למוסדות צדקה ורכישת קרקעות ואחוזות קבר בארץ-ישראל כמעט לא פסקו במשך הדורות. הן גברו ממחצית המאה התשע-עשרה. בראשית שנות העשרים היו תרומות קהילת יהודי עיראק הקטנה לקרן היסוד 12% מכלל הכנסותיה. התרומות ניתנו יותר מתוך אהדה ליישוב היהודי המתחדש בארץ-ישראל ופחות מתוך תפיסות הציונות הפוליטית. בשנים 1935-1919 עלו מעיראק כ- 6500 יהודים, כ- 5% מכלל יהודי עיראק,¹¹ אחוז גבוה יותר מאשר מארצות רבות אחרות, וזאת כאשר לא היו בעיראק רדיפות או גזרות כלכליות חמורות, אם כי העלייה לא תמיד היתה ממניעים ציונים אלא מתוך אותה זיקה לציון המגולמת בדתיותם של יהודי עיראק. תופעה זו מעידה על זיקתם העמוקה של יהודי בבל לארץ-ישראל, דווקא בתקופת פריחתם בעיראק, וכי מצוות העלייה לארץ-ישראל לא היתה עניין מופשט עבורם, אלא צו דתי שקיימוהו הלכה למעשה.

הזיקה לארץ-ישראל היתה בעלת משקל וביטוי שונה אצל הקבוצות השונות ביהדות עיראק. המנהיגות והעילית החברתית-כלכלית ראתה עצמה כחלק בלתי נפרד מהחברה העיראקית, קהילה עתיקה ומושרשת היטב באדמת עיראק, ששורשיה קודמים לאלה של המוסלמים בארץ זו אך בו בזמן בעלת ישות נפרדת ומיוחדת משלה. עלית זו היתה מצומצמת בהיקפה וקשורה בינה לבין עצמה בקשרי נישואין, והיתה מקורבת לראשי השלטון בידידות אישית או בקשרי עסקים. חבריה השלימו עם מעמד עדת חסות משום מצבם הכלכלי השפיר וכן משום שהאמינו כי בזכות קשריהם יינצלו מגזרות ואפליות. קבוצה זו הזדהתה עם האומה העיראקית בהתהוותה. הם ראו עצמם כעיראקים בני דת משה (מוסאויון) ויחסם לציון היה בבחינת יחס לירושלים של מעלה, דווקא בעקבות תהליך החילון וההתמערבות שהיהודים היו חלוצים בו. כיהודים שמחו מנהיגי הקהילה על הקמת מדינת ישראל, אולם הם ראו את מוקד חייהם בקיומה של הקהילה בעיראק. הם חששו מהאסון שעלולה המלחמה בין ישראל למערבים להמיט על הקהילה. בעיקר חששו מהשמועות שרווחו ב- 1949 על מגעים בדבר תכנית חילופי אוכלוסין בין ישראל לארצות הערביות ולפיה יוחלפו הפליטים הערבים ביהודי ארצות ערב, כשיהודי עיראק הם הקבוצה הרלוונטית הראשונה.¹²

בשכבות העממיות שהיו רוב רובה של הקהילה היתה זיקה עמוקה ליהדות. זיקה זו באה לידי ביטוי בהתלהבות שאחזה בהן בראשית שנות העשרים בעקבות הכרזת בלפור על הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. עזרא מנחם דניאל, מאישיה הבולטים של הקהילה, בנו של סנטור יהודי עתיר הון, שהיה לימים סנטור גם הוא, הגדיר התלהבות זו 'יותר משיחית מאשר ציונית'.¹³ בתקופה זו חלה ראשית צמיחת הארגונים הציוניים בעיראק בעידודם של מורים מארץ-ישראל, שהוזמנו ללמד בבתי הספר של הקהילה. זאת כאשר תחת המנדט הבריטי, טרם צמיחת הלאומנות הערבית, נהנו הארגונים הציוניים מיחס סובלני של ראשי השלטון. הם פעלו בשני מישורים: הפצת לימוד השפה העברית ואיסוף כספים למען ארץ-ישראל. עם ההחמרה במעמדם של היהודים בשנות השלושים גורשו המורים מארץ-ישראל, ופעילות הארגונים הציוניים נאסרה והופסקה. כשנוסדה מחדש במחתרת התנועה הציונית בעיראק ב- 1942 בידי שליחים מארץ-ישראל, היא מצאה את תומכיה הראשונים בקרב שכבות עממיות אלה ואצל אלה שקיבלו חינוך עברי או השתתפו בפעילות האגודות הציוניות בעבר.¹⁴

כמה מפעילי התנועה הציונית ומארגני העלייה כגון בן-פורת ושלמה הלל רואים ברגש זה של הזיקה לציון מעין תודעה ציונית שהיתה קיימת, מושרשת וטבועה אצל יהודי עיראק, והתנועה הציונית רק הוציאה אותה מן הכוח אל הפועל. בוודאי שיש לזקוף את הצלחתה של התנועה הציונית בעיראק לעמדה החיובית הבסיסית ולכמיהה לארץ-ישראל אצל המוני יהודי עיראק. אולם קשה לראות ברגש זה כשלעצמו את הגורם המרכזי לעלייה ההמונית של היהודים לישראל. זיקה דתית-תרבותית- רוחנית יש בה לעקור ממקומן קבוצות קטנות, אולם אין זה מן הטבע לעקור קהילות שלמות בשל רגש פנימי בלבד, חזק ככל שיהיה. בכל תולדות עם ישראל בגולה לא מצאנו כי הזיקה לציון לבדה או כגורם מרכזי הביאה לעקירת קהילה יהודית שלמה ועלייתה לישראל.עובדה זו התופסת לגבי יהדות אירופה ובעצם לגבי כל קהילה אנושית תופסת גם לגבי יהודי עיראק: הזיקה לארץ-ישראל עמדה אמנם ברקע הגורמים שהביאו את רוב רובה של קהילת יהודי עיראק לעקור ממנה ולעלות לישראל. היא נתנה להם חיזוק אך כשלעצמה אין בה כדי להסיבר תזוזה המונית ז. את התשובה לשאלה זו יש לחפש בשני היבטים: מצבם של היהודים ומידת השתלבותם בחברה העיראקית מצד אחד וזיקתם לציון, לציונות ולמדינת ישראל מצד אחר. את הגורמים המידיים לעלייה יש לחפש באירועי התקופה: מתן אפשרות יציאה לאחר איסור של שנים ועל רקע שינוי ביחס הסביבה והשלטונות ליהודים והתמורות שחלו בתודעה העצמית של היהודים עקב כך.

הערות שוליים:

11. כהן, לעיל הערה 3, עמ' 100-99, 118-113.
12. (unpublished 151-153 A.S. Elkabir, My Communal Life, 1964, pp. [להלן: אלכביר, חיי העדתיים]
13. ראה מכתבו של עזרא מנחם דניאל למזכיר ההסתדרות הציונית בלונדון, 8 בספטמבר 1922, אצ"מ ZA/2101; כהן, לעיל הערה 3, עמ' 238.
14. כהן, לעיל הערה 3, עמ' 172-169: ריאיון שערכתי עם שאול סחייק, 15 ביולי 1989.