בסוף 1949 התמקדו התומכים בהגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות במניעת עלייתם של חולים ונכים. לוקר, שמילא את מקומו של הגזבר שהתפטר, הודיע חד-משמעית על ההכרח לצמצם את העלייה ל-10,000 עד 12,000 עולים בחודש לכל היותר, 'אם אין רצוננו לשבור את המפרקת... אפילו אם נצטרך להושיב 10 אלפים במרסיל שיחכו לתורם לעלייה... אם קיים הכרח להעלות את התימנים בהקדם יש לצמצם בהתאם את מספר העולים מכל הארצות האחרות'.147 רפאל הוסיף לתאר את הלחצים והזכיר כי הסכמת ממשלת פולין להתיר את יציאת היהודים הותנתה בשלילת אזרחותם ובחובה לעזוב את פולין תוך חודשיים; הוא העריך שתוך שלושת החודשים הבאים יעלו 5,000 איש מפולין. הוא סיפר כי גם מקירינאיקה הוצאו 2,500 איש והם בדרכם לארץ; בהונגריה הוסכם על עליית 3,000 איש בתוך החודשיים הבאים, ו'אנו משלמים בעדם מיליון', בתנאי שהעולים יובאו ישירות ארצה; ולחצי עלייה מארצות אחרות זורמים ובאים. כדי להפיס את דעתם של חברי הנהלת הסוכנות, הבטיח רפאל שיעשה מאמץ להאט במקצת את העלייה מתימן, שלא תעלה על 10,000 איש באוקטובר, וכמספר הזה בשני החודשים הבאים יחד; בסך הכול יבואו 20,000 עולים מתימן עד סוף 1949. חברי הנהלת הסוכנות חששו כי להחלטה זו לא יהיה תוקף מאחר שאת הטסת העולים ארגן הג'וינט, שהגביר את קצב הטיסות ככל שגברה הצפיפות במחנה בעדן. דובקין התנגד עקרונית להעדיף את העלייה מתימן על ארצות אחרות: 'אתם חונקים את העלייה משאר הארצות, חושש אני שבשנה הבאה לא יהיו עולים'. הרמן הכריז כי יש להפסיק כליל את העלייה לזמן-מה: 'אין מחנה, אין לאן להכניס אותם... אהיה מוכרח לתת הוראה להשאיר את העולים בשדה התעופה לוד'; ואשכול הוסיף: אם בעתיד הקרוב תעלה העלייה על יותר מ-10,000 נפש לחודש, 'זה יהיה פשע, ניכשל בצורה כזאת, שאחר-כך כלל לא תהיה עלייה'.148
בלחץ הנהלת הסוכנות, הורה רפאל למשרדי מחלקתו באירופה על צמצום העלייה בכל אחת מהארצות ל-10,000 עולים בלבד בכל אחד משלושת החודשים הקרובים; לעמוד ב'קיצוץ הקטלני', ואם לא ניתן לעצור את העולים בארצות מוצאם, לרכז חלק מהם במרסיי ובאיטליה.149
הפרת ההחלטות בדבר הגבלת העלייה הפכה למעין שיטה; נציגי מחלקת העלייה באירופה ואנשי ה'מוסד' שיגרו לרפאל מכתבים ומברקים בהולים בדבר אי-האפשרות לעמוד בגזרות שהוטלו על העלייה. מטריפולי התחננו שלפחות ידחו את ההגבלות לחודשיים, מאחר שמספר ניכר של עולים חיסל רכוש והם 'יושבים על מטענם מוכנים להפלגה'; גם מגרמניה גבר הלחץ; במצרים הוחלט כי העולים ייצאו משם בכוחות עצמם ויגיעו לרודוס ולקפריסין, ומשם ילחצו על ממשלת ישראל להכניסם ארצה. גם הצעתו של רפאל לעכב חלק מהעולים במחנות במרסיי ובאיטליה נדחתה; הג'וינט הודיע כי הוא מסרב להגדיל את תפוסת המחנות.150
ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, ששהה באירופה, נזעק לעזור ל'מוסד', והודיע שהוא מתנגד בכל תוקף לצמצום העלייה ל-35,000 למשך 3 החודשים האחרונים של שנת 1949. הוא טען כי לאחר שבדק את מהלך העלייה בארצות שונות הגיע להכרה ברורה שבשום אופן לא ייתכן להכניס את העלייה למיטת סדום, ועל ההנהלה לחזור ולדון בנושא. אנשי 'המוסד לעלייה' הודיעו לרפאל כי לא יוכלו לעמוד בהגבלות ואיימו כי הם יסתלקו מכל פעילות אם לא יתחשבו בדעתם; ברפל, מנהל 'המוסד לעלייה' בפריס, הודיע חד-משמעית לחבריו בארץ: 'בשלה אצלי ההכרה שניטל הטעם מהמשך פעילותו של המוסד שכוחו בדינמיותו ובקידום העלייה... ישנם תפקידים שרק המוסד בצורתו המסורתית יבצעם... רק בתנאי עלייה ללא הגבלות חמורות, כאשר יכבדו חופש פעילותו ובאווירה אוהדת... [אחרת המוסד] ימסור את המלאכה לשגרה משרדית'.151
נחום גולדמן הצטרף גם הוא לפולמוס, ומיהר להבריק מניו-יורק אל הממשלה להזהירה, שלא ייוודע חלילה בארצות-הברית על הגבלת העלייה: פרסום בעיתונות יזיק לעניין ויפגע במגבית, שרוב פעילותה לצורכי קליטת העלייה הגדולה.152 הידיעות מתימן בדבר החשש להתפשטות מגפת הטיפוס, דבר שיגרור שוב סגירת הגבולות ויסכן את חיי האנשים שם, הניעו את רפאל לתבוע דיון מחדש בהגבלת מכסת העולים לשלושת החודשים הבאים, ב-5,000 איש לפחות.153 בינתיים הגיעו בחודש אוקטובר למעלה מ-19,000 איש, והיה ספק אם ניתן לעצור את זרם העולים בחודשים הבאים ולהגבילו ל-12,000 עולים בחודש, כפי שנקבע.
חברי הכנסת התריעו גם הם על המצב ועל חוסר האונים של הסוכנות. על הממשלה והכנסת להיות מעורבים בנעשה במחנות: אין הם טריטוריה של הסוכנות בלבד. הלל קוק (חירות) תבע לבטל את הנוהג שבו 'אין למדינת ישראל ואין לכנסת שום סמכות של טיפול או אפילו של מתן עצה בכל העניינים השייכים לקליטה'; הרב קלמן כהנא (חזית דתית מאוחדת – פאג"י) טען בהקשר לדברי בן-גוריון,154 כי כשם שניהול המלחמה הוטל על המדינה, כך יש להטיל את הקליטה על הממשלה, והוצאת הנושא מטיפול הסוכנות לא תפחית מאחריותו ומחויבותו של העם היהודי לסיוע בקליטה.
הערות
147. הנהלת הסוכנות, 4, 6 ו-9 באוקטובר 1949, אצ"מ, 60 / 100 S.
148. שם, שם.
149. רפאל למשרד העלייה בפריס, 7 באוקטובר 1949, אצ"מ, 6459 / 6 S.
150. מברקים אל רפאל, 26 באוקטובר ו-7 בנובמבר 1949, שם.
151. ברפל אל רפאל, 29 באוקטובר 1949, שם.
152. גולדמן אל מזכיר הממשלה, 20 בנובמבר 1949, שם.
153. רפאל אל לוקר, 16 באוקטובר 1949, שם.
154. בן-גוריון, דברי הכנסת, 26 באפריל 1949, א. עמ' 399.
155. נתונים אלה עוסקים במספר העולים שנשארו בארץ – ראה: בקי וגיל, תמורות בעלייה, עמ' 28-19.
153. רפאל אל לוקר, 16 באוקטובר 1949, שם.
