|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
המדרש שנעסוק בו הפעם מתמודד עם העימות החריף שבין אברהם לאלוהים לקראת החרבת סדום. לאחר שאנו מגלים את פניו הכנועות של אברהם בסיפור העקידה אנו מגלים את פניו העזות בעמידתו מול אלוהים טרם החרבת סדום. אברהם פונה לאלוהים ומטיח:
המדרש שנקרא מציג שתי דעות. המשותף לשתיהן הוא ששתיהן מכניסות לפיו של אברהם דברים שונים מאלו הכתובים. ננסה להבין את דברי המדרש ולשאול את עצמנו מדוע המדרש אינו מסתפק בדברי אברהם כפי שהם? מדוע הוא שם דברים אחרים בפיו?
נפתח בדרשה הראשונה. אברהם, לפי ר' אחא, טוען שבהחרבת סדום יש משום הפרת השבועה שניתנה לאחר המבול. מדוע שבועה? היכן מדבר אברהם על שבועה? ר' אחא, כך נראה, בוחר במשמעות מסויימת של 'חילול', המילה חילול מופיעה ביחס לשבועה. "לא תישבע בשמי לשקר וחיללת את שם אלהיך'. אברהם טוען, אם כן, שהבעיה בהחרבת סדום אינה חוסר הצדק שבכך אלא הפרת השבועה שניתנה לאחר המבול. לאחר המבול נאמר:
לאחר המבול אלוהים מצהיר שיותר לא יביא מבול על הארץ. אך הנימוק אינו הקביעה שהצדק האלוהי מחייב זאת, כפי שמנסה אברהם לטעון בפסוקים ביחס לסדום, אלא החלטה של אלוהים לחוס על המין האנושי ולנהוג עימו לפנים משורת הדין. נחזור לדרשה זו בהמשך הדברים, לאחר שנדון בדרשה השניה. בדרשה השנייה ר' לוי שם בפיו של אברהם טיעון אחר שבמבט ראשון נובע מתוך הפסוקים, אך במבט שני הופך את הפסוקים לחלוטין. אברהם בא לפני הקב"ה ובפיו הטיעון השגור בימינו כיום: 'אינך יכול לתפוס את החבל בשני ראשיו' (כמובן, ניתן לתפוס את החבל בשני ראשים, אלא שאז החבל לא יכול למלא את ייעודו – למשוך דבר מה). מה הם שני הראשים? – הדין והעולם. אברהם טוען שאם אלוהים רוצה לנהוג בצדק עם העולם, הוא בעצם מוותר על העולם, רק וויתור על שורת הדין תאפשר את קיום העולם. לכאורה דברי אברהם בפסוק הם הפוכים – אברהם דורש דין! אברהם דורש עשיית צדק.
אלא קובע קביעה חד משמעית:
מי שמעוניין לשפוט את כל הארץ חייב לוותר על המשפט. שתי הדרשות טוענות אם כן טיעון משותף הנובע משני חלקי הפסוק. הדרשה הראשונה מחברת את דברי אברהם אל המסקנה שמגיע אליה אלוהים לאחר המבול – 'יצר לב האדם רע מנעוריו' – לא ניתן לצפות מהאדם לעמוד בשורת הדין, ועל כן אין להענישו במלוא חומרת הדין כשהוא חוטא. הדרשה השנייה מציגה את הדברים באופן חד מפיו של אברהם – קיום העולם מחייב ויתור על שורת הדין. בהתאם לכך תשובת הקב"ה בסיום הדרשה מציגה את אברהם לא כאוהב צדק – שמשמעו אוהב דין, אלא אוהב 'לצדק' את הבריות, למצוא טיעונים שיצליחו לחתור מתחת שורת הדין ולהציל את הבריות מהדין. אלוהים קובע שדווקא בשל כך נבחר אברהם – בשל העובדה שהוא מצליח להצדיק את הבריות נגד שורת הדין. עד כה לא ענינו על השאלה מדוע המדרש מציג עמדה שנראית הפוכה לפשט הכתובים. ניתן להציע מספר כיוונים. ראשית, יש מקום לומר שהמדרש סבור שלא ייתכן שאברהם מאשים את אלוהים בהאשמה כה חמורה של אי עשיית צדק. אך נראה שלא זה עיקר העניין. אם נבחן את עמדת המקרא נגלה שהצדק המקראי מתייחס לקהילה, לאומה. לא היחיד נידון במקרא אלא הציבור. מבחינה זו הטיעון של אברהם אינו טיעון. אך נראה שהעיקר הוא הקביעה שהמדרש שם בפיו של אברהם – עשיית צדק פועלת כנגד האנושות. הנחת המוצא של המדרש היא שהאדם אינו ראוי להתקיים כלל לפני האלוהים, כל קיומו הוא חסד אלוהי. לאור זאת, הטיעון של אברהם לא יכול להיות בשבח הדין, כשאברהם דורש עשיית דין, זוהי דרישה שיש בה מעין קריצה, אברהם רוצה דין, אך לא דין אמיתי, אלא דין שיש בו חסד, דין שיש בו ויתור. הקביעה שלא ניתן לתפוס את החבל בשני ראשיו מכילה את ההכרה הפילוסופית, הפסיכולוגית והחינוכית שהיסוד לקיומו של האדם הוא דווקא ההכרה בחולשתו, בחסרונותיו ובמשוגותיו. אל האסופה קריאות מדרשיות3
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |