אני מחכה ליום שיקראו לי. אינני יכולה לחשוב על דבר אחר. נדמה לי שכלפי-חוץ אין מרגישים בי שינוי. אני ממלאה את עבודתי היומיומית כרגיל. אבל יש וארגיש שאני מסתכלת כאן על הכול כאילו ממרחק. את הכול אני רואה כבר לאנשים. יותר קל ללכת. – לא זה שקר. דווקא עכשיו הייתי רוצה אדם קרוב לי. על יאיר אני עוד חושבת קצת (הוא בחופש כעת), אבל עכשיו כבר ברור לי שמה שהיה בינינו רחוק מאוד מאהבה, ואני שמחה מאוד שידעתי לשמור על גבולות.
ברגע שלקחתי את המחברת חשבתי שיש לי לכתוב הרבה סביב המחשבות שמעסיקות אותי, ובכל זאת המלים לא עולות – אפילו לפני עצמי.
יש דברים שאין לבטא אותם. האדם נוטה לטשטש אותם ומדמה לעצמו שכל עוד המלאה לא נאמרה, אין הדבר קיים. אני מבקשת ומתפללת רק לדבר אחד, לבל תימשך זמן רב הציפייה, שאגיע למעשים בקרוב. והשאר – איני מפחדת מכלום. אני בטוחה בעצמי ואני מוכנה לכול.
ועובדות מעט מחיי המקום: היום התחילו 12 איש לעבוד בדיג-אורות והביאו שלל רב – 30 ארגזי דגים. חדר-אוכל חדש הולך ונבנה (צריף). הבית השלישי בבניינו, ענייני האדמות זזים באטיות רבה. אנו רוצים להעביר את בית-הילדים לקיסריה, אבל זה יידחה בוודאי לזמן רב.
לחלקים נוספים של המאמר:
יומנה של חנה סנש, 27.10.1938
יומנה של חנה סנש, 17.2.1940
יומנה של חנה סנש, 8.1.1943, קיסריה
יומנה של חנה סנש, 29.5.1943 (פריט זה)
מכתבי חנה סנש, 25.12.1943
מכתבי חנה סנש: על סף היציאה
