הציונות שרויה כיום במשבר עמוק. ההסתדרות הציונית מצטיירת כחדלת-אונים, והשקפת עולמה משתקפת כרוח שכבר עבר זמנה. תמונה עגומה זאת נובעת לא רק מפני שאין לתנועה מנהיגים סמכותיים ורבי השראה כבעבר, ומוסדותיה מתוארים כבלתי יעילים, אלא משום שלא עלה בידה לכבוש את דמיונם של בני העם היהודי לרעיון המרכזי, שיהא תואם את המציאות החדשה בה הוא חי.
ככל תנועה חברתית רבת שנים, ידעה הציונות במשך יותר ממאה שנות קיומה - מאז 1882 - משברים רבים ומשמעותיים עד כדי כך, שניתן לחלק את תולדותיה על-פיהם. תקופת ^חיבת ציון^ נסתיימה במשבר ההנהגה והמעשה, שראשיתם עוד בתחילת שנות ה-90.
פינסקר נפטר ב-1891, בתחושת אכזבה מסיכויי ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, ודעיכת הגל השני של העלייה באותה שנה (עקב ההגבלות שהטילה הממשלה העות'מאנית), כאילו בא לאשר את הלך הרוח הפסימי שלו. הופעתו המלהיבה של הרצל ב-1897 נסתיימה בפולמוס קשה סביב רעיון ההתיישבות באוגנדה ובמות המנהיג אחרי שבע שנות פעולה בהסתדרות הציונית. ימי הזוהר של הציונות הויצמנית מאז הצהרת בלפור (1917) ועד הקמת הסוכנות היהודית (1929) - הגיעו גם כן לקצם במשבר מדיני עמוק עם ממשלת בריטניה ובמחלוקת קשה בתנועה הציונית, שהביאה להתפטרותו מאונס של ויצמן מנשיאות התנועה. ימי ה"סער והפרץ" של שנות ה-30 איימו על שלמותה של התנועה הציונית, וב"ספר הלבן" של שנת 1939, שבכוונתו היתה לסיים את התחייבותה של ממשלת בריטניה כלפי התנועה הציונית על-ידי הקמת מדינה פלשתינאית. ההתגייסות ההמונית של יהודי ארה"ב למאבק המדיני למען הקמת המדינה והסיוע הכספי לקליטת העלייה הגדולה, הגיעו לקצם בתחושת אכזבה הדדית ובאווירה של הצטננות היחסים בין ישראל לתפוצות, שנמשכו מאמצע שנות ה-50 עד מלחמת ששת הימים.
גם 50 שנותיה של המדינה עמדו בסימן המשברים התקופתיים, אלא שקיים הבדל מהותי בין אלה שקדמו להקמתה לאלה שבאו בעקבותיה. המשברים הקודמים נגרמו עקב חולשתה של התנועה הציונית ובגין הנסיבות המדיניות, שלא היה בכוחם לשנותן, ואילו המאוחרים נובעים באורח פרדוקסאלי דווקא מהישגיה. יתר על כן, המשבר נעוץ בהישג הכפול של הציונות ושל יהודי התפוצות בו בזמן. בשני הדורות האחרונים, בשלב שהציונות הפכה להישגו הקולקטיבי הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, הגיעו יהודי הארצות החופשיות להישגים אינדיבידואליים, שטרם נודעו כמוהם בהיסטוריה של התפוצה היהודית. שתי תופעות אלה אינן סותרות זו את זו בהכרח, אבל קיימים מצבים היסטוריים בהם צץ ומתגלה ניגוד ביניהן. כך הפך ההישג הקולקטיבי של הקמת המדינה והשמירה על קיומה באזור מסוכסך זה לנטל המכביד על הפרט. המהפכה, שהביאה עמה העלייה ההמונית בכך, שבפעם הראשונה בתולדות ישראל אוחדו יהודי מערב ומזרח במוקד העשייה ההיסטורית היהודית, גרמה לשינוי תרבותי של פני החברה. מציאות זו, המתבטאת באורח-החיים ובאיכותם, מטרידה רבים מאוד מבין אלה אשר זכו להצלחה אישית במדינות המערב ובישראל. זאת ועוד: העובדה כי מדינת ישראל היא מעין "מקלט פתוח", אם כי לא תמיד בטוח, לכל מצוקה יהודית של הפרט או של הכלל, מעמידה אותם באורח מתמיד בפני המבחן הערכי של העלייה. כלומר:
כאשר יהודים שואפי הצלחה אישית מעדיפים להגר לארה"ב במקום לעלות למדינת ישראל, מועם זוהרה של הציונות ונפגע שמה של המדינה כאחת. אולם פני הדברים הם כאלה, משום שהמדינה הציונית שהצליחה להחזיר לעם היהודי את מרכזו המדיני-רוחני, היא המעוררת אצל היהודים המצליחים מחוץ לגבולותיה ציפיות גדולות ממנו, אשר לפתחן, מטבע הדברים, רובצות גם האכזבות העמוקות.
האכזבות הללו, שהן עדיין חלקו של מיעוט מבין יהודי התפוצות, באות לידי ביטוי במגמה לערער, קודם כל במובן הרעיוני, על עקרון מרכזיותה של מדינת ישראל בהוויה היהודית. פירושה של מגמה זו הוא שינוי כיוון המאמץ הקולקטיבי היהודי, שהיה עד כה צנטריפטאלי (דהיינו: מכוון כלפי ישראל ולמענה) במגמה לפתח מרכזים יהודיים אחרים בצד ישראל ובמעמד שווה לה. רעיונות אלה, על אף שהם עדיין, כאמור, חלקו של מיעוט בלבד, אין לזלזל בהם משום הסכנה הטמונה בהם.
בשלב זה יש בהם הקסם הדובנוביסטי. נראה כאילו המהלך ההיסטורי בא לאשש את השקפתו של ההיסטוריון
הדגול בדבר ריבוי מרכזים יהודיים ונדידתם ממקום למקום, לאורך כל ההיסטוריה. אולם הדינאמיקה של רעיונות כגון אלה במציאות החברתית, שבה היהודים משולבים ומעורים בתרבות של ארצות מגוריהם, עלולה עד מהרה להפוך את ה"ניאו-בונדיזם", שפירושו יהיה ערעור הדרגתי של ההכרה בדבר קיומו של עם יהודי אחד על בסיס עולמי. בלשון אחר: מגמה זו לא תביא לפריחתה של אוטונומיה תרבותית יהודית בארצות מושבם, כפי שגרסו שמעון דובנוב או מנהיגי ה"בונד", אלא תגרום להשתלבות מוחלטת של הקיבוצים האתניים היהודיים בהברה הפלורליסטית של ארצות מושבם, עד כדי אובדן המכנה המשותף הלאומי שלהם. מגמה זו, שהיא אנטי ציונית במהותה, מודעת באופן אידיאולוגי למיעוט אינטלקטואלי, אולם היא גם לטנטית ואפילו בלתי הכרתית, במובן החברתי, אצל המוני בני עמנו בתפוצות ובישראל.
לנוכח מגמה זו, המתפתחת במציאות היסטורית יהודית חדשה ומתאפיינת בהצלחתה הכפולה, שלפיה בצד
מדינת-ישראל הריבונית קיימת תפוצה חופשית, עולה השאלה העיקרית: האם דרושה עדיין האידיאולוגיה הציונית?
שאלה זו מביאה אותנו אל אחת הסוגיות המרכזיות בהבנת שורשי התנועה הציונית ורעיונה. מן הראוי, אם לא
חובה, לתת את הדעת לשאלה, עד כמה תנועה זו היא תוצאה של כורח המציאות או פרי של רצון ובחירה רעיוניים? ובמילים אחרות: מהם היסודות ההיסטוריים החולפים ומהם היסודות המטא-היסטוריים הקיימים ופועלים בתוכה?
אין ספק, שהציונות צמחה מתוך מצוקתם המדינית והכלכלית של יהודי מזרח אירופה, והיא הושפעה רבות
מהאידיאולוגיות הלאומיות והחברתיות, אשר רווחו במאה ה-19 באירופה. אולם לא רק הכורח או הסביבה התרבותית קבעו את מהותה וגורלה: עובדה היא, שהכורח והמצוקה הובילו את המוני המהגרים היהודיים ממזרח אירופה לארה"ב ולא לארץ-ישראל. ההתעוררות הלאומית באירופה השפיעה אם כן על היהודים לא רק בכיוון הציוני.
ללאומיות היהודית היו גם ביטויים אחרים, כמו זה של הטריטוריאליזם, ששאף לייסד מדינה יהודית במקום המתאים יותר על כדור הארץ מאשר בארץ-ישראל.
האוטונומיזם, פרי רוחו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, האמין ביסודה של האוטונומיה היהודית-התרבותית במרכזים היהודיים בגולה, ואפילו ל"בונד" (המפלגה הסוציאלדמוקרטית האנטי-ציונית) הייתה תפיסה לאומית סוציאליסטית משלה. ייחודה של הציונות בין אידיאולוגיות ותנועות אלה היה בעקרון הבחירה, שהיא העניקה למצוקה היהודית. כלומר: היא פירשה את המצב לא על דרך ההשלמה עם התהליך האובייקטיבי באמצעות קורקטיבות שונות, כגון ארגון ההגירה הסטיכית, גיבוש האוטונומיה הארגונית בתוך התהליך הלאומי הכללי, או שמירה על התרבות היהודית בחברה שאחרי המהפכה הסוציאליסטית, אלא על דרך הבחירה הרצונית. היא הציבה לכל אלה אלטרנטיבה מוחלטת, שהייתה מבוססת על רצונם הבוחר של היהודים.
עיקריה של בחירה זו היו: השיבה אל המולדת ההיסטורית בארץ-ישראל, ההתערות בקרקע וההשתלטות על כל תחומי הכלכלה, המאמץ ליצירת רוב יהודי בתוכה והחייאת השפה העברית כלשונו הלאומית של העם. כל אלה עמדו בניגוד לתהליכים, שהתפתחו באורח אובייקטיבי במציאות של העולם המודרני, בו זרמה ההגירה מארצות חקלאיות אל ארצות תעשייתיות. המוני בני-אדם עברו מן הכפרים אל הערים, ואצל היהודים גברו המגמות להשתלבות חברתית-תרבותית בארצות מגוריהם או במקומות הגירתם. מכאן אפשר ללמוד, כי הציונות על-פי מהותה אינה רק פרי המציאות, אלא גם בו בזמן גילום המרד במציאות. מרידה זו התבטאה ברעיונותיה ובמעשיה גם יחד.
ה"מורדים" היו מתיישביה של העלייה הראשונה, שבחרו בדרך הקשה של ייסוד המושבות, ודחו את הדרך הקלה יותר של חיים עירוניים בצד היישוב היהודי הוותיק בעריה השונות של א"י ("ארבע ארצות הקודש"). אחריהם באו האקטיביסטים הצעירים בני העלייה השנייה, שיצאו להיאבק למען "העבודה העברית" בניגוד לכל היגיון כלכלי. בעקבותיהם ובהדרכתם מימשו בני העלייה השלישית את רעיון ה"סוציאליזם הקונסטרוקטיבי", הן ביסוד ההסתדרות הכללית, שהייתה שונה מכל ארגון פועלים אחר בעולם, והן בהקמת תנועת ההתיישבות השיתופית. במעשים אלה הם מרדו במציאות בשם האוטופיה, ויצרו דגם של אוטופיזם-ריאליסטי, שהפך לכוח חברתי מניע ובונה, אשר בסופו של דבר תרם גם תרומה מכרעת להקמת המדינה. עם המורדים הציוניים נמנו גם המורים מחדשי השפה העברית, אשר השרישו את הלשון הלאומית בקרב בני העם במאמץ ממושך, וכן גם מנהיגי התנועה הציונית, אשר ידעו באמצעים בלתי שגרתיים להפוך חולשה אובייקטיבית לכוח מדיני סובייקטיבי.
תכונת ה"מרדנות" של הציונות מבליטה פאראדוקס נוסף הטמון בה, לפיו התנועה, אשר החזירה את העם היהודי של ההיסטוריה, עשתה זאת על-ידי רצון ומאמצים שהיו במידה רבה על-היסטוריים; לפיכך, לא שינויי הזמנים והמקום הם שיקבעו את גורלה, אלא רצונם ושאיפותיהם של היהודים. אולם קביעה זו אינה עולה על השאלה הקרדינאלית: האם הציונות דרושה ליהודים במצבם הנוכחי? ונראה לי, שניתן לענות עליה רק אחרי בירור היחסים המורכבים בין מדינת ישראל לתפוצות ישראל.
מאז קום המדינה התהדקו הקשרים בינה לבין יהודי התפוצות על אף הקשיים והתהפוכות הלא-מעטים, עד כדי כך שישראל היא כיום עניינם הציבורי המרכזי של יהודי התפוצות, ומהווה לדידם מעין "דת", המשותפת למאמינים וללא-מאמינים גם יחד. אולם, יחד עם הזדהות עמוקה זו רווחת גם ההשקפה העיונית והנטייה הטבעית להפריד בין ערך המדינה לערך הציונות מן הבחינה של האינטרס היהודי. אכן, בעוד אשר ההפרדה בין מדינת ישראל הריבונית לבין ההסתדרות הציונית, שחברים בה אזרחי מדינות אחרות, היא הכרחית מטעמים מדיניים, הרי ההבחנה בין המדינה היהודית לאידיאולוגיה הציונית היא מלאכותית ובלתי נכונה. הצירוף היהודי-ציוני מובנו במהותה של המדינה, ובא לידי ביטוי בחיי היום-יום שלה. שכן, היא מהווה את המסגרת הלאומית-הטריטוריאלית, המבטיחה את רצף החיים היהודיים על היבטיהם החילוניים והדתיים כאחד. בהיותה מקלט פתוח לכל היהודים הנתונים במצוקה, הריהי מקיימת באורח מעשי את ערך הערבות ההדדית. מרכזיותה של המדינה בתודעתם של היהודים, בדאגתם לה ובטענתם כלפיה, בתמיכתם בה ובהסתייגותם ממנה, מחזקת את האחדות והזהות היהודית, שהיא היסוד הראשון של הציונות, כפי שקבע בזמנו הרצל. על כן, כאשר יהודי התפוצות מבקשים לפרש את מסירותם למדינה כמידה ציונית, אין לזלזל בהשקפה זו ואין לדחותה בטענה, כי יש בה לא מעט צביעות מתוך נוחות עצמית.
מכאן שהתמיכה הכמעט בלתי מותנית של יהודי התפוצות במדינת ישראל היא המוכיחה, לכאורה, את תקפותה של האידיאולוגיה הציונית גם בימינו אלה. שהרי אפשר לפרש הזדהות זו כצורך פנימי שלהם, על הרקע הכללי וההתפתחות האובייקטיבית של הזמן בו אנו חיים. יש בזה יותר משמץ של אמת, אולם אין זו כל האמת. שהרי צורך זה נובע מהווייתם המיוחדת של יהודי המערב, המתלבטים בשאלת חירותם, אבל נעדר בה היסוד של המרד המודע והבוחר, שהיה לדגלה וסמלה של הציונות. רוצה לומר, יהודי המערב חיים היום בחברה, אשר אינה נותנת מקום מכובד לדת היהודית, אלא מעניקה מעמד לגיטימי לקבוצות האתניות השונות. הפלורליזם האתני הופך לנורמה תרבותית-פסיכולוגית בארצות החופשיות, ובתור שכזה הוא נעשה לדרך שונה מזו שהייתה מקובלת בעבר להתבוללות בחברה הכללית. כלומר, מעתה, כדי להיכלל בחברה הכללית אין עוד הכרח להמיר את הדת או להתכחש לתרבות היהודית. נהפוך הוא: השמירה על מידה של ייחוד אתני היא הדרך המכובדת והמקובלת להשתלבות המוחלטת. פירושה של מגמה זו הוא, כי בסופו של דבר יהיה אובדן האופי היהודי-המסורתי, שבעיקרון היה תמיד נבדל מן הכלל. מכאן ניתן לקבוע כי המגמה האתנית בקרב היהודים היא ביטוי לתהליכים האובייקטיביים המתרחשים בחברה הכללית. תהליכים אלה עלולים לגרום לסטייה של תודעת האחדות היהודית מרעיון המרכז בארץ-ישראל, כפי שהוא נתפש היום, אל תורת המרכזים של דובנוב, וממנה אל האידיאולוגיה של הריכוזים של ה"בונד". על כן, כל מי שרוצה למרוד באפשרות ובמגמה זו חייב לבחור בציונות.
הצורך בציונות, לשם קיומו של הכלל היהודי העולמי, מחייב אותנו לברר בעצמנו את מידת התאמתה למשימה זו, על-ידי בחינת מהותו של ה"פראקסיס הציוני" כתנועה הפועלת בהיסטוריה. ייאמר מיד: הציונות מעולם לא הייתה אמונה דתית או דוקטרינה אידיאולוגית, אם כי ברבות מן הקבוצות האידיאולוגיות אשר הרכיבו אותה, נמצאו גם יסודות כאלה. אולם בסך-הכול הציונות הייתה תמיד היפוכן של הקנאות והדוקטרינאריות. כוחה היה דווקא בכשרון ההתאמה של רעיונותיה למציאות המשתנה וביכולת לבחור את האמצעים ולבנות את הכלים על מנת להגשימם; וכל זאת מבלי לאבד את המטרה העיקרית אליה היא חתרה. על כן, במשך שלושה דורות - מאז "חיבת ציון" ועד הקמת המדינה - היא שינתה פנים ומגמות מבלי לסטות מדרכה. כך באה הציונות המדינית במקומה של "חיבת ציון"; הציונות הקונסטרוקטיבית בראשותו של חיים ויצמן ובביצועה של תנועת העבודה הסוציאליסטית שלטה בה בשנות ה-20; אחריה, מאמצע שנות ה-30, בתקופת החירום הלאומי, היה עיקר עניינה במאבק על קיומו של היישוב, שהפך למערכה למען הקמת המדינה; מאז ייסוד המדינה הציונות הריהי תנועה, שמטרתה הגלויה והברורה הושגה, והממלכתיות היהודית היא במוקד עניינה. בכל אחת מתקופות אלו שלט הלך-רוח מיוחד.
ב"חיבת-ציון" הייתה זו הרומנטיקה של המשכילים ה"חוזרים בתשובה". בציונות המדינית - השאיפה לנורמליזציה; בציונות הקונסטרוקטיבית - האוטופיה החברתית; בזמן החירום הייתה זו הנכונות למלחמה; ובתקופת הממלכתיות - השאיפה לגיבוש דפוסי-חיים של חברה עצמאית. דומני, כי עתה אנו עומדים על סף תנועה חדשה, אותה אפשר לכנות כפוסט-ממלכתית.
על סף שנת האלפיים, ההוויה היהודית העולמית מתאפיינת בשני קווי אופי מנוגדים. מצד אחד - מעולם לא הייתה היהדות כה מפוצלת בתחום התרבות. האחדות המדינית מתמקדת מסביב למדינת ישראל, בעיותיהם של יהודי מדינות חבר העמים, העמידה על המשמר מול מגמות ניאו-פשיסטיות ועוד. אולם כל אלה הם נושאים זמניים וחולפים. לעומת זאת, הממד התרבותי הוא קבוע ואף מעמיק. למעשה, היהדות מפוצלת בין דתיים לחילוניים; והדתיים מפולגים בין הזרמים השונים, שהקרע ביניהם הולך ומעמיק מפני שאלות הגיור, נישואי תערובת וחוק השבות; בין יהודים שהם חלק בלתי נפרד מארצות הולדתם לבין יהודים החיים במדינתם הריבונית-לאומית; בין יהודים דוברי שפות שונות, התורמים לארצותיהם ולא רק נהנים מתרבותן. האיזון בין האחדות המדינית לפירוד התרבותי, שנמצא עכשיו, עלול להתערער בעתיד מפני אופיה החולף והמשתנה של הראשונה, לעומת הקבוע והמעמיק של השני. לנוכח מגמות אלה זקוקים אותם היהודים בעולם, המבקשים לשמור על הזהות היהודית כעם בעל ייחוד משלו, לאידיאולוגיה של מרד במציאות האובייקטיבית. מכל הזרמים והתנועות, אשר עמדו בעבר ועדיין ממשיכים להיאבק בהווה על הייחוד היהודי - הציונות היא ההשקפה המכלילה ביותר. האורתודוקסיה היהודית הקנאית מייצגת רק חלק קטן מן העם. וככל שהיא מקצינה את עמדותיה מפני היותה במיעוט, כן היא מרבה פירוד. הזרמים הדתיים המודרניים, הרפורמיים והקונסרבטיביים, אף הם מאגדים כל אחד בנפרד רק חלק מן היהודים. והיהודים החילוניים נותרו בלי אידיאולוגיה מכוונת מלבד תמיכתם המדינית במדינת ישראל. הציונות כתנועה פלורליסטית השכילה בעבר ויכולה להצליח גם בהווה לאגד בתוכה את כל הזרמים השונים והמנוגדים זה לזה על בסיס של מכנה לאומי משותף. אולם לשם כך היא צריכה להעמיד במרכז התודעה היהודית רעיון שהיה מודחק עד כה בנבכי נשמתה.
במרוצת מאה שנות קיומה, הבליטה הציונות את מגמת הנורמליזציה הלאומית במחשבתה ובמעשיה. כזה היה הרעיון של השיבה אל המולדת ההיסטורית, רעיון החזרה אל עבודת הכפיים והפרודוקטיביזציה של המוני העם, כמו גם הקמת חברה סוציאליסטית, המאבק המדיני למען זכות ההגדרה העצמית, השאיפה למתן אופי ממלכתי לחברה היישובית ועוד כהנה וכהנה. היסוד האי-נורמלי הייחודי בא לידי ביטוי בעיקר באמצעים שהיא נקטה על מנת לממש את מגמותיה. כך הפכה השיבה אל הטבע לאידיאל, עבודת הכפיים - לערך ("דת ועבודה"), מלחמת המעמדות - לסוציאליזם קונסטרוקטיבי, המעורבות הלאומית של תנועת-הפועלים לאוטופיה שתפנית, ותנועת ההגירה ביקשה להיות "קיבוץ גלויות". האמצעים האי-נורמליים קיימו את המגמות הנורמליות, ובלעדיהם כל אלו לא היו מושגות. בלי ההתיישבות החקלאית, "העבודה העברית", התנועה הקיבוצית והאידיאולוגיה של "קיבוץ הגלויות", לא הייתה קמה המדינה ולא הייתה מחזיקה מעמד לנוכח העוינות שמסביבה. אולם במהלך ההיסטוריה הוכרעו האמצעים הייחודיים על-ידי המגמות הנורמליות, והחברה במדינת היהודים דומה יותר ויותר לחברות אחרות. עתה, לנוכח המצב הקיים הגיעה השעה לשנות ולהפוך את סדר הדברים. יש להציב בפני העם היהודי מגמות של אי-נורמליות ולתמוך בהן במעשים נורמליים.
מבחינת יהודי התפוצות הרוצים בכך, גיבוש תודעת הייחוד בחברה הנעשית יותר ויותר אחידה, פירושו העלאת התחושה האתנית לדרגת הכרה לאומית כוללת. הכרה זו תהיה מעין הכרזה מורדת, כי העם היהודי הנו אחד, על אף שאינו מרוכז ברובו בטריטוריה הלאומית שלו, אינו דתי ברובו, והוא דובר שפות רבות וחי בתרבויות שונות; ומשום כך אין בכוונתו להיכנע להתפתחות האובייקטיבית. וכשם שאבות אבותיו נאבקו בשם הצווים הדתיים, הוא מורד עכשיו בשם עקרונות לאומיים. מרד זה מחייב את חידודה של הכרת הגלות.
הגולה במובנה המדיני והכלכלי נעלמה עם הבחירה שניתנה ליהודים, לבוא אל ארצם הלאומית או להישאר במדינות הולדתם. לגבי אלה אשר בחרו בתפוצה - תודעת הגלות היא תנאי ליהדותם. הגלות לא במובנה החברתי הכולל, בבחינת "בכל מקום בו מצוי עוול ואי-צדק שם גלות", וגם לא רק במובן הדתי-מסורתי של גלות השכינה והציפייה לימות המשיח, אלא גלות כניסיון היסטורי כולל של עם יוצא דופן, שהוא מיעוט בכל מקום ונאבק במצבים שונים על קיומו הקיבוצי. תודעת גלות זו אינה אוניברסלית, אלא ייחודית-לאומית.
רצונם המורד של היהודים לשמור על אחדותה של האומה, מביא, בהיגיון הפנימי, להכרה במדינת ישראל כמרכז; שהרי, לאומה מפוזרת, שאין לה מסגרת טריטוריאלית ותרבותית, דרוש מוקד בו יתקשרו חלקיה זה אל זה. שום תפוצה לא תוכל למלא את מקומה של ישראל בתפקיד היסטורי זה. אולם, על-פי אותו עיקרון של האחדות, כשם שיהודי התפוצות צריכים לטפח את המרכז, כן נדרשת ישראל לעודד את המגמות האוטונומיות, התרבותיות והרעיוניות, בתפוצות. בכך ייווצר האיזון האי-נורמלי בין התלות לעצמאות ההדדיים.
ההכרה במרכזיותה של מדינת ישראל מחייבת את ההבחנה במדינה כארגון אטאטיסטי בעל תפקידים חיוניים נורמליים וחולשות טבעיות, הנובעות מעצם פעולתו בהיסטוריה, לבין המדינה כמבטיחה וכמקיימת ערכים יהודיים, בהיותה "מקלט פתוח", בשמירה הכוללת על המסורת ההיסטורית, בחיזוק אחדותו של העם ובהפגנת שינוי מעמדם של היהודים בקרב העמים.
הקשר המיוחד של יהודי התפוצות אל המדינה תובע מהם להכיר בעלייה אליה כמעשה המקשר החשוב ביותר וכביטוי עליון של המרד נגד המציאות. העלייה, גם כאשר היא מצומצמת, ואולי דווקא מפני צמצומה, צריכה להיות בבת-עינה של ה"יהדות המורדת". בצד העלייה צריך לימוד השפה העברית לתפוש מקום מרכזי. שהרי המאמץ שיושקע בלימוד השפה, שאינה אופנתית ואינה מביאה רוב תועלת לשוקד עליה, תהיה הביטוי העממי החשוב של רצון הקיום הקיבוצי.
לבסוף, העיקרון האי-נורמלי האחרון, הקושר זה אל זה את הקודמים לו, הוא הזכות השווה להתערבות הדדית. כלומר, בכל התחומים הייחודיים שמורה לעם בתפוצות ובמדינת ישראל הסמכות להתערבות הדדית. והמדובר הוא במעמד הדת בחברה, החינוך היהודי, הריבוי הטבעי, העלייה וההגירה והבטחת אופיה היהודי של המדינה.
כאמור, בתקופה החדשה, על מנת לקיים את העקרונות האי-נורמליים, זקוקה הציונות לדרכים ולשיטות נורמליות. ואלה חייבות להיות מעוצבות בהשראת תרבות החיים של המערב, כשם שבעבר, לפני השואה, הם הושפעו מתרבותה של מזרח אירופה. תרבות זו תושתת על הדמוקרטיה, הפלורליזם, היזמות האישית, חירות המחשבה ודחף החידוש. תרגומם של מושגים אלה לדפוסי פעולה קולקטיביים יהודיים-ציוניים הוא בעיצוב המדינה כקהילה פלורליסטית במובן הדתי; הרחבת ההסתדרות הציונית כארגונו הדמוקרטי של העם היהודי; מסירת התפקיד של עידוד העלייה ואפילו קליטתה לארגוני הקהילות בתפוצות ולהסתדרויות העולים בישראל; שקידה משותפת על בניין בסיס אחיד, רחב ככל האפשר, לחינוך היהודי לכל ילדי ישראל בעולם; מסירת מפעל טיפוח איכות החיים, שיקום השכונות במובנו המצומצם, לידי נציגי התורמים, ועוד כגון אלה.
הציונות הייתה בעבר התנועה לשחרור העם היהודי. היא שחררה אותו ממצוקת הגלות מאונס, מעלבון הפליטות, מתסביך השנאה העצמית ומהעדר מעמד קיבוצי בקרב העמים. עתה הגיעה השעה שתהיה תנועה לקיום לאומי, אשר תחזק את רצונם המורד של אותם מבני עמנו הרוצים להיות יהודים.
