|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > מוסר הנביאים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
ליקטה והוסיפה הערות וכותרות משנה: מתיה קם
מהתנ"ך שאב העם היהודי [את]2 אמונתו בשיבת ציון, לאחר שנהרסה עצמאותו ונחרבה ארצו פעמַיים – על ידי הבבלים לפני כאַלְפַּיִם וחמש מאות שנה, והרומאים לפני כאלף ותשע מאות שנה.3 כל ילד יהודי קרא ולמד בילדותו [את] ספר דברים,4 שבו נאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 3 – 5). על קיבוץ גלויות הוא (=העם היהודי) קרא ולמד בספר ישעיהו: "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי, מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מג 5 – 6). אותה הבשורה מצא [העם היהודי] גם בנבואות ירמיהו: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם, נְאֻם ה', וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם" (ירמיהו כט 14). בתנ"ך למד עמנו גם [על] תהליך הגאולה ובניין הארץ. עמוס, הנביא הנוקד5 [...] התנבא על תהליך השיבה (=שיבת ציון): "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת (=שוממות) וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ" (עמוס ט 14 – 15). [...] אפילו ארץ צייה וישימון ישובו לפרוח, כי במדבר ייבקעו מים: "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת... כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָּׁרָב – לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיהו לה 1, 6 – 7). ובכל נדודיה של הפזורה היהודית [...] ליווה אותה ספר הספרים ובו בשורת הגאולה ושיבת ציון, בשורת הפרחת השממה וקיבוץ גלויות, והעם לא נתייאש, ורוחו לא נפלה. יום יום התפלל כל יהודי מאות בשנים: "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו6 [...] ולירושלים עירך ברחמים תשוב [...] ובנה אותה בקרוב בימינו, בניין עולם (=לַנֶצַח)". והתפילה שבלב נהפכה [...] למפעל התיישבות חלוצי [...] בשנת 1948 הוכרז על הקמת מדינה עברית ועל עצמאות ישראל, כי עמנו היה בטוח שתפילתו תישמע [...] ובימינו אנו קם הפלא. ועדיין אנו עומדים בראשית התקומה [...] ועוד רבה וקשה הדרך לפנינו, אבל ידענו כי תקוותנו ואמונתנו ומאמצינו לא הכזיבו.
אבל לא רק [את] ידיעת עֲבָרוֹ ותִקְווֹת עתידו שָׁאַב העם היהודי מסֵפֶר הספרים. התנ"ך הנחיל לעמנו, ועל ידיו לאנושות כולה, לא רק אמונה באל אחד בורא הכול, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות. בפסקה של שלוש מילים הביעה תורתנו [את] האמת המוסרית הנעלה ביותר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שעליה אמר גדול התַנָאִים:7 "זה כלל גדול בתורה". ומעניין כי צו אנושי עילאי זה נמצא דווקא באותו ספר מחמשת ספרי התורה, שמבקרי המקרא מְדַבְּרִים עליו לא בלי זלזול, כאילו הוא רק ספר כוהנים העוסק בפולחן הדתי: בספר ויקרא. ושמא יתפרש צו זה כאילו הוא מְכוּוָן ליהודים בלבד, באה התורה ואומרת להלן באותו הפרק: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ8 לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם – אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". כל אותו הפרק הוא אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ"ך, והוא מחייב דאגה לעני ולגר [...] וּמְצַוֶוה על התנהגות ישרה: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר... לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ... לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, בַּמִּדָּה, בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק, אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם – אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט 18, 33 – 34). אחד מנביאי הכתב הראשונים, הושע בן בארי, העמיד [את] הברית בין אלוהי ישראל ובין עמו על ארבעה: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב 21), ובהתחמץ לבבו על התערערות יסודות המוסר בישראל, הרעים קולו: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ, וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (הושע ד 1– 3). על ערכי צדק ומשפט חוזרים כמעט כל הנביאים. עוד על אברהם אבינו נאמר בספר בראשית: "... כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח 18 – 19) [...] 9 כשבא סופר שמואל ב לסכם [את] מלכותו של דויד המלך, הוא כותב: "וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב, ח 15), וכן אומר סופר דברי הימים א (יח 14).10 וכשבאה מלכת שבא לשלמה המלך, היא מהללת כמובן [את] חכמתו הרבה אבל רואה [את] תפקידו בעשיית משפט וצדקה: "וַיְשִׂימְךָ [ה'] לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (מלכים א, י 9). ישעיהו הנביא בישר כי "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א 27), ועל עקרונות משפט וצדקה הוא חוזר כמה פעמים [...]11 בהדגשה יתירה עומד על כך ירמיהו, בקבעו שאל יתהלל חכם בחכמתו, גיבור בגבורתו, עשיר בעושרו, "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט 23), והוא חוזר על כך [...] בנאומיו [...]12 והוא הדין ליחזקאל הנביא ולנביאי תרי-עשר.13 ומשורר תהלים שואל: "מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" והוא עונה: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (טו 1 – 2). והוא משבח ומפאר [את] אלוהי ישראל: "אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ" (צט 4). כמה וכמה פעמים חוזר המאמר (=האמירה, ההיגד) בתהלים: "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", "עשות משפט וצדק", (=עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק),14 "לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ",15 וכן במשלי.
אבל נביאי ישראל לא הסתפקו במשא (=בחזון) המשפט והצדק בין איש לאיש; הם דגלו גם בשוויון העמים ובשלום העולם – דבר שלא נשמע ולא נאמר בשום ספרות של עמי התרבות הקדומים [...] וישעיהו ומיכה חזו חזון אחרית-הימים שישלוט שלום בין כל העמים, "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב 4; מיכה ד 3). זה חזון השלום שחזו נביאי ישראל, שאליו לא הגיעו עדיין גם העמים הגדולים בימינו אשר בלב שלם אינם רוצים במלחמה, אבל הם מבזבזים חלק גדול מהונם וכוח אדם לרבבות ולמיליונים על "למידת מלחמה". ושני נביאי ישראל אלה בישרו תקופת-שלום: זה לא רק "לא ישא גוי אל גוי חרב" אלא גם "לא ילמדו עוד מלחמה". חזון כזה לא נשמע בספרות הגדולה בימי קדם לא בסין ולא בהודו וגם לא ביוון.16 [...] נביאי ישראל הטיפו לשלום בין כל העמים והם האמינו ששלום זה בוא יבוא ב"אחרית הימים" [...] בכוח הסתכלותם העמוקה בחיי העמים ובחוש הצדק העמוק שפָּעַם (=שפיעם) בהם האמינו שיבוא יום – אם כי לא כל כך קרוב, ולכן אמרו "באחרית הימים" – והעמים ישמידו [את] כלי נשקם, לא יישאו חרב זה לזה ואפילו לא ילמדו עוד מלחמה [...]
אולם התנ"ך לא רק הנחיל לעם ישראל ולעמי תבל [את] הערכים האנושיים והבין-לאומיים הנעלים שישליטו צדק, חסד, אמת, שלום ואחווה בעולם – אלא גם קבע ייעוד גדול לעם ישראל: להיות לאור לגויים. "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" – אומר הנביא בשם ה', והוא גם מפרש לשם מה: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת, לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר, מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מב 6 – 7). ובמקום אחר הוא חוזר על כך ומרחיב [את] המטרה: "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מט 6). אנשי מעשה מפוכחים מלגלגים על ייעוד זה: "אין אנו אור לעצמנו – ואיך נהיה אור לגויים?" הם טוענים. זוהי התעלמות מהמאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל. ודאי שאין מחסור בצללים (=בפגמים) בחיינו: ריקנות, הוללות, ציניות, צביעות, פשעים, מעילות, פְּרִיצוֹת וּפְרִיצוּת, רשעות, תככים ומרמה. כל זה נמצא גם בארצות אחרות [...] בצורה זו או אחרת. אבל יש בארץ גילויים ועלילות חיוביים שאין דוגמתם בעולם [...] הכושר הזה לבנות חקלאות עברית שהיא הטובה ביותר ביבשת אסיה (חוץ מיפן), אם כי מאות שנים היינו מנותקים מהאדמה [...] להחיות שפה שנחשבה כאלפיים שנה לשפה מתה והיא נעשתה שפה מדוברת בישראל; ליצור ספרות עברית פורחת, לפתח ולטפח מוסדות מדע ומחקר [...] בעלי שם עולמי – וכל אלה נראו לפני חמישים-שישים שנה [...] כחלום ריק שאין לו שחר, כהזיה תפֵלה וכדבר בלתי-אפשרי. הכושר החלוצי שנתגלה – או יותר נכון: התעורר – בתוכנו [...] היה צמוד לחזון הנביאים, חזון התקומה הלאומית והכל-אנושית; והעם המפוזר בעמים והנודד מאות בשנים מארץ לארץ, בונה עכשיו מחדש [את] ארצו החדשה [...] ובתוך תחומי המדינה הקטנה [...] הועמדה לפנינו הבעיה הגדולה, שהיא עכשיו אולי האתגר האנושי החמור והחיוני ביותר [...] – האתגר לסתום את הפער בין [יוצאי] הארצות המפותחות, העשירות בחומר וברוח, ובין [יוצאי] הארצות הנחשלות והדַלוֹת וַעֲשׁוּקוֹת החינוך. אין להגיד שישראל כבר פתרה בתוכה בעיה זו, אבל אין ספק שהיא עֲמֵלָה על פתרונה בהצלחה ובתושייה לא קטנה, ואין ספק שבעוד שנים לא רבות תוכל לה – ויוצאי אירופה ואמריקה ואוקראינה מצד אחד, ויוצאי אסיה ואפריקה מצד שני, יגיעו [...] לרמה חברתית וחינוכית שווה, והבדלי העדות [...] יהיו רק נחלת העבר. [...] מורה-הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו [את] חזון הגאולה הלאומית והכל-אנושית – היה ספר הספרים, ואם נוסיף ללכת לאורו, גם העם וגם המנהיגות – נעשה ונצליח. הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |