(1891-1970). נולד בגרמניה ולימד פילוסופיה באוניברסיטת וינה ואחר-כך באוניברסיטה הגרמנית בפראג; מאוחר יותר העתיק את מקום מגוריו לארצות הברית (ב-1936). עד 1954 הורה באוניברסיטת שיקאגו ואחר-כך באוניברסיטת קליפורניה שבלוס-אנג'לס. נחשב כיום לראש וראשון באסכולה של האמפיריציסם הלוגי (או פוסיטיביסם), אותה תנועה פילוסופית רבת-חשיבות שמקורה בחוג הוינאי. בחוג זה היו מתקיימים דיונים בין הוגים בעלי נטיות מדעיות; הוגים אלה שילבו במחשבתם אהדה כלפי הפוסיטיביסם האנטי-מטפיסי של הפילוסוף-הפיסיקאי הווינאי מך, (Mach) עם טיפוחו של הניתוח הלוגי כפי שעוצב על-ידי רסל (Russell) ועל-ידי ויטגנשטין (Wittgenstien) הצעיר. קרנאפ היה חבר בחוג זה במשך שנים אחדות. לעתים שימש כעורך-משנה של “Erkenntnis”, כתב-העת הרשמי למחצה של האמפיריציסם הלוגי שהמשיך להופיע עד מלחמת העולם השניה. הוא ממשיך עדיין לכהן כאחד מעורכי "אנציקלופדיית המדע המאוחד" –(Encyclopedia of Unified Science) שורת מונוגרפיות שלא זכתה להשלמה, שתוכננה על-ידי אוטו נוירט (Otto Neurath), חבר אחר בחוג הוינאי. מונוגרפיות אלה נועדו לחשוף את האחדות המתודולוגית המהותית של העיקריות מבין הדיסציפלינות המדעיות ולתאר את יסודותיהן מתוך נקודת ראותו של האמפיריציסם הלוגי.
קרנאפ תרם תרומה פורייה לתורת-ההכרה, לתורת-ההגיון המתמטית, לפילוסופיה של המדע וכן ליסודות ההסתברות והאינדוקציה. כתביו הם אכסניה גדולה לניתוחים ולחידושים טכניים חשובים; הם מגלים כשרון בלתי-רגיל ליצירת קונסטרוקציות ארכיטקטוניות והם מופתים לדיוק צורני ולבהירות. הם גם מגלים את נכונותו לבקר את רעיונותיו-הוא. למרות שמזגו המדעי והאנטי-מטפיסי לא משתנה ברבות השנים, בכל זאת חלו שינויים חשובים ביותר בפרטי השקפותיו.
קרנאפ התעניין במשך שנים מרובות ביצירת קנה-מידה לקביעת משמעותם הקוגניטיבית של הטיעונים. לראשונה פיתח צורה חמורה של מה שנקרא בדרך כלל "תורת האימות של "המשמעות" (“the verifiability theory of meaning”). הוא טען, שמשמעותו של משפט מתמצה בניתני-החושים או בממצאי האינטרוספקציה הקובעים אותו במישרין ולחלוטין. למרות שניתן להוכיח כי על סמך עיקרון זה, ביטויים מטפיסיים אשר תוכנם הנבחר חורג מעבר לתחום הניסיון האפשרי הם חסרי מובן (ואפילו לא שקריים), הודה קרנאפ במהרה שלפי אבן בוחן זו יש לסווג גם את מרבית משפטי המדע כביטויים חסרי מובן. מטעמים טכניים שונים הגיע אל המסקנה כי אין לו סיכויי-הצלחה גדולים במשימה שנטל על עצמו (בסיפרו הגדול הראשון "המבנה הלוגי של העולם" (Der Logische Aufbau der Welt), להראות בפרוטרוט כיצד ניתן לתרגם כל משפט עובדתי מכוון למשפט אודות ניתנים חושיים. הוא החל אף לפקפק בכדאיותם של תרגומים כאלה, הן לגבי ענייניה של שפת היום-יום והן לגבי הפיסיקה הניסיונית. בעקבות זאת ניסה לפתח גירסה ליברלית יותר לגבי אבן בוחן לאימות שתהיה בה משמעות קוגניטיבית, ושתוכל להיות קוו-מדריך בבניית מערכות סמליות הדרושות למדע התיאורטי ויחד עם זאת לסייע בתחימת גבולות בין שגיונותיה של המטפיסיקה לבין הנחה מדעית של ממש. חשיבותו הכללית של העיקרון המוצע על-ידי קרנאפ היא בכך, שלפיו יהיה משפט בעל-ממשות, אם ורק אם, הקביעה שבמשפט או אחדות ממסקנותיה ההגיוניות ניתנות לבדיקה על-ידי תצפית חושית.
רעיונותיו של קרנאפ בדבר תחומה של הפילוסופיה עברו תהליך של ליברליזציה דומה. בסיפרו החשוב "התחביר ההגיוני של השפה" (1934) (The Logical Syntax of Language), שבו ניסח בפירוט רב אחדות מהשקפותיו האופייניות אודות המתמטיקה, תורת-ההגיון ופילוסופיית המדע, הגדיר קרנאפ את התחביר ההגיוני כחקירת אופן התייחסותם ההדדית של סימנים בשפה, מתוקף תכונותיהם המבניות גרידא. הוא טען שחוקי תורת-ההגיון והמתמטיקה אינם קובעים דבר לגבי נושא תוכני מסויים; אלו הן פשוט סטרוקטורות לשוניות, אשר הכרחיותן הא-פריורית בתוך השפה נמרת לגמרי מתוך כללים תחביריים מוסכמים, השולטים בשימושיה של שפה זו. יתר על-כן, קרנאפ הכריז שהפולמוסים הפילוסופיים צומחים בדרך כלל מתוך בלבול בין משפטי "מושא מדומה" (למשל הטענה שהזמן משתרע לאינסוף בשני הכיוונים, טענה השקולה, לדעת קרנאפ, כנגד הקביעה התחבירית המוסבת על סימנים והטוענת שכל הביטויים שהם מספרים ממשיים, חיוביים או שליליים, יכולים לשמש כקואורדינטה לזמן) לבין טיעונים ממשיים המוסבים על מושאים תוכניים, לא-לשוניים, לכן הסיק, שמן הדין לזהות את הפילוסופיה עם התחביר ההגיוני של שפת המדע. לכאורה, קביעה אחרונה זו בתורת המלצה, איננה מאפשרת עוד כל התייחסות של הסימנים למסומנים (אל מה שהם מייצגים), ובמיוחד מפקיעה היא אל מחוץ לחוק כל ניתוח של משמעות האמת העובדתית. מכל מקום, כפי שהראה אלפרד טרסקי (Alfred Tarski) אפשר לפתח תורה סימנטית מדוייקת, שעניינה ביחסים שבין סימנים למסומנים; ובאמת, קרנאפ בעצמו תרם תרומות חשובות ביותר לתחום מחקר זה של הניתוח הלוגי. בכל אופן הרחיב עתה את השקפתו הקודמת בדבר מטרת הפילוסופיה וזיהה אותה (בהשתמשו בסדרת המונחים של צ'ארלס מוריס (Charles Morris) עם הניתוח הסמיוטי של מבנה הטיעון ההכרתי.
התעסקותו העיקרית של קרנאפ במשך העשור האחרון היתה מכוונת לפיתוח טכניקות לוגיות בתחום ההיסק האינדוקטיבי. לדעות, קביעות כגון "מתקבל על הדעת מתוך הסתברות, על פי העדות הניתנת להשגה, שסמית הוא אשם" אינן ניתנות לבירור במונחים של שכיחויות יחסיות הניתנות להיקבע באופן ניסיוני, בתוך מחלקה כלשהי של אירועים הולכים ונישנים, בה בשעה שהדבר ניתן להיעשות לגבי קביעות כגת "ההסתברות בהטלת מטבע, שהמטבע תיפול על 'עץ' - היא חצי" (קביעה האומרת בעצם שבמספר אינסופי של הטלות יפול המטבע במחצית הפעמים על 'עץ' ובמחצית האחרת על 'ישראל')=(פלי) בקביעות מן הטיפוס הראשון המילה "מסתבר" או "הסתברות", לדעת קרנאפ, מורה על יחס הגיוני בין העדות לבין ההנחה המבוססת על עדות זו, בהיותו סובר שדווקא משמעות לוגית זו שייכת לעניין הערכת משקל העדות לגבי הסקת מסקנות בחקירות אינדוקטיביות, ניסה קרנאפ לבנות מערכת סמלים מפורשת ליחס הגיוני זה ואף הציב מידות מספריות שונות לדרגותיה של ההסתברות הלוגית. מכל מקום, למרות שקרנאפ הצליח לבנות מבנה מרשים של רעיונות ומשפטים בנושא זה, הרי שהמבנה עצמו איננו שלם עדיין וערכו האפשרי לגבי המעש המדעי נשאר בבחינת שאלה פתוחה.
* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.