|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות > שפה עברית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
עד לפני 100 שנה היה עם ישראל מפוזר בעולם. מדינת ישראל לא קמו עדיין. למעשה רק אז החל להישמע הרעיון של הקמת מדינה ליהודים. אחד הצעירים שרעיון מדינה ליהודים קסם לליבו, היה סטודנט רוסי שכינה עצמו – אליעזר בן יהודה. בעת שאליעזר בן יהודה למד רפואה בפריס, לקראת עלייתו ארצה, הוא הגה רעיון מהפכני: כדי שהעם היהודי יוכל לחזור ולהתאחד במדינה משלו, הכרחי שתהיה לו שפה אחת משותפת, שפה שאותה ידברו כולם יומיום. הוא חשב שהעם היהודי צריך לחזור ולדבר את שפתו הקדומה, אותה שפה שדיבר כשישב חופשי במולדתו – העברית. אליעזר בן יהודה אף פרסם את דבריו בעיתון באומרו "כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפץ".
היום רעיון זה נשמע מובן מאליו. לנו ברור כשמש שיהודים בישראל צריכים לדבר עברית. אבל בתקופתו של בן יהודה זה לא היה ברור כלל וכלל. אדרבא, היה צריך להיות אמיץ, מהפכני, תמים או כמעט מטורף כדי להגות רעיון כזה. בן יהודה היה בודד למדי במערכה. לרעיון של חידוש השימוש בלשון העברית קמו מתנגדים קשים: יהודים דתיים רבים ראו ברעיון זה חילול הקודש. הלשון העברית, לדעתם, היא לשון הקודש, כיוון שבה נכתב התנ"ך. לכן הם סברו שאסור להשתמש בה לצרכים יומיומיים: זו פגיעה בערך קדוש! רבים אחרים התנגדו להחייאת העברית בטענה שאינה מתאינה להיות שפת יומיום: אי אפשר לקנות בשוק בעברית ואי אפשר ללמוד חשבון בעברית, כי חסרות בה מלים. גם סופרים, שכתבו ספרים ומאמרים בעברית, התנגדו לחידוש הדיבור בעברית. אפילו הרצל, שהגה את הרעיון של הקמת מדינה ליהודים, סבר שחידוש השפה העברית הוא רעיון לא מעשי ובלתי ניתן להגשמה. בספרו "מדינת היהודים" טען הרצל שהעברית אינה באה בחשבון, כי "מי מאיתנו יודע די עברית כדי לקנות בעזרתה כרטיס רכבת?"
בן יהודה לא התעלם מן המחסור החמור במלים בעברית, אך הוא לא נכנע. ברגע שכף רגלו דרכה על אדמת ישראל, בשנת 1881, החליטו הוא ורעייתו דבורה החלטה קשה: אין הם מוציאים הגה אחד בשפה זרה. מהיום והלאה ידברו רק עברית, וכך נהגו גם עם ילדיהם. ילדים אחרים שהתגוררו בסביבתם לא ידעו לדבר עברית, ולכן אסר בן יהודה על ילדיו לשחק עמם. מכיוון שגם בבית הספר לא לימדו אז בשפה העברית אלא בשפות זרות, גזר על ילדיו שלא יילכו לבית הספר. למרות התלאות והקשיים הרבים שעמדו בדרכו, זכה בן יהודה להקים את הבית העברי הראשון. בכורו, איתמר, נחשב בארץ לפלא, ואנשים באו מרחוק לצפות בפלא הקטן הזה: ילד מדבר עברית, ילד שהעברית היא שפתו הראשונה והיחידה.
מספרים, שבביתו של בן יהודה, בימים הראשונים, נשמעה כל הזמן המלה "זה". כיוון שבאותה תקופה לעצמים רבים לא היה שם עברי, היה בן יהודה מצביע עליהם ואומר: "אני רוצה לשים זה בתוך זה, וגם את זה כדי שיהיה זה". כאשר לא יכלו להצביע על החפץ, היו מסבירים מהו על ידי הגדרה ארוכה. היו אומרים בית פקידות העיר" כי לא הייתה המלה "עירייה", "מחסה ממטר" - במקום "מטרייה", ובמקום "שען" אמרו: "מתקן מורה השעות". בתקופה זו חסרו מלים חיוניות רבות. לעצמים רבים, לא היו מלים בעברית. בן יהודה המציא את המלים: "אופניים", "גלידה", "נקניק", "מקלחת", "רכבת" ועוד רבות אחרות. חידוש מלים בעברית, כלומר: המצאת מלים חדשות, היה מפעלו החשוב ביותר של בן יהודה. הוא פרסם את חידושו בעיתון כדי שגם אחרים ילמדו אותה, ישתמשו בהן וישרישו אותן בעברית. בן יהודה נחשב לגדול מרחיבי השפה העברית, אך היו גם אחרים שיצרו חידושים חשובים, ותרמו להרחבת השפה העברית. ביניהם היו: בנו - איתמר בן אב"י, אשתו השנייה - חמדה בן יהודה, המשורר חיים נחמן ביאליק, החוקר והמחנך דוד ילין, הסופר והחוקר יוסף קלוזנר, הסופר יחיאל מ' פינס ואחרים.
בן יהודה לא רק המציא מלים חדשות הוא גם הקים לתחייה מלים עבריות מתקופות קדומות. אחד ממפעליו החשובים ביותר היה ליקוט כל המלים העבריות שהיו ידועות עד ימיו; בתוכן מלים מלשון המקרא, מלשון חז"ל מימי הביניים. הוא אסף את המלים במשך שנים וכינס אותן למילון ענק בן 16 כרכים ו- 8,000 עמודים. עבודתו הייתה כה רבה, עד כי עבד שעות על שעות ביממה ואף עשה זאת בעמידה, שמא יירדם בעת עבודתו. כאשר השליכו אותו התורכים לכלא, בעקבות עלילה ,שהעלילו עליו שונאים הוא מצא לעצמו נחמה: בכלא יוכל לפחות להקדיש את כל שעותיו להשלמת עבודתו. שם טרדות היומיום לא יפריעו את מלאכתו.
מפעליו של אליעזר בן-הודה, ובקיצור – אב"י, היו רבים: הקמת הבית העברי הראשון, חידוש מלים, כתיבת המילון, הוצאת עיתון עברי וייסוד ועד הלשון העברית. כולם הוקדשו למאבקו הבלתי נלאה להחייאת הלשון העברית. סופו הטוב של המאבק ידוע לכולנו: העברית ניצחה. הדיבור העברי החל להתפשט: יצאו עיתונים בעברית, ילדים שיחקו בעברית, ואנשים קנו כרטיסים לרכבת – בעברית. הלשון העברית חזרה ללחיים במהירות, הוסיפה מלים והיכתה שורשים.
הסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ' מספרת לנכדיה על העברית של תחילת המאה. "משפחתנו הייתה אחת המשפחות המעטות ששפת הדיבור בבית, בגולה, הייתה עברית. אבי כתב עברית מאמרים וספרים, וכציוני חינך את ילדיו לעלות לארץ ישראל, והוא ואמא עמדו על כך שנדבר בבית עברית. השפה העברית שבה דיברנו, הייתה שונה במקצת מזו שמדברים כיום. דיברנו בהברה אשכנזית. כך למשל, במקום: 'מתי באת?' אמרנו: 'מוסי בוסו?'; במקום: 'מגבת' אמרנו: 'אלונטיס' (אלונטית); לספרייה – קראנו במלה הרוסית: 'ביבליוטקו', ועוד כמה מלים שנשמעות באוזניכם מצחיקות למדי. תארו לכם כמה צחקו ילדי בית-גן בשעה ששמעו עברית שכזאת! אמנם גם שפתם הייתה קצת מצחיקה. בגליל דיברו אז בניב מיוחד, והיו מדגישים את הדגשים: הזבובים המסתובבים בעגבניות, כך היו בארץ מלגלגים לניב הגלילי. למרות העברית המשונה, נקלטנו, אנחנו, 'העולים החדשים', מהר מאוד. הן אמרתי לכם: מימי ילדותנו ראינו את ביתנו כאן, בציון, בירושלים, ורוסיה הייתה בשבילנו רק תחנה ארעית בלבד." מתוך: "באמת?", ימימה אבידר-טשרנוביץ', ספריית פועלים, תשל"ח. העברית של תחילת המאה נשמעה אולי קצת מצחיקה, אולי קצת מסורבלת, אבל היא סוף-סוף נשמעה. וזהו הנס שקרה לשפה העברית. נס שאף לשון אחרת לא זכתה לו. בכל העולם לא הייתה לשון "מתה" אחרת שהצליחו להחיותה ולהחזיר אותה לדיבור יומיומי. כך, אחרי 1,700 שנה אשר בהן לא דיברו עברית, התעוררה העברית ושבה לחיות בפיהם של יהודים בארץ ובעולם.
אחרי תקופה ארוכה מאוד של כ- 1,700 שנה, שבה לא דיברו עברית, קמה העברית לתחייה. הדבר קרה לפני כ- 100 שנה. בזכות אליעזר בן-יהודה ואחרים, שנאבקו על החייאת הלשון העברית. הם חידשו מלים שהיו חסרות בעברית, הוציאו לאור מילונים ועיתונים, ובעיקר נלחמו על החזרת העברית לשימוש יומיומי. כך, לפני 100 שנה, החלה תקופה חדשה בעברית: הלשון החדשה. העברית שאנו מדברים היום, העברית של ימינו, היא חלק מתקופה זו. עוד בנושא: תקופות בעברית לשון המקרא לשון חז"ל עברית בגלות ולשון ימי-הביניים הלשון החדשה מתעוררת העברית של ימינו
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |