|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > עונות, חגים וימי זיכרון > סוכות ושמחת תורהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > חגיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מעגל השנה > סוכות |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לחג הסוכות – כמו לחגים אחרים מן המקרא – יש גם היבט חקלאי: סוכות הוא חג האסיף, שבו אוספים את היבול החקלאי מן השדה ומן הכרם – "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ (=מן הגורן שלך) וּמִיִּקְבְּךָ (=מן היקב שלך)" (דברים טז 13). חג הסוכות מציין את סיומו של מחזור חקלאי, וכאשר היבול עולה יפה – מתעוררת תחושה טבעית של שמחה (על השמחה בחג הסוכות אפשר לקרוא ב"נושאים קודמים" לחודש תשרי). אחרי האסיף מתחיל מחזור חדש של עבודת אדמה וזריעה, ולקראת העיבוד והזריעה המחודשים מתעוררת דאגתו של האיכר, שאינו יודע אם השנה החדשה תהיה שנה גשומה או חלילה שנה שחונה, שנת בצורת; אם יהיו הגשמים גשמי ברכה – או חלילה גשמי זעף הרסניים. על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים: "ובחג [הסוכות] נידונים על המים (=הגשמים)" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א משנה ב).
בעיית המים בישראל אינה חדשה – להפך: זוהי בעיה עתיקת יומין המלווה את החיים בארץ ישראל מאז תקופת האבות (לפני כ- 4,000 שנה). תיאור חיי האבות בספר בראשית – הראשון בספרי המקרא – כולל סיפורים על בצורת ורעב, על מחסור במים ומריבות על בארות מים. המקרא מספר על אברהם אבינו שנאלץ לרדת למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, וכך גם נכדו יעקב, שירד עם כל בניו למצרים מאותה סיבה. ארץ ישראל ענייה, כידוע, במשאבים בכלל – ובמקורות מים בפרט. החקלאות בארץ ישראל הייתה מאז ומתמיד תלויה בגשמים, כפי שמעיד המקרא: "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (=לרשת אותה)… - לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם" (דברים יא 11). גשמים בעתם, בעונתם, היו הברכה שהבטיח אלוהים לבני ישראל תמורת שמירת הברית: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ…" (שם פס' 13 – 14).
היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת הבית השני היה יישוב חקלאי, וגשמי ברכה היו חיוניים לקיומם ולפרנסתם של התושבים. על כך מעידים טקסי המים שהתקיימו בתקופת הבית השני בימי חג הסוכות, חג האסיף, לקראת עונה חקלאית חדשה. ניסוך המים: בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים לנסוך, לצקת, מים על המזבח בבוקר של כל אחד מימי חג הסוכות. תהלוכה גדולה של אנשי ירושלים ועולי רגל, בראשה כוהנים ובתוכה מנגנים בחצוצרות ותוקעים בשופר, הייתה צועדת עם שחר למעיין השילוח שלמרגלות הר הזיתים. בצלוחית של זהב היו שואבים מים מן המעיין, ומביאים אותם לבית המקדש. את המים היו מעבירים לספל מיוחד עשוי כסף – שבו השתמשו רק פעם בשנה, בחג הסוכות – ובספל זה יצקו את המים על המזבח. ניסוך המים על המזבח סימל את הבקשה לשנת גשמים ברוכה – "כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף טז עמ' ב). שמחת בית השואבה:* הטקס היומי של שאיבת מים מן המעיין וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות היה מלווה בשמחה גדולה שהתקיימה בלילה, החל במוצאי החג הראשון. על-פי התיאור במשנה (מסכת סוכה, פרק ה) היו מדליקים בבית המקדש את מנורות הזהב, "ולא הייתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה". הייתה זו חגיגה המונית, שכללה ריקודים עם לפידים בוערים לצד שירה ונגינה של הלוויים במספר עצום של כלי נגינה – כינורות, נבלים, מצלתיים וחצוצרות. על היקפן של החגיגות וגודל השמחה נאמר: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו". * בית השואבה: כינוי למקום במעיין השילוח שממנו נהגו לשאוב את המים לטקס ניסוך המים בתקופת הבית השני.
חג שמיני עצרת – שמחת תורה – מציין את ראשית עונת החורף, ובו נוהגים לומר בבית הכנסת תפילה מיוחדת על הגשם. תפילה זו מורכבת מפיוטים (שירי קודש) שעוסקים במים ובגשם. יש הבדלים בין הפיוטים של הספרדים ובין אלה של האשכנזים, אך תוכן הבקשה זהה: בקשה מאלוהים שיוריד גשם – בזמן המתאים ובמידה הנכונה, גשמי ברכה שיביאו טובה לאדם ולאדמה. אף על פי שחג הסוכות נחשב במסורת לזמן שבו נקבע גורלם של הגשמים, קבעו את תפילת הגשם רק לשמיני עצרת, משום שגשמים במהלך ימי הסוכות אינם נחשבים לברכה כי אינם מאפשרים לחגוג את החג בסוכה. גם בשמיני עצרת, בשמחת תורה, מסתפקים בהזכרת הגשמים במילים "משיב הרוח ומוריד הגשם" – ולא מבקשים שהגשמים ירדו מיד. בקשה מפורשת לגשם – "ותן טל ומטר לברכה" – מתחילים לומר רק בחודש חשוון, כשבועיים אחרי החג. וזאת כדי להבטיח שכל עולי הרגל, גם אלה שהגיעו ממקומות רחוקים, יספיקו לחזור לבתיהם לפני תחילת הגשמים. קטע הסיום של תפילת הגשם בשמיני עצרת, שמחת תורה: לפי נוסח הספרדים: "בגשמי אורה תאיר אדמה, בגשמי ברכה תברך אדמה, בגשמי גילה תגיל אדמה…" לפי נוסח האשכנזים: "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון."
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |