שניים אוחזים בצדיק

קבר יוסף עמד לפני שנה במוקד האירועים הביטחוניים בשכם. הוויכוח הפוליטי סביב קדושתו של המקום וההצדקה שבמאבק הצבאי על האתר נמשכים גם היום במלאת שנה לתחילתה של אינתיפאדת אל אקצה. קבר רחל בבית לחם ומערת המכפלה בחברון מצויים אף הם תחת אש ומחלוקת. על עובדות ומסורות של קברי צדיקים המקודשים לשני עמים.

כשהוקמה ישיבת קבר יוסף בשכם והמקום הפך למאחז צה"ל, התעוררה סערה בעקבות עמדות פוליטיות שונות, שהטילו ספק בקדושת "קברו של שייח' יוסוף", הארכיאולוג מאיר בן-דוב נחלץ אז להביא סימוכין לעמדה השוללת קיומה של קדושה יהודית באתר המצוי במחלוקת מדינית וצבאית. במאמרו שראה אור בשעתו ב"הארץ" והתבסס בעיקר על הטענה הרווחת, כי "מאז ומעולם התנגדה היהדות לפולחן קברים ולפיכך נמנעה מציון מיקומם המדויק", מביא בן-רוב כדוגמה חותכת לגרסתו את משה רבנו, אבי הנביאים, שאכן נאמר עליו במפורש: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום" (דברים לד:ו).

דוגמה זו היא העובדה המבוססת היחידה לאותה טענה, וספק אם יש לה על מה שתסמוך: לעומת מקרהו של משה, מציינים ספרי התנ"ך את מיקומם של עשרות קברי אישים - כשעל אחדים מהם נלוות, לעיתים, גם מסורות-עם אופייניות לפולחן קברים.

מקדשים את קברי הצדיקים

מערת המכפלה בחברון היא "אחוזת קבר" של האבות – ואת יעקב טרחו להביא אליה לקבורה במסע-לוויה מלכותי ממצרים לכנען; על "מצבת קבורת רחל", שעוד נדון בה, נוספה הערת העורך "עד היום" (בראשית לה:כ) - כלומר, "יכולים אתם לבוא לכאן ולראות במו עיניכם!"; מיקום קבריהם של יהושע, יוסף (שבו פתחנו) ואלעזר בן אהרון הכוהן צוין בפרטי-פרטים; כך הדבר גם בשמשון הגיבור, בשמואל הנביא ואף בשאול ובניו; דויד הוא הראשון, שנאמר עליו "וישכב עם אבותיו" (מלכים א, ב:י) – כדרך שמציין המקרא מכאן ואילך במלכי יהודה האחרים - ועל קבורת עוזיהו בעיר דויד (מלכים ב,טו:ג) נתווספה גם ההבהרה, כי המדובר "בשדה הקבורה אשר למלכים" (דברי-הימים ב,כו:כג). קבורת עוזיהו אף הותירה אחריה טבלת-אבן ועליה כתובת ארמית, מימי בית שני: "לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה, ולא למפתח" [לכאן הובאו עצמות עוזיה ואין לפתוח!].

אפילו אנשים עלומי-שם זכו בתיאור מפורט של קבורתם, כשגם מסורות עממיות על קדושת קבריהם נלוות אליהם. כך, למשל, מעשה "איש האלוהים אשר בא מיהודה" למחות באוזני ירבעם מלך ישראל (בשלהי המאה העשירית לפני הספירה) על הקמת מרכז הפולחן בבית-אל - ושלוש מאות שנה לאחר-מכן, בתשובה על שאלת יאשיהו מלך יהודה "מה הציון הלז?", ידעו עדיין לספר לו כי זה קברו של אותו איש האלוהים וכי אף "הנביא הבא משומרון", שדאג בשעתו להביאו לקבורה, טמון בו על-פי בקשתו (מלכים א, יג:כט-לא;כג:יז-יט). מסורת קבורה עממית אחרת מספרת על מת, שהוטל אל קבר הנביא אלישע וקם לתחיה (מלכים ב,יג:כ-כא). מסורות עם כעין זו, על קדושת "קברי צדיקים", מצויות באותה מידה גם בתלמוד - כמו "קבריה דרב [בבבל] הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא" [קברו של רב, היו נוטלין ממנו עפר לקדחת בת-יום], (סנהדרין, דף מז עמ' ב).

עדות של ממש או מסורות עם?

קיצורו של דבר, מתברר כי אין יסוד של ממש לאותה "דעה מקובלת" בדבר תפיסת עולמה של היהדות, השוללת לכאורה פולחן קברים ונמנעת לפיכך מציון מיקומם! ואף על פי כן, עדיין יש מקום לשאלות נוקבות אחרות: באיזו מידה מבוססים היום, לאחר אלפיים ואף שלושת אלפים שנה, ציוני מקומותיהם של קברי אנשי-שם? היש לראות בהם עדות של-ממש, או אולי אין אלה אלא מסורות-עם ערטילאיות בלבד? מאימתי ניתן לעקוב, על-פי עדויות שבכתב, אחר שורשיהן של אותן מסורות? ועד כמה, לפיכך, יפה כוחה של מסורת - זו או אחרת?

הוויכוח על יוסף הצדיק

כזכור, מת יוסף במצרים - וספר בראשית מביא את צוואתו: "וישבע יוסף את בני-ישראל [כלומר, אחיו - בני-יעקב] לאמור: פקוד יפקוד אלוהים אתכם - והעליתם את עצמותי מזה!" (נ:כה). ובספר יהושע אנו מוצאים, כאמור, עדות מפורטת על מילוי בקשתו האחרונה ועל מקום קבורתו: "ואת עצמות יוסף, אשר העלו בני-ישראל ממצרים, קברו בשכם, בחלקת השדה אשר קנה יעקב" (כד:לב). לפיכך נאמר עליו: "זה אחד מג' מקומות, שאין אומות- העולם יכולין להונות את ישראל ולומר גזולין הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה קבורתו של יוסף ובית המקדש, דכתיב . . . 'ויקן את חלקת השדה"' (בראשית רבה ע"ט).

ואכן, עד היום מציינים את קבר יוסף לרגלי תל בלאטה (מקומה של שכם המקראית), במבואותיה המזרחיים של העיר נאבלוס, היא שכם בת-ימינו. הקבר מקודש על היהודים והשומרונים, הנוצרים והמוסלמים - אף כי האחרונים מצביעים, כדרכם, על קבר נוסף שלו, גם בחדר צמוד מבחוץ אל דרומו של מבנה מערת המכפלה בחברון. בשכם מכונה הקבר "יוסוף א-צדיק" ("יוסף הצדיק") בעוד שבחברון קוראים לו "קבר א-נבי יוסוף" ("קבר הנביא יוסף") - כדרך מסורת המוסלמים, המעניקה לכל אנשי השם שקדמו למוחמד את התואר "נבי" (אפילו "נבי אבראהים" לאברהם אבינו, "נבי דאוד" ו"נבי סוליימאן" לדויד ושלמה או "נבי עיסא" לישוע הנוצרי). בדרך זו הדגישה מסורת המוסלמים את היות מוחמד "אחרון הנביאים", וממנו ואילך הקדימה לשמות אנשי השם שלאחר מוחמד את התואר "שייח'". מעולם אפוא לא נקרא קבר יוסף בן- יעקב בשכם בשם "קבר שייח' יוסוף" - כינוי שהודבק לו בטעות. טעותם נובעת, בעצם, מעירוב- פרשיות: מסורת מקומית בשכם, של משפחות דאוקאת ופאיד, אכן קובעת כאן את מקום תפילתו של "שייח' יוסוף דאוקאת", סב-סבם.

עדויות נוסעים וצליינים

לעומת תיעודו המפורש והמפורט של קבר יוסף במקרא ובמדרשים, יש בידינו עדויות ראייה ראשונות על האתר רק מראשית המאה הרביעית לספירה - מפי הנוסע האלמוני מבורדו (צליין נוצרי, שביקר בארץ בשנת 333) ובספר "האונומסטיקון", לכסיקון המקומות הקדושים בארץ ישראל שכתב אבסביוס, בישוף קיסריה באותה עת, לאחר מכן ציין הנוסע היהודי הנודע, ר' בנימין מטודילא (1170), את קבר יוסף "בין הר גריזים והר עיבל". בתחילת המאה הי"ד סיפר נוסע אלמוני, מתלמידי הרמב"ן, על "קבורת יוסף הצדיק ועליו שני עמודי שיש, אחר לראשו ואחד לרגליו, וחומת אבנים נמוכה סביב הקבר". על-פי המסורת, מציינים שני העמודים הללו את קבריהם של בני יוסף, מנשה ואפרים.

מכאן ואילך מלמדות העדויות שבכתב בספרות הנוסעים, על יהודים שבאו לכאן להתפלל, ועל שינויים בלתי פוסקים במבנהו של קבר יוסף. כך הצליין הנוצרי, סיר ג'והן מאנדוויל (1336) או ר' משה באטולה (1523), שסיפר על הקבר כי "השומרונים בנו עליו בית כמה וכמה פעמים ונפל, ונשארה הרצפה"; הנוסע אנטואן מוריסון (1697) כתב, כי הקבר "כלוא מתחת לכיפת-גג קטנה"; בעוד ג'ורג' פיסק (1842) שב ותיאר "מצבה מסוידת – ארבעה כתלים, פתוחה בראשה ויש לה פתח כניסה רחב לצפון"; חוקר הטבע הנודע, הנרי בייקר טריסטראם (1863), שטען כי "אין טעם לפקפק בזהותו של המקום", הביא ביומן מסעו תיאור מפורט של "קיר נמוך, מקיף "ואלי" [כינויו של קבר מקודש בערבית] פתוח. . . מצבת קבר קטנה, מסוידת לבן. . . כתובות רבות בכתב עברי חדש, כתובות וחרותות". . . השמועה אומרת, כי הפחד מפני זעמם של תושבי שכם מנע זה לא כבר ניסיון לחפור בקבר, כדי להציג את גופו החנוט של יוסף על אחד ממדפי [מוזיאון] הלובר'. וגם ר' רחמים- יוסף אופלטקה (1876) עדיין כתב: "בכפר בלאטא... מצבת יוסף הצדיק ובניו זיע"א [זכרם יג7 עלינו, אמן!]. . . בחצר קטנה, בת שני בתים זה לפנים מזה, בלי תקרה".

נראה, כי קבר יוסף, כמו שהוא מוכר לנו היום, נבנה בשלהי המאה הי"ט ובראשו הכיפה הלבנה - שלאחר פינוי מקום עם פרוץ "האינתיפאדה של הר הבית" נצבעה בירוק, כדי להאדיר את קדושת המבנה למוסלמים ולשוות לו אופי של מסגד.

בקרבות העזים, שניטשו על קבר יוסף, נקשר אליו לצערנו גם זכרו של עוד 'יוסוף' - הוא שוטר מג"ב מדחאת יוסוף, שנפצע מיריות בחצר הקבר ובאין-אפשרות לפנותו דימם עד מוות.

קבר רחל אימנו

לעומת קבר יוסף (שהמסורת מצביעה עליו ממש באותו מקום, בו אמור הוא להימצא על-פי הכתוב במקרא), קיים עירוב פרשיות וניגוד מעניין בין המקורות לבין המסורת המקובלת עלינו עתה באשר למיקומה של "קבורת רחל" - למרות שגם שורשיה של זו נעוצים, ככל הנראה, כבר בתחילת הספירה המקובלת. לפיכך, ניתן לומר, "יפה כוחה של מסורת" - ולו גם בזכות אלפיים שנותיה, אף-כי אין לה סימוכין מובהקים במקרא.

ממזרח לשכונה הירושלמית פסגת-זאב, בין יובליו העליונים של נחל פרת (ואדי קלט), יושב הכפר חיזמא. בינו לבין היישוב הקהילתי גבע-בנימין (המכונה בשם העממי 'אדם', לזכרו של אלוף יקותיאל - 'קותי' אדם) נראים בצד הכביש "עוקף רמאללה" חמישה מבני אבן נמוכים, גדולים ומוארכים, המכונים בערבית "קובור בני-איסראאיל" ("קברי בני-ישראל"). מניחים, כי שימשו לקבורה בתקופת-הביניים הכנענית (בין הקרומה לתיכונה, 1900-2200 לפני הספירה), שהותירה אחריה בארצנו הרבה מגאליתים – מבנים עשויים אבני-ענק ("מגאס" ביוונית משמעותו "עצום" ו"ליתוס" הוא אבן"): מצבות, קברי שולחן ("דולמנים"), גילגלים ומיתחמי ענק, כאלה שאנו מכירים מן הגולן.

תושבי חיזמא והסביבה, אשר חשו לפי תומם בקדמותם של קברים אלה, העדיפו לפיכך שלא לייחס אותם ל"יאהוד" – הם היהודים, שעדיין ישבו כאן שעה שנכבשה ארצנו על-ידי המוסלמים במאה השביעית לספירה - אלא ל"בני-ישראל", מתקופת המקרא הקדומה יותר, כאלפיים שנה לפני אותו כיבוש, מכאן הכינוי "קובור בני-איסראאיל" לאתר זה - בעוד הקברים המאוחרים שממערב לכפר מידיא-מודיעין, שהמסורת רואה בהם את קברי החשמונאים, אכן מכונים שם בערבית "קובור אל-יאהוד" ("קברי היהודים").

בני שבט בנימין, שהתנחל תחילה במזרחם של הרי בית-אל (בעוד הגבעונים יושבים במערבם), כבר מצאו כאן את מבני הקבורה הגמלוניים הללו - אשר קדמו להתנחלות בני-ישראל בכאלף שנה לפחות. ממדיהם המרשימים והוד הקדומים האופף אותם גרמו, כמתברר, לבני-בנימין שיתלו בהם את מסורת קבורתה של אם- השבט - ונראה לפיכך כי זה מקומה של "מצבת קבורת רחל" (בראשית לה:כ), היא "קבורת רחל, בגבול בנימין" (שמואל א,י:ב). שאול עבר על-פניה בשובו מן הרמה (היום הכפר א-ראם שבצפון- מערב), בה נמשח ביד שמואל, אל ביתו אשר בגבעה (תל אל-פול) - וזה המקום, בו נתבשר כי "נמצאו האתונות!".

במקום זה נתרחש, ככל הנראה, גם סיפור מותה של רחל בהקשותה ללדת את בנימין, בן-זקוניה - בין בית-אל, הוא הכפר ביתין שבצפון, לבין אפרת (היא "פרת", שם טמן לימים הנביא ירמיהו, בן ענתות-ענאתא הסמוכה בדרום, את אזור הפשתים - יג:ד): "ויסעו מבית-אל, ויהי עוד כברת-דרך לבוא אפרתה, ותלד רחל ותקש בלדתה. . . ותמת רחל ותיקבר בדרך אפרתה. . . ויצב יעקב מצבה על קבורתה - היא מצבת קבורת-רחל עד היום" (בראשית לה:טז- כ). השם "אפרת-פרת" נשתמר בפי יושבי הסביבה בוואדי פארה (הנכתב בערבית "פארתיי), ראשו של ואדי קלט, ובעין-פארה, מקור מימיו העילי - ולפיכך החזירה לו ועדת השמות הממשלתית את השם העברי הקדום "נחל פרת".

הדעת נותנת, כי את "קבורת רחל" יש לבקש בנחלת צעיר בניה, בנימין, אשר השתרעה מצפון לירושלים (אף-כי משמעות השם "בן-ימין" היא "בן הדרום" - כמו "תימן" במקרא וכן "ימן" בערבית, לעומת "שמאל" שהוא "צפון" - שהרי היה הדרומי בבני- רחל, לבד מאפרים היושב בתווך ומנשה שנחלתו משכם צפונה), לא לחינם קונן גם ירמיהו, בין ענתות לבין הרמה: "קול ברמה נשמע,. . .רחל מבכה על בניה" (לא:יד).

גל אבנים וכיפה

נראה, כי תוספת העורך שלאחר-זמן בסיפור הולדתו של בני- מין - "אפרתה, היא בית-לחם" - הביאה כבר בימי בית שני להעתקת המסורת בדבר מקום קבורתה של רחל אל בית-לחם, מדרום לירושלים, המקורות הנוצריים הראשונים מציינים את הדבר, תחילה ברמז - "וישלח [הורדוס] וימת את כל הילדים אשר בבית- לחם ובכל גבוליה... ויימלא הדבר הנאמר בפי ירמיה הנביא לאמור: קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים - רחל מבכה על בניה" (מתי ב:טז-יח); ולאחר-מכן בפירוש - כמו אבסביוס, בתחילת המאה הרביעית, בערך "אפרתה" (מס' 401) שב"אונומסטיקון" שלו:
"ארץ בית-לחם. . . בדרך אליה קברו את רחל, עד היום מראים את המצבה. . . ד' מילין מירושלים [דרומה]"; עם תלמידו היירונימוס, בעל ה"וולגאטה" (תרגום התנ"כ ללטינית) ואף הנוסע האלמוני מבורדו: "מירושלים בואכה בית-לחם, . . .בדרך לצד ימין, עומדת מצבה אשר בה טמונה רחל, אשת יעקב".

ר' אישתורי הפרחי, חוקר ארץ-ישראל במאה הי"ד, הפנה את הקוראים בספרו "כפתור ופרח" אל הסתירה בין הכתוב במקרא לבין המסורת המאוחרת. ואכן, החוקר הצרפתי קלרמון-גאנו הציע לימים לראות את מקורה בדמיון השם Rachel לצלצול שמו של Archelaus בן הורדוס, מושל יהודה, שאולי הוא מלכתחילה אשר נקבר בשעתו במבואות בית-לחם.

בשנת 223 ראה שם הצליין הנוצרי ארקולף "פירמידת אבנים מעל הקבר"; בנימין מטודילא (1170) תיאר "מצבה עשויה אחת- עשרה אבנים [כמנין בני_יעקב לפני הולדת בנימין] ועליה כיפה בנויה על ארבעה עמודים"; בשנת 1622 הכריז מוחמד-פחה, מושל ירושלים, כי המקום הוא רכושם הבלעדי הקדוש של היהודים והתיר להם לבנות קירות בין העמודים. כך הוקפה מצבת "קבורת רחל" בחדר קטן, בעל כיפה - ומכאן כינויו הערבי של המקום, "קובת ראחיל" ("כיפת רחל"), קדושת ה"ואלי" גרמה לבדווים בני שבט א-תעאמרה, היושבים במדבר יהודה ממזרח לבית-לחם, לקבור את מתיהם בצד "קבר רחל".

אגב, מסורת נוספת רואה במקום "ג'אמע [מסגד] בלאל אבן רבאח" - הוא האתיופי בילאל שנימנה עם חבר-מרעיו של הנביא מוחמד, שימש לו "מאד'ן" (קורא לתפילה) והגיע לימים אף לכאן, כבן לווייתו של החליף עומר אבן אל-חטאב, עם כיבוש הארץ בידי המוסלמים.

ביוזמת השר משה מונטיפיורי נתווסף בשנת 1841 עוד אגף במזרחו של מבנה הקבר, בינו לבין "דרך בית-לחם" - ומאז קיבל "קבר רחל" את צורתו הנודעת, שהופיעה מכאן ואילך בציורים ותחריטים, על גבי שטיחים, מזכרות וקמיעות מארץ-ישראל וכן על שטרי כסף ובולי דואר מימי המנדאט הבריטי. גם קברם של מונטיפיורי ואשתו, בעיר ראמסגייט הסמוכה ללונדון, עוצב לפיכך בדמות "קבר רחל" - ועפר, שנלקה מכאן, מכסה שם את גופות השניים. כך אף הקיבוץ, שהקימו חברי "גדוד העבודה" בשנת 1926 בדרומה של ירושלים, בראש גבעה הצופה על מבואותיה הצפוניים של בית-לחם - נקרא בשם "רמת-רחל".