|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > נבואה > ישעיהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
תוכן המאמר: […] (1) כיסופי הגאולה צמחו מתוך המציאות ההיסטורית, וביתר דיוק: תקוות הגאולה נולדה מתוך האכזבה שנחלה מן ההיסטוריה הממשית; ככל שהמציאות החברתית והמדינית הלכה ונידרדרה כך גברה להיטות הצבעים בהם תיארו את אור הגאולה חוזים ונביאים. נמצאנו למדים, כי המקור העיקרי לתקוות הגאולה היא האופטימיות ההיסטורית שבאמונת הייחוד, שיוצריה האמינו בכל להט אישיותם כי העולם נוהג לפי רצונו של האל הטוב והמיטיב. בשעת הגאולה יתגשמו היעודים הפנימיים החבויים בהיסטוריה, ובכך תגיע הבריאה לכלל שלימות ושכלול. ברם, לפי דברי הנביאים, זמן קיומם והגשמתם של יעודים אלה אינו קבוע מראש, שכן הוא תלוי במידה מכרעת בשיתוף מצד האדם. רעיון זה כולל את התביעה לאקטביסם חברתי והיסטורי. לא בכל המקרים אקטיביסם זה הוא בעל משמעות מדינית, אף כי יש לו השלכות בתחום המדיני, ופירושו גם שמעצבי תורת הגאולה בישראל הדגישו את אחריותו של כל אדם מישראל לגורל עמו ולגורל האנושות והבריאה כולה. בתביעה זו גלומים העוצמה וכוח-התנופה ההיסטוריים החבויים בתורת הגאולה. אולם מן הראוי להדגיש שהגאולה אינה מצטיירת במקורותינו כבעיה או כתקווה אנושית אינדיבידואלית; לא מדובר שם על גאולת האדם באשר הוא אדם, כי אם על גאולתו באשר הוא חלק בלתי-נפרד של חברת-עם, היינו של הגוף האורגאני ששמו ישראל הטעון גאולה ושהוא נושא הגאולה. עיצוב האדם ועיצוב החברה הם שני צדדים של מטבע אחד, ולא ייתכן זה בלעדי זה. עם זאת אין חילוקי דעות במקורותינו בנוגע למשמעותה ולממדיה האוניברסאליים של הגאולה; מעגליה לא יצטמצמו בתוך ישראל פנימה, אלא עתידים הם להתרחב על פני האנושות ואפילו על פני היקום כולו. […] (2) ישעיהו ומיכה – שתי גישות שונות לרעיון הגאולה נתחיל את סקירתנו בישעיהו בן אמוץ. בחזון אחרית הימים (ישעיהו ב, א-ד) מצטיירת תכליתה של ההיסטוריה העולמית כאשר במרכזה עומד הר בית ה', שהוא לפי המסורת משכן כבוד ה' עלי אדמות. האנושות האידיאלית הנוהרת לשם מתוארת כחברת עמים ולא כהרכב של יחידים בודדים ותלושים המבקשים את פדות נפשם כמו בחזון הנוצרי הקלאסי. הגאולה לא תצמח איפוא מתוך הרס התאים החברתיים הקיימים, שאליהם קשורים בני-אדם קשר אורגאני; נושאי הגאולה אינם המונים נטולי-צורה ונטולי-זהות כמו בחזון המארכסיסטי המודרני לגווניו, אלא היא אפשרית רק מתוך אינטגראציה מלאה של הפרט בתוך הגוף הלאומי שבתוכו נולד. חברת העמים משולה לעולי-רגל המבקשים את דבר ה' בציון, בדומה לשבטי ישראל שעלו לשם מדי שנה בשנה. וכשם שעלו לשם כדי להביא להכרעה שאלות משפטיות קשות, כנאמר:" וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו; ובאת אל הכהנים הלויים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט; ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך ועל פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז, ח-יא), כן יגידו העמים זה לזה: "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים (ישעיהו ב, ג-ד). (3) המילים המנחות דבר – דבר ה', שפט, משפט, תורה – ירה, מרמזות על זיקה ספרותית בין שני מקומות אלה, ללמדך שהשלום בין העמים שישרור לעתיד לבוא אינו אלא פועל-יוצא להרחבה אוניברסאלית של עקרונות הצדק והמשפט השליטים בישראל פנימה לשם עיצוב היחסים בין עם לעם. בחזון ה'חוטר מגזע ישי' (ישעיהו יא, א-טז) נזכר המלך מבית דוד כנגד הר בית ה' שבחזון הראשון. מלך זה עתיד לפסוק בין העמים ברוח ה' השורה עליו. כנגד תיאור האנושות האידיאלית שבפרק , א-ד, המגשימה הלכה למעשה את המידות הגנוזות באדם בדרך הטבע, מדובר כאן בשינוי מהפכני של מערכות הטבע והיקום: 'וגר זאב עם כבש' וגו' (פסוק ו וגו'), כלומר השינוי לעתיד לבוא לא יצטמצם בגבולות היסטוריה האנושית אלא הוא ישנה מן היסוד את עולם החי. אפילו הטורפים יקפחו את היצר החייתי הטבוע בהם; האלימות תיעלם לחלוטין ממערכות הטבע כשם שהיא תיעלם מן התחום ההיסטורי, היינו ביחסים בין עם לעם. בחזון אחר מרחיב ישעיהו את היריעה ומשתף בשינויים שיחולו גם את צבאות מרום: "והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר, ומרב ימים יפקדו; וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד" (ישעיהו כד, כא-כג). […] (4) הצד השוה בכל חזונות הגאולה שבספר ישעיהו הוא המרכזיות שהוא מייעד למעמדו של ישראל בהיסטוריה: דבר ה' שייצא מציון והחוטר מגזע ישי יעצבו את ההיסטוריה האנושית. (5) מן הראוי לציין, כי גם הגיונותיו בהיסטוריה הריאלית של ימיו, שהם נושא נבואתו על אשור (ישעיהו י, ה ואילך), נעוצים בראש-וראשונה בגורל עם ישראל. השאלה הבלתי-מפורשת,שעליה הוא בא להשיב בנבואה זו, נוגעת לעלייתה המסחררת של ממלכת הרשעה האשורית:כיצד הרשה זאת אלהי הצדק והמשפט? והנביא מתרץ קושיה זו בתיאוריה של מטה הזעם,המייחסת את כל המאורעות לסיבה אחת ויחידה, לחטא ישראל כלפי אלהים ורצונו שלאלהים להיפרע מעמו. משמע: אין טעם ותכלית לעלייתה העולמית של אשור, כלומר איןטעם ותכלית פנימיים להיסטוריה העולמית אלא מתוך זיקתה לתולדות ישראל. תולדות העמים אינן אלא פונקציה של יחס ה' לישראל. הופעת אשור מאשרת את מרכזיות מעמדה של ישראל בהיסטוריה העולמית. אומנם מלך אשור אינו מבין את שליחותו, ולפיכך הוא מהין לייחס את הצלחותיו לכוחו ולתבונתו ואף אינו נרתע בשגעון גדלותו מלעלות השמימה ולכבוש את מושב האלים: "השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, ואשר בהר מועד בירכתי צפון, אעלה על במתי עב, אדמה לעליון" (ישעיהו יד, יג-יד); בלשון השאולה מן המיתולוגיה הכנענית, אשר לפיה אל הוא ראש הפאנתיאון והר מועד הוא מושב הפמליה של בעל בנו, מבטא כאן הנביא את יצר השלטון הבלתי-מוגבל והערטילאי המניע את מלך אשור. הוא יורש כביכול את מושבם של האלים המושלים בארצות כיבושיו, בכנען. התנשאותו סינוורה אותו מלראות נכוחה את מעמדו האמיתי כבשר ודם; הרהב האלילי עומד על ראייה מעוותת ומסולפת של עובדות-יסוד בקיום האנושי. רק באחרית הימים תהיה תודעת האנושות תואמת את הווייתה – אם מותר לנסח את דברי ישעיהו במונחים פילוסופיים. רק משתכיר האנושות במרכזיותן של ירושלים וציון בהיותן מקור דבר ה' ובעליונותו הרוחנית של הנצר מבית דוד, יבוא העולם על תיקונו ויושלט השלום בחסות החוק והמשפט האלהי. (6) כיצד ומתי יתנהל המעבר מן ההיסטוריה הריאלית לזמן האידיאלי? ישעיהו אינו מדבר על כך במפורש. ברם, מתוך סמיכות נבואת החוטר (יא) לנאום על אשור ומפלתה יש לשער, כי ברגעים מסוימים של חייו הוא קיווה בסתר לבו כי מפלת אשור לפני שערי ירושלים תהיה הקדמה להקמת מלכות הצדק. מכאן אתה למד שהמעבר לא יהיה אידילי; לא יהיה זה סיום של תהליך אבולוציוני, אשר יביא בעקבותיו את השינויים המקווים; נהפוך הוא, המעבר יהיה קאטאסטרופאלי (אסוני) והוא יסתיים בחורבנם של כוחות הרשע. בפרק ב מסמיך הנביא לחזון הר הבית שלוש נבואות על יום ה', שעניינן חורבן הציביליזאציה (התרבות) של יהודה, שכן זו שימשה אך ורק לעילויו העצמי של האדם. ביתר דיוק: היא נולדה מתוך גאוות האדם, היינו מתוך רצונו לחיות לפי חוק חייו האימאננטי-אנושי כאדון בלעדי על היקום בלי שיראה נכוחה את מעמדו כנברא התלוי בבוראו וחייב להיכנע לפניו. (7) מעניינת במיוחד ההשוואה בין תפיסתו של ישעיהו ובין זו של בן-זמנו מיכה המורשתי, אשר קיבל ממנו את חזון הר הבית ואת חזון שבירת כלי המלחמה (מיכה ד, א-ה; ה, ט-יד). ברם, בחזון הר הבית הכניס מיכה שינוי רב-משמעות בהוסיפו: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד" (מיכה ד, ה). משמע, אין בדברי מיכה הנחתו הבסיסית של ישעיהו, חידושו הגדול בתולדות האמונה הישראלית, כי עתידים הגויים לקבל על עצמם את דבר ה'. או בלשונו של קויפמן: הוא לא קיבל את האמונה בדבר תשובתם האסכטולוגית של הגויים. גם דמות המלך שלעתיד ודמות ישראל שונות בחזונו מזו של ישעיהו. כנגד הסגולות הרוחניות הטהורות של הנצר מגזע ישי אשר ישלוט ברוח ה' אשר עליו ובכוח דבר ה' אשר בפיו והעתיד להופיע על בימת ההיסטוריה גם אחרי תבוסת ממלכת הרשע, שהיא כולה פועל יד ה', מתאר מיכה את דמות-דיוקנו של הנצר מגזע ישי בגוונים שונים לחלוטין. נאמר עליו: "ועמד ורעה בעז ה' בגאון שם ה' אלהיו וישבו – כי עתה יגדל עד אפסי ארץ. והיה זה שלום: אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם; ורעו את ארץ אשור בחרב, ואת ארץ נמרד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרך בגבולנו" (מיכה ה, ג-ה). יהיה זה מלך לוחם, שייכנס בברית עם שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם, כלומר עם מלכים ונסיכים זרים – בדומה למה שידוע לנו כיום לפי המקורות האשוריים על עוזיה מלך יהודה שהתייצב בראש קואליציה אזורית נגד תגלת פלאסר מלך אשור בשנת 739. העמדה הפוליטית האקטואלית המתחייבת מציור זה שונה אף היא מזו של ישעיהו, אשר הזהיר מבריתות עם מעצמות ומדינות אחרות, שכן מעשה כזה מתפרש לדעתו כסימן של רפיון אמונה; שאר יעקב עתיד להישען רק "על ה' קדוש ישראל באמת" (ישעיהו י, כ; השווה גם ל, א ועוד). (8) ייחוד נוסף של חזון מיכה הוא ציור דמותו האידיאלית של עם ישראל: לא יהיה זה עם עני ודל, עם אביונים או עם של "אביוני אדם" (ישעיהו יד, ל, לב; כה, ב; כו, ו; כט, יט) אלא עם גיבור ומנצח:" והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל (מיכה ה, ז). בדברי מיכה מתערטל חזון הגאולה מן המשמעות הרוחנית שבספר ישעיהו ומתנסח בלשון צבאית ומדינית מובהקת. הדרך לגאולה לא הופקעה מידי מלך בשר ודם, כפי שמשתמע מדברי ישעיהו בפרק י; המלך מבית דוד יהיה גיבור מלחמה אשר יטיל את השלום על "ארך נמרוד בפתחיה" (מיכה ה, ה), והוא יהיה הפורץ:" עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעברו שער ויצאו בו, ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג).
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
|
123 |