הרב הראשי (אשכנזי) הראשון בארץ ישראל, שהתמנה בשנת 1921 וכיהן בתפקיד עד יום מותו.

הרב קוק נולד וגדל בלטביה, שם שימש כרב, עד לעלייתו ארצה בשנת 1904, בעקבות ההזמנה לשמש כרב העיר יפו והמושבות. לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי האנגלים (במלחמת העולם הראשונה) פעל הרב קוק להקמתה של רבנות ראשית בארץ ישראל. וכך נוסדה הרבנות הראשית בשנת 1921, והרב קוק התמנה לרב הראשי (האשכנזי) של ארץ ישראל. הרב קוק נודע כאדם צנוע, שהשתדל לעזור לכל אדם ולקח חלק פעיל בחיי הישוב היהודי בארץ ישראל ובמאבקיו באותה תקופה (תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל). הוא האמין כי התנועה הציונית והחלוצים שעלו ארצה הם תחילת הגאולה של עם ישראל, ולכן ביקש לקרב אותם - למרות אורח חייהם החילוני.
הרב קוק כתב ספרים רבים בתחומי ההגות (הפילוסופיה היהודית), ההלכה, והשירה; מרבית ספריו - שיצאו לאור אחרי מותו – מדגישים את אהבת התורה וארץ ישראל ואת החשיבות באחדותו של עם ישראל.