מים בשרון

גלוית דואר צבעונית, ששלחה ב-1901 טמפלרית משרונה אל אחיה בחיפה, הובילה אל סיפורו של מכון המים הראשון בארץ ישראל

הטמפלרים הקימו את המושבה שרונה (כיום הקריה בתל אביב) ב-1871 על רכס הכורכר צפונית-מזרחית ליפו, בין נחל אילון ודרך יפו-שכם (רח' אבן גבירול דהיום). השטחים החקלאיים, שהיו מקור פרנסה עיקרי לתושבי המושבה, השתרעו משני צדי הרכס. בשנים הראשונות להתיישבות התבססה אספקת המים, כמקובל אז בארץ ישראל, על בארות מקומיות ועל בורות מים שנחפרו בסלע הכורכר שבמרתפי הבתים.

תושבי שרונה, הקשורים נפשית וחומרית לארץ מולדתם גרמניה, לא השלימו עם הדלות החומרית ששררה בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19, וכבר ב-1880 חנכו מערכת אספקת מים מרכזית שסיפקה כמות מינימלית של מי שתייה לפתחו של כל בית מגורים במושבה. ב-1879 חפרו התושבים באר ליד בית הקהילה דאז (ה- Haus-Gemeinde), כיום בית הדואר בצומת קפלן-דוד אלעזר, והציבו מעליה פיגום עץ הנושא גלגל כפות, מעין טורבינה, המתכוונן מעצמו לכיוון הרוח. הגלגל חובר באמצעות תמסורת מכנית ל"משאבת מוטות" (הדומה בפעולתה ל"פומפה" - משאבת היד המוכרת בארץ). זו העלתה מים מעומק 24 מ' לתוך חבית, וממנה הובילה צנרת את המים אל ברזים בפתחי הבתים. ספיקת המים הייתה נמוכה ולא יציבה, וודאי לא הספיקה להשקיית השדות המרוחקים ממרכז היישוב.

כיצד השקו אפוא הטמפלרים של שרונה את שדותיהם? גלוית דואר צבעונית נדירה, שהופקה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ונשלחה ב-1901 בידי תושבת שרונה אל אחיה כריסטיאן קאלטנבאך שגר במושבה הגרמנית בחיפה, מספקת על כך מידע. הגלויה, המתארת את המושבה שרונה במבט ממערב למזרח, מבליטה את המבנים החשובים במקום ואת השדות. בחלקה הימני העליון של הגלויה, למרגלות גבעת שרונה וממערב לה, נראה מבנה ברזל דמוי חרוט (המזכיר בצורתו את "מגדל אייפל") ובראשו גלגל כפות הפונה בכיוון הרוח.

מתקן זה דומה בצורה מפתיעה לטחנת הקמח המכנית שהפעילו הטמפלרים ב-1873 בחיפה בבת גלים (היום), בנחלתו של הטמפלר קאלטנבאך. הטחנה החיפנית הונעה בכוח הרוח, והייתה בנויה כמגדל שגובהו 10 מ' וצורתו חרוט ההולך וצר כלפי מעלה. היא פעלה עשרות שנים ושימשה את הטמפלרים ואת בני המושבות העבריות לטחינת קמח. לדעת שמואל אביצור, חוקר התרבות החומרית בארץ ישראל במאה ה-19, הטמפלרים הפעילו במושבה הגרמנית בחיפה ובשטחיה החקלאיים כמה מתקנים לשאיבת מים הפועלים באופן דומה.

עיתון הטמפלרים "די וארטה" מ-1880, מדווח על השקיית השדות בשרונה, וייתכן שהוא מתייחס למתקן השאיבה מונע הרוח שבגלויה. פרט מעניין אחר בגלויה הוא הבניין הקטן הסמוך למגדל דמוי חרוט, הנושא ארובה גבוהה מעשנת (גם כאן העשן תואם את כיוון הרוח). זהו, ללא ספק, מתקן שאיבה המונע באמצעות מנוע שרפה פנימית. מנועים כאלה המונעים באמצעות קרוסין (נפט מזוקק) פותחו ב-1870 , ובסוף שנות ה-80 של המאה כבר היו נפוצים באירופה. מנועים דומים בהספק 6-2 כוחות סוס ואף יותר הובאו לארץ החל מ-1897/8 בעיקר להשקיית פרדסים, ואילו מנועים בהספק גבוה יותר (15-10 כוחות סוס) תפעלו טחנות ושימשו בתעשייה.

האחים ואגנר (Gebruder Wagner), טמפלרים מהמושבה הגרמנית ביפו שהקימו ב-1890 מפעל לחרושת וליציקת ברזל ביפו (ואחר כך בוולהלה שליד נווה צדק), היו מהיבואנים הבולטים של מנועים מתוצרת החברה הגרמנית דיוטץ (Deutz). יש להניח כי האחים ואגנר החלו לייבא מנועים לניסוי מיד אחר הקמת מפעלם, ולא מן הנמנע כי בית המשאבה המאויר בגלויה הוא אחד הפרויקטים הראשונים שלהם בארץ.

האם ספיקת המים ממתקן השאיבה הממונע הנראה בגלויה הספיקה גם לדחיפת מים בצנרת המרכזית לאספקת מים לבתים? לשאלה זו עדיין אין מענה. על פי עדות המהנדס הטמפלר הרדג, הקימה המושבה שרונה מערכת אספקת מים מרכזית לבתים ולמשקים ב-1904. המים נשאבו, על פי הדיווח, מבאר משודרגת שעומקה 52 מ' באמצעות משאבה המונעת במנוע קרוסין. יש להניח כי המנוע היה בעל הספק משופר של 15-10 כוחות סוס.

עד מלחמת העולם הראשונה נבנתה ליד מכון המים ברכת אגירה פתוחה, שאפשרה לווסת את אספקת המים לשדות ולנצל את שעות הלילה למילוי הברכה. בין שתי מלחמות העולם נבנה מגדל מים מבטון על רכס שרונה (בקרבת הצומת קפלן-דוד אלעזר). המגדל, שהתמלא בעיקר בלילות, הבטיח אספקת מים זורמים בלחץ סביר לקומות העליונות של בתי המושבה. המגדל נהרס לא מכבר עקב מצבו הרעוע ובשל תכניות להרחבת רח' קפלן.

תל אביב הצעירה למדה מלקחי שכנתה הוותיקה ממזרח, ומתכנניה חפרו כבר ב-1909, שנתיים לאחר הקמת העיר, באר בעומק 14.5 מ'. מבאר זו נשאבו 15 ממ"ק מים לשעה באמצעות מנוע בעל ארבעה כוחות סוס והוזרמו לבתי "אחוזת בית". מתקן השאיבה ושני מכלי מתכת לאגירת מים שהורכבו מעליו, יוצרו בבית החרושת של ליאון שטיין, שפעל ביפו מאז 1890 כמתחרה של האחים ואגנר. ב-1910 שודרג הספק המנוע לתשעה כוחות סוס, וכמות המים שנשאבה הגיעה ל-35 ממ"ק לשעה. ב-1914 נחפרה באר שנייה בסמטת בית השואבה. תל אביב הייתה השכונה העברית הראשונה בארץ ישראל שהסדירה אספקת מים מרכזית ממכון שאיבה לבתים באמצעות רשת צינורות.

האם נותרו במתחם שרונה שרידים ממפעל חלוצי זה של הטמפלרים?

באוקטובר 2002, במהלך חקירת המבנים המופיעים בגלוית שרונה, שמעתי מקצין צה"ל המשרת במקום על באר המצויה בתחום מבני רשות השידור ברח' ליאונרדו דה-וינצי 2. בסיור משותף הוביל אותנו קצין הביטחון המקומי לדלת מרתף נעולה ומאחוריה גילינו לתדהמתנו את שרידיו של מכון מים ישן, שכמוהו היו בעשרות אתרים בארץ ישראל מאז ראשית המאה ה-20 ועד שנות ה-40 למאה. בחלקו האחורי של חלל המבנה המקומר נמצא פיר בנוי (עומקו בהערכה גסה כמה עשרות מטרים) בקוטר של כשלושה מטרים, ומעליו קורות ברזל. קידוח הבאר עצמה, ואולי אף שרידי "משאבת מוטות", אמורים להימצא בתחתית הפיר. בחלקו הקדמי של החלל ניצב מנוע (גז קירוסן או דיזל) עתיק. סביב למנוע נמצאו חלקי מתכת נוספים וגם מה שנראה כחלק מארובה, אך תנאי הבטיחות במקום מנעו בדיקה מדוקדקת יותר.

תחת שכבת אבק התגלתה זהות יצרן המנוע - DEUTZ ובנוסף שלט קטן: General Agent/Gebruder Wagner/Jaffa Palestina. מכון המים המקורי של מושבת הטמפלרים שרונה, חלוץ מכוני המים בארץ ישראל, נמצא בדיוק במקום שצוין בגלוית שרונה (1901), ואחר כך במפות היישוב ובתצלומי האוויר. יש לקוות כי תימצא הדרך לשקמו ולשחזרו במסגרת שיקום לבת היישוב הטמפלרי של שרונה שיוזמת כיום המועצה לשימור אתרים. תהיה זו תזכורת לפועלם של הטמפלרים לקידום רמת החיים החומרית בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-19.