האדם, המגדל והמדע

הסיפור המקראי על מגדל בבל מטיל צל ארוך – ואולי זורע אור חדש – על מקום המדע בעולם המודרני

ויהי כל-הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל-רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר: ויאמרו הבה נבנה-לנו עיר ומגדל וראשו בשמים (בראשית י"א, 4-1)

שאלו אותי: "מה הסיפור שם במגדל בבל המקראי? במה חטאו האנשים?" ואמרתי לעצמי שאם באמת ארצה לרדת לסוף דעת הסיפור, אין ברירה אלא לברר תחילה מה משמעות הסיפור, מדוע הוא משובץ היכן ששובץ, ואיזה תפקיד הוא ממלא. גם עבורנו, גם היום. מיד עלתה תמונת מגדל בבל של ברויגל על המוני האנשים העמלנים המצויירים בה, מה הם חושבים? מאיפה הלהט הזה, התלהבות זו שאוחזת אותם? הבה נבחן.

נוח לחלק את מגדל השאלות לשניים, להתייחס לכל חלק בנפרד ואז לבדוק כיצד משתלבות התשובות לשני החלקים זו בזו. אפשר לשאול: "מה תפקיד נועד לו לסיפור זה?" ואפשר להקשות: "מדוע נבחר דווקא סיפור זה כדי למלא את התפקיד המיועד?". לכאורה, השאלה הראשונה קלה יותר – נתחיל בה, אם כן.

לצופה הטלוויזיה בכבלים ולטייל המשוטט בעולם פשט הסיפור בהסבר נפלא, באטיולוגיה צרופה, לעולם הקסום והמעצבן של ריבוי לשונות האנוש. כל מי ששואף לספק תמונה כוללת של הסדר העולמי וכיצד נוצר, חייב למצוא צידוק – ולמִצער הסבר – גם לאי-סדר ברור שקיים בעולם. התנ"ך אכן אינו מתחמק מאחריות ומזמֵן את סיפור מגדל בבל. אם מגוון שפות בעולם נתפש כעונש, כמעמסה, על בני האדם, חייב שיקדם לו חטא. בפרקים הראשונים בבראשית מתנהג האלוהים באופן רציונלי בכל הנוגע לחטא ועונש. האדם, שלא פעם נתפש כילד, צריך ללמוד את כללי העולם שאליו נקלע.

האם קיים תפקיד נוסף לסיפור מגדל בבל? שׂפה נתפשת כמבדילה עם אחד ממשנהו. ההקבלה כמעט אחד לאחת בין עם ללשון מרמזת על לשונות נבחרות (או לשון נבחרת) אם קיים, או יתקיים בעתיד עם נבחר. קודם לסיפור המגדל ניתן פירוט של אילנות-היוחסין של בני נח. בסיום כל אילן יוחסין של כל אחד מהבנים מצוין בפירוש שלשונותיהם שונות זו מזו. אפשר לראות ברשימה מעין חתימה של סיפור "בני נח" במובן המִשנאי של המונח – אותם בני-אנוש שעליהם חלות שבע מצוות בני נח. לאחר סיפור המגדל מתחיל סיפור אחר – סיפור של משפחה אחת ושל אדם אחד שממנו ייצא עם אחד. מעתה הסיפור המקראי חדל להיות סיפור עולמי-אוניברסלי והופך לסאגה של חלק קטן בלבד מן האנושות. ואולם צריך פתיל שיארוג את הסיפור הכללי לסיפור הפרטי, שיגשר על המעבר, ובמידת הצורך יסביר אותו. מיקומו של סיפור מגדל בבל אינו מקרי.

רשימת בני נח שבפרק י' בוחרת לעקוב אחרי צאצא אחד של פלג – יקטן. הצאצא השני מוזכר, אבל איננו יודעים אם ומי היו בניו. החסר מושלם כאשר בפסוק 11 בפרק י"א – אחרי האינטרמצו של מגדל בבל, מתחילים שוב לעקוב אחרי שושלת שם בן-נח ומזניחים כל מי שלא מוביל אותנו היישר לעבר עבר ודרכו לאברם. שֵם, בכורו של נח, זוכה בירושה. שאר העולם על נשותיו נפרד משֵם איפשהו בדרך. ומדוע פנו איש לדרכו? כי הפיץ אותם האלוהים. לכאורה, מעצם היות שֵם הבכור, אין צורך לתרץ מדוע אנחנו עוקבים רק אחרי זרעו וכיצד נעשית הבחירה. ובכל זאת, מאחר שעם צאתם מטיהור המבול כולם שווים כביכול בצדיקותם מוצא המחבר דירוג: ראשון חוטא נח, אחר כך חוטא צעיר הבנים חם ומהנותרים – שם ויפת, יפת זוכה להתיפיף באוהלי שם. סמל מחלקה.

ועוד תפקיד אחד לו לסיפור. הסבר הנדודים. מדוע זה נוטל תרח את אברם, שרי ולוט ופותת במסע. מה הסיבה לנדידות העמים הגדולות? איך יתכן שבסדר העולמי לא אפשר היה לסדר לחוטר הנבחר קביעוּת במקום מוצאו – אור כשדים. שנער. בבל? אבל אם נגזר על כל העמים לנדוד – לפוץ על פני הארץ, לא נמלט מגורל זה גם העם הנבחר.

אם אמנם אלה הצרכים שסיפור מגדל בבל מספק, מה מסתתר בפרטי הסיפור? מדוע נבחר דווקא הוא לשמש כנקודת הקישור (או המחלוקת) בין שם לשאר? בסוף פרק ט' מת נח ובפרק י"א אידיליה: "כל הארץ שׂפה אחת ודברים אחדים." ובכל זאת יש איזה שהוא צורך מובנה בנדודים, כי ברור שמישהו נוסע מאין (מִקֶדם) לאן. מדוע הם נוסעים לא ברור, אבל מכל מקום הארץ נראית די ריקה, כי מספיק למצוא בקעה ומיד להתנחל בה. האם זו ההתנחלות הראשונה אחרי המבול? האם זו היצירה הראשונה? קדמו לה שתיים: האחת בניית המזבח על-ידי נח – מצווה ובריאה לשם שמיים. השנייה – נטיעת הכרם על-ידי נח – מעשה פגני ברור שהדיוניסים של המזרח הקדום היו שמחים בו מאוד. נח נענש עליו מיד, ובעיקר חם, שבנו כנען קולל קללה נמרצת: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאֶחָיו" (בראשית ט' 25).

הומו בוֹרֵאוס

פרט לשתי יצירות אלו, מיד עם התיישבם מחליטים בני האדם ליצור בעצמם – לברוא דבר מה. נדמה שההקבלה שהם עושים בינם לבין האל הבורא ברורה: אלוהים ברא את האבן – בני האדם מלבנים לבֵנים, אלוהים הפיח חיים בעפר – בחומר המקראי (הלא הוא החוואר ממנו מכיירים כלים) והם, בני האדם, נוטלים חמר (האספלט שמשמש כמלט וציפוי). בני האדם מנסים בדיוק מה שינסה לעשות שנים מאוחר יותר המהר"ל מפראג: להפוך עפר בלי תואר והדר ליצירה. מרכיב אחד חסר כדי שהיצירה תהיה שלימה – המהר"ל נתן פתק ועליו השם המפורש תחת לשון הגולם; ובני האדם בבקעת שנער מעניקים שֵם. לכל אורך הסיפור המקראי הענקת שם פישרה הן השלמת מעשה היצירה והן הקניית בעלות (וראו: "השׂפה כמאגיה", גליליאו 33). בבראשית א' אלוהים מעניק שמות למעשה ידיו. בפרק ב' האדם מקבל רשות לקרוא בשם לכל מי שתחתיו בהיררכיה – בעלי החיים והאישה. אנשי בקעת שנער לא מבקשים רשות וגם לא מקבלים אותה מאף אחד. הם "עושים להם שֵם". העשייה והשם משולבים זו בזה. ושמא ה"שם" הוא אלילות רחמנא ליצלן? הן היום ה"שם" הוא אלוהים ו"השם" מאפשר לנו לא שלא להגות את השם המפורש. אולי זהו "יד ושם", הנסיון הראשון להתריס כנגד ארעיות הקיום האנושי? אולי ה"שם" הוא מאותם פסילים שעיניים להם ולא יראו? פסילי שנער – נשמע מוכר, ולא בכדי.

רק פרק אחד קודם (בראשית י' 8, 9) נפגשנו בנמרוד גיבור הציד שממלכתו קצה בשנער, אותו נמרוד שמתעמת (כך על-פי בראשית רבה) עם אברם מנתץ הפסילים ומאלץ את כל משפחתו לצאת לנדודים. הנה שוב הנדודים הכפויים. אבל נמרוד, למי שסוֹפר דורות, הוא דור שלישי לְחם המקולל ובן הדוד השלישי שלו מבני שם הוא שלם. או אולי מאחר ששֵם היה הבכור מי שחי בזמן נמרוד היה בנו של שלם – עבר. איך אפשר שהמדרש לא שם לב והציב על הבימה את נכד נכדו של עבר תרח אבי אברהם כבן דורו של נמרוד? האם יכול להיות שמסורת קדומה יותר עימתה את עבר – אבי העברים – עם נמרוד ורק עורך מאוחר יותר העדיף להעניק יתרת צדיקות לאברם אבינו, אבי האומה ומבשר המונותאיזם?

בנו של עבר הוא פלג: "כי בימיו נפלגה הארץ" ורש"י אומר שמדובר באותו אירוע טראומטי של "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ" שבתום סיפור המגדל. עֵבר – ראש שבט העִברים – מסתכסך כאמור עם נמרוד, ובנו נאלץ לצאת מערבה לנדודים – למצוא את הארץ המובטחת. והכל לשם שמיים.

מגדל השמירה

עוד שתי תעלומות לפחות בבניית המגדל. בהנחה שבניית עיר איננה בבחינת פשע בל יכופר (או אולי ישיבה בבקעה אין בה משום הקמת עיר), המגדל הוא מוקד המחלוקת וסיבת הקצף (החשש?) של האל. מה פשר המגדל הזה, מדוע ראשו צריך שיהיה בשמיים ובמה הוא יעזור למנוע תפוצת בני האדם על פני כל הארץ? לשמי התנ"ך שני תפקידים: כיפת השמיים השקופה מחזיקה את המים העליונים (יום שני) כדי שלא ישפכו חלילה על בני האדם ויציפו אותם. יש גם שסתומים, פקקים, שברצות אלוהים הוא פותח אותם ("ארובות השמיים") ומוחה את בני האדם מעל האדמה. למה – אמרו האנשים, בעוד התנסות המבול טרייה – שלא נוסיף פיגום משלנו לכיפת הרקיע ("סמוכות" בלשון המדרש ורש"י), ובכך נמנע מן האל להפיל עלינו את השמיים כל אימת שיחפוץ? קריאת תיגר ברורה כלפי מי שהפריד מים ושמיים. הצורך השני של השמיים הוא בית לכל המאורות והכוכבים. אלה מצידם מספקים לנו תנועה בלתי פוסקת. המזלות הנעים על כיפת השמיים מדי לילה, הירח שמשלים מחזור מופעים בחודש והשמש שמשרטטת את עונות השנה. אם נצליח לחבר את האדמה הסטטית לרקיע הדינמי והמשתולל נוכל אנחנו לקבוע את מזלנו! אנחנו נהיה השולטים בארץ מלמטה ובשמיים מעל. בני האדם רוצים לשלוט באקלים, בצבא השמיים, בתהפוכות מזג האויר, בגיאות ובשפל. בני האדם חוטאים בחטא ההיבריס. בין אם כעמוד תומך ובין אם כקובע מסמרות, המגדל ימנע את תפוצת האדם ונדודיו בעקבות גלי השטפון והבצורת ויאפשר לו לשלוט בגורלו כרצונו. קל וחומר אם המגדל יהפוך אלוהות שאנחנו יצרנו וקראנו לה שם. פאלוס שבראשו חרב, כמו שטוענים בתוקף חז"ל, בדיוק בפער שלפי המיתולוגיה של המזרח הקדום ביתק אל בבל הקדומה והעיר בבל, מרדוך, באלה המתחרה בו – תיהאמת. בכך, ממשיך המיתוס ומספר, הוכרע קרב השליטה על העולם שניתש בין השניים. כלום יש קביעת בעלות חזקה מזו?

"וירד ה' לראות את-העיר ואת-המגדל אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא-יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (בראשית י"א 5, 6) זה החטא ופשרו, זה מה שמפריע לאלוהים. מוזר שהוא צריך לרדת ממרום שבתו כדי לבצע סיור בעיר ובמגדל. אבל אלוהים חושש, הוא לא אלוהים כל יכול וככזה הוא חייב להיכבד ולבדוק מדי פעם מה קורה למטה. המלאכים בטלנים. ואלוהים, אחרי הטיול שהוא עורך, צריך לטכס דרך כיצד למנוע מבני האדם את מזימתם והמשכה המחריד, המשך שיאפשר להם לברוא עולמות משלהם בעיצוב חדשני מדי. הפתרון נמצא חיש קל.

"הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אותם משם על-פני כל-הארץ ויחדלו לבנות עיר. על-כן קרא שמה בבל כי-שם בלל ה' שפת כל-הארץ ומשם הפיצם ה' על-פני כל-הארץ" (בראשית י"א 7–9).

התשובה טמונה בשאלה. רק בהיותם חמושים בשׂפה בוראת, בשפת אמת, כזו ששמות בה מעניקים ממשות לעצמים וחותמים מעשי בריאה, רק כשהם מצוידים בנשק קטלני כזה יצליחו בני אדם להפוך לבוראים. כל עוד קיימת רק שׂפה אחת בעולם זו, בהכרח שפת אמת בה מדברים אלוהים ואדם (זה אל זה ואל יציר כפיהם). אותה שׂפה בה אמר אלוהים "יהי אור" משמשת עתה את בני האדם. יתרה מכך, רק אחדוּת יכולה לברוא בעולם, בין אם מדובר באדם היחיד – אדם, ובין אם מדובר בעם יחיד.

מאחר שמבול נוסף (או אפוקליפסה אחרת) לא באים בחשבון פרק אחד בלבד אחרי ההבטחה האלוהית (היחסים עם אלוהים עדיין בחיתוליהם וטרם נכרתה ברית בין הבתרים; אלוהים של איוב כבר הרבה פחות מקפיד), משתמש אלוהים בפתרון האלגנטי של ל"א – לוחמה אלקטרונית, שיבוש התקשורת של האויבים. אם תרצו לוחמה אלוהית. אף אחד לא אמור להיפגע, לא צריכות להיות אבדות בנפש ואף על פי כן המטרה הושגה. מושלם.

סוף מעשה?

הפתעה – בני האדם חדלים לבנות את העיר, אבל לא ברור מה עלה בגורל המגדל. התמונה מ"עולם המקרא" לפיה הורס אלוהים את המגדל במחי יד – לא מוזכרת. לא ברור גם מהם הצעדים המעשיים שנקט אלוהים כדי לבלול את השפות. האגדה מספרת שבני האדם כל-כך נדהמו מעוצם ידו בהריסת המגדל עד שנעתקה שפתם מפיהם. אבל כאמור, לא מגלים לנו אם וכיצד נהרס המגדל. לא אומרים לנו גם אם מי מהעמים שימר את השפה המקורית שבה דיברו כולם, אותה שפה רבת כוח מעניקת חיים. יש אמרו זו העברית – שפת הקודש. לא רק יהודים ולא רק מקובלים. יש שניסו לצוד ולהחיות את השפה הזו באמצעים מאמצעים שונים. שפת הלחשים, שפת היצירה, שפת הקמיעות וחליל הקסם. אבל נדמה שיותר מכל מעיד סיום הסיפור שבזאת נחתם הגולל על נסיונות המרד הבריאתי של האדם. נעיצת הסכין האחרונה של סיפור מגדל בבל היא בשם הסיפור עצמו. בני האדם ביוהרתם רצו להתחרות באלוהים, ואפילו הניסיון הזה נקבע בזיכרון האנושי כ"סיפור מגדל בבל". את השם לעיר נותן האלוהים עצמו כי הוא היחיד שנותר ובפיו היכולת המסעירה של בניה והרס. בבל הלא אומרים – נגזר שמה מבאב (שער) ו-אֵל. זה השער לה' צדיקים יבואו בו. אבל השער עצמו – לה' ולו בלבד.

ברור עכשיו מה מחבר את התשובות לשתי השאלות גם יחד. בין אם מדובר בהתפצלות עם נבחר, או בסמן ראשוני של התפצלות כזו, ובין אם מדובר בהתפצלות הנחרצת בין בורא לנבראים, הסיפור עונה על שני הצרכים. מתוך הבוקה והמבולקה שנוצרה יוצאים לנדודים, לחיפוש, לבחירה. נדודים – כי כך עושים כולם. אבל לא לכולם יש יעד מוגדר "אשר אראך" שנקבע על-ידי אלוהים (בראשית י"ב 1). חיפוש – כי אבדה לעד היכולת להתחרות במי שיודע כל. מי שאין ביכולתו לברוא ולשלוט בגורלו, נדון לאי-ידיעה של העתיד, ההווה וכנראה גם העבר במידת מה. והבחירה, כי עכשיו משנוצרו עמים רבים אפשר ליתן בהם היררכיה. כנען לעד יהא מקולל וככזה מִצוה כמובן להורישו מהארץ. לא חטא – מצוה. תירוץ מצוין כדי לטשטש נקודה רגישה במקרא. שֵם תמיד יהיה הבכור ויפת ישמש לצידו. אפשר שכבכור שֵם מחזיק במפתח לשפת האמת ואפשר שלא. מה שוודאי הוא שבידו המפתח לאלוהי האמת – האל היחיד.

ובינתיים צצה שאלה נוספת – השאלה השלישית והמעניינת מכולן, וזו עדיין נותרה ללא מענה: מה לנו, היום, ולשאלות? מה לנו, היום, ולתשובות? עצם הצגת השאלה השלישית, זו שלא ממניין החקירות, מצביעה על המבוכה הנמשכת, אי שביעות הרצון מכך שהסיפור נגמר כפי שנגמר. כי אלוהים לא צפה כנראה את עקשנותם של בני האדם, או את ההשפעה ההרסנית של עץ הדעת. שכן הקב"ה מערער והאדם ממשיך ומהרהר. האם לא נועד הסיפור כולו להניא את האדם מלחרוג מגבולות גזרתו ולנסות לברוא עולמות, האמנם נסתם הגולל?

סקרנות, גאוותנות, מדע

דומה שכיום, יותר אולי מבכל עידן אחר, קיימת התחושה שהמרד הבריאתי שוב מרים ראש. ההתפתחות המדעית, על כשלונותיה ומגבלותיה, אך גם על הצלחותיה וההשפעות מרחיקות הלכת שיש לה על כל תחומי החיים, קרבה יותר ויותר לחיטוט בקרביים הפנימיים של עולם הטבע. בימים של כבשים משוכפלות, בירוא יערות, מחשבים מדברים, הולוגרמות קורצות, מציאות וירטואלית אופפת ומושבת חלל המוקמת בבקעה שבין ארץ לשמיים האין אנו מנסים להקים לנו מגדל שראשו בשמיים? אולי כל שמנסים המדע המודרני והטכנולוגיה שעוקבת אחריו הוא בריאה, לעתים יש מאין, יש מוואקום, יקום ממפץ גדול, תרכובות אורגאניות ממרק היולי, דיבור מבִּיטים. אם אכן מדובר בבריאה, באיזו מידה מדובר בגאוותנות, בחטא הגאוותנות הכרוך בבריאה שכזו, במשחק האש והעצים שהקורבן הסופי בו יהיה המדע, או התבונה, או האנושות חלילה?

הקישור בין מדע לקץ העולם, בין טכנולוגיה להרס אולטימטיבי, קישור זה אינו חדש. מאז ימי מגדל בבל חזרה ועלתה הטענה אודות רשעות המדע, ה"קידמה", הטכנולוגיה. לצד טענה זו קיימת ההסתייגות מהמדענים שמחד-גיסא מעמידים פנים כשומרי החותם של הידע ומאידך גיסא עומדים חסרי אונים מול תופעות לא מובנות או גרוע מכך – משנים סדרי בראשית ומביאים כליה על כולנו. ההסתייגות מתעצמת עם הרחבת ההקבלה, שהרי הלקח ממגדל בבל הוא שנחוצה שפת אמת כדי לברוא עולם. כלום מאמינים המדענים, שבידם שפת האמת? היכולה המתימטיקה להעניק חיים לאטומים שהתנדנדותם אחריתה קרן לייזר, לגרעינים שסופם פצצה?

הן האדם לא הפסיק אף פעם לברוא. הוא ברא יצירי דמיון, הוא ברא חיים ומשפחות, ערים ומעשיות. ביצירת הנפש נברא עולם מלא כרוך בעצב הלידה, עצב הבריאה. איפה נגמרת הבריאה ומתחיל החטא? מהו אותו קו דק המפריך בין המותר לאסור, ומדוע שבכלל יהיה תחום "אסור"?

אם אכן כל בריאה באשר היא כרוכה גם בחטא, האם גם התפילה, הפיוט, הזמירות, הניגון, יחשבו לחטא? אם "שמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" איך נדע מה מצוי בהם אם לא נפנה את טלסקופ החלל ונתבונן? איך אפשר להתפעל מ"ככה לנו בעולמנו" אם לא נדע ממה עולם זה בנוי, איך הוא פועל, ומה מקומנו בתוך המבנה הנחשף?

והמדע? המדע אינו בורא עולמות חיצוניים. אם יש בו תהליך בריאה כל עיקר הרי זוהי בריאה פנימית לעולמנו אנו, לעולם האנושי. המדע נוטל את התהליכים וחוקי הטבע הקיימים ומנסה לפענח אותם. להבין את טבעם. יש שכרוכה בכך בריאה זוטא – בניסוי, במודל המתמטי, בסימולצית המחשב, אבל לא בשינוי החוקים – סדרי בראשית. האדם לא ממציא את החוקים אלא מאמץ אותם ומשתעשע בתחום שהם מקצים לו. אי אפשר לשנות את מטען האלקטרון, את מבנה העין. עוד לא המצאנו צבע חדש או ביטלנו את כוח המשיכה. אפילו החדירה לרמת הגֶן נראית לנו אלימה רק משום שטרם התרגלנו אליה. ספק אם היא חמורה מסכירת נהר עצום או הסטת מטאוריט ממסלולו. באף אחד מאלה אין משום החלטה מוסרית, אבל בזו כמו גם באלה הענווה היא שצריכה להדריך אותנו. היכולת לרתום את חוקי הטבע לצרכינו: מים החוברים לגרביטציה ומכים על גלגל טחנת הקמח, כריתת ענף עץ כדי שלא יהיה נגף, כריית אורניום והעשרתו כדי שק"ק צ'רנוביל לא תקפא בחורף, היכולת כשלעצמה אין בה משום קריאת תיגר.

החטא הוא בראיה הצרה, בקוצר ההבנה איך רתימה ושימוש, התעללות ושכרון-כוח עלולים להביא לתוצאות לא צפויות. אנחנו עוד לא מבינים הכל, אולי לעולם לא נבין, אבל חוסר ההבנה כשלעצמו לא צריך לעצור מבעדנו לחקור – גם במופלא ממנו. שהרי כה הרבה פעמים נפלאות הבריאה נפתחו בפנינו כשחשבנו שאפסו הסיכויים לראותם: מנגנון השכפול הביולוגי, תזוזת היבשות, התפשטות היקום, הפניצילין. אפילו המאיצים הגדולים בהם מטיחים אלה באלה חלקיקים ויוצרים מאנרגיית ההתנגשות שלל חלקיקים חדשים – אפילו הם אינם משולים למגדלי בבל. מקסימום הם בקעות שנער.

והמדענים? מדרש תנחומא מספר שאנשי דור מגדל בבל נחלקו לשלוש כיתות: אותם שרצו להתנחל בשמיים, אלה שרצו להילחם בשמיים ואלה שביקשו לעבוד עבודה זרה שם בראש המגדל. גמולם? כת אחת הפיצה ה'; בני הכת השניה נעשו קופים, רוחות, ושדים; והשלישית פילג ה' לשונם. דור הפלגה, ממשיך המדרש ואומר, ניצלו מגורלו של דור המבול מכיוָן שביניהם שררה אהבה ואחווה. הייתכן שגם מדעני ההווה יינצלו בזכות אותה רעות ששורה בקהילייתם? מי שמכיר קהילה זו מטיל ספק באופטימיות באשר לטיב מדעני העולם. אבל מעבר לציניות נשאלת השאלה אם באופן עקרוני יכולים המדענים למלא את התפקיד הנכבד הזה.

כשם שמוטל תפקיד המאחדים על "מפרשי העולמות" אולי הוגן לערוך הקבלה בין "שפת האמת" לשפת המדע – המתימטיקה. המדרש מביא תמונה ציורית של בלבול השפות והסיטואציות הטראגי-קומיות שנגזרו מהבלבול. אצל הבנאים: "זה מבקש מגרפה ונותנים לו מעדר" אצל המסייעים: מים מובאים במקום העפר המבוקש. מחוסר התקשורת קצרה הדרך לתאונות עבודה, לחמימות מוח ולמוות. כי חיים ומוות ביד הלשון ועץ החיים מובטח רק למי שמחזיקים בשפת האמת. העדר השפה הברורה מונע כל המשך עבודה בצוותא. בשלב הבא תביא בלילת השפות לרעב, מחלות, מלחמות – כל סיבות הנדודים הקלאסיות. אמנם בכך תתאפשר גם ההיררכיה התנ"כית המבוקשת, אלא שאין בידי זו כדי לפצות על הִדרדרות האידיליה מכאן ואילך. אם נעז ונזהה את שפת האמת עם המתימטיקה, או המדע – שׂפה שקורין בה שמות למודלים ותיאוריות. אם נרחיק לכת ונטען שאולי הראציונליות היא שפת אמת – מוגבלת אמנם וחלקית, אבל עדיין בכורה בנסיונות לפרש את העולם החומרי ולשקול את צעדי העתיד, שפה שיש בכוחה להכריע בין אפשרויות בחירה – אם נניח כל זאת, את מי נוכל לזהות את הלשונות המפלגות, הפוצעות, מעכבות הבניה? אולי שפת הטארוט, שפת ההוברים, שפת הכבד החצוי שקוסמים מפרשים עתידות על-פיו? אולי שפת הקפה והכוס הנודדת על שולחן? כולן לשונות עמים זרים, עבודה זרה. דבר אחר מול דבר אחד.

יאמרו שוב כאן יהירות האחד – המדע הנוטל לעצמו את הבכורה ממש כשם בן-נח, ומפריד עצמו משאר ריבוא אפשרויות הבריאה. אלא שהמדע כזכור אינו מתיימר לספק הסבר לעולם כולו ופרט למטריאליסטים קיצוניים מוותרים המדענים ברצון אך גם מכורח על רבים מתחומי הפעילות האנושית, ומודים ששפת המדע אינה כשירה לתארם. ודאי וודאי שאין המדע רוצה לנכס לעצמו את הבריאה האמיתית הנעשית לשם שמיים (ולא כנגדם) – האמנות. המדע גם אינו שואף, ואינו צריך, להיות חזות הכל: השולט והמחליט הבלעדי, מבקר התיאטרון והעיתונאי, מחבר השירה ומלך הפלאפל. בה בשעה אי אפשר להשוותו לשורש הרע המִגדל-בבלי; בלעדיו החתולים השחורים יקבעו את דרך חיינו, הסקרנות לא תשבע וחלק ניכר ממאפייני האנושות יגווע ויתנוון. לפיכך בפירוש החמור של המציאות החומרית ותחומי השקתה עם חיי היום יום שלנו המדע צריך להשיב מלחמה, להבהיר מדוע הוא מגדל ישועות ולא מגדל בבל. אל לו למדע להיכנע לקללת דור הפלגה ולאיצטגנינים שממשיכים לקרוא את המציאות הארצית על-פי אופק שמֵיהם הצר. אנחנו ראויים למרחב שמיים גדול בהרבה ולמגדלים שבסיסם יציב, ושאיתם נוכל לפרוח אם רק נרצה.