ראליה מקראית: צפון מחבר: גשר מפעלים חינוכיים

חזרה3

הצפון הוא מונח גיאוגראפי, המסמן את הכיוון שלשמאלו של אדם העומד כשפניו למזרח. מכאן השם הנרדף לצפון – שמאל. היפוכו של צפון הוא נגב, תימן, דרום.

הפרשן רד"ק סבר ששורש המילה צפון הוא צפן, שזהו צד הארץ הצפוּן, המוסתר, שמחוץ לתחום הקפת השמש. יש מבארים צפון מלשון צף, תצפית וכד'.

במיתוסים הקדומים, באוגרית, אשור, יוון ועוד, שכנו האלים, ובעיקר הבעל וכן גם השדים, בהר הנמצא בירכתי צפון, ומרבית ההרים הגבוהים הצפוניים לכל ארץ שימשו לפולחן.

למרות שבמקרא צפון הוא מונח גיאוגראפי, משתמעת ממנו משמעות דתית קדומה כמקום משכנו של האל, למשל בתיאורו של הר-ציון כ"ירכתי צפון" (תהלים מ"ח 3), ובנוסח הברכה "יברכך ה' מציון" (תהלים קכ"ח 5).

בנבואת בית ראשון, בעיקר מאז הנביא ירמיהו, נעשה שימוש שונה ב"צפון": להיבט הגיאוגראפי נוסף גוון האימה והפורענות. הסיבה היא שמצפון פלשו לארץ ישראל אוייבים רבים, והצפון הפך בהכרת העם למקור הרעה והסכנה. כאשר אומר ירמיהו "כי מצפון תפתח הרעה" (ירמיהו א' 14) הוא אינו יודע עדיין באיזה אוייב מדובר – אשורי, סקיתי, וכד', אך כאשר עלה נבוכדנאצר הבבלי לשלטון, בשנת 605 לפני הספירה, פתר ירמיהו עצמו את "חידת הצפון" שלו.

גם אצל יחזקאל יורדת המרכבה בסערה מהשמים, מצפון (א' 4), ומלחמת גוג ומגוג תתחיל בצפון (ל"ח 6, 15) וכד'.

גם הגאולה תבוא מצפון, מארץ צפון – ישעיהו מ"ג 6; זכריה ב' 10.