בין פסטר לדרווין

רוב אנשי המדע, שפעלו בעשורים האחרונים של המאה ה-19, מצאו בניסוייו של פסטר עדות משכנעת כנגד האפשרות לגנרציה ספונטנית של מיקרואורגניזמים. למרות נסיונות בודדים של כמה חוקרים להעלות טיעונים מנוגדים, הרי החל משנות השישים והשבעים של המאה שעברה בא הקץ על האמונה בגנרציה ספונטנית, שליוותה – בגרסה זו או אחרת – את ההתבוננות בטבע במהלך מרבית ההיסטוריה. החל מאמצע המאה ה-19, מופיע ניסוח שונה באופן רדיקלי של שאלת מוצא החיים, המתבסס על תיאוריית האבולוציה שנוסחה לראשונה במפורט ב-1859, בספרו של צ'רלס דרווין, מוצא המינים. מכאן ואילך מתמקדת תשומת הלב בהתהוותה של ישות חיה ראשונית על כדור הארץ הקדום.

א. דרווין ומוצא החיים

התפתחויות שונות, שהובילו בסופו של דבר לתיאוריית האבולוציה של דרווין, התרחשו עוד זמן רב לפני המאה ה-19. הערעור על התפיסה הסטטית של היקום ושל כדור הארץ, ראשיתו עוד במאה ה-17, והאמונה בקביעוּת המינים, שנבראו כל אחד בנפרד על ידי האל, החלה להתערער כבר במאה ה-18. הגישה המייחסת התפתחות היסטורית של ממש לעולם החי הלכה והתגבשה במחציתה הראשונה של המאה ה-19 בעקבות גילויים מדעיים שונים, בין השאר בתחומי הגיאולוגיה, הפַּליאונטולוגיה, האנטומיה המשווה, האמבריולוגיה והתפוצה הגיאוגרפית של מינים שונים. ואמנם, בספרו מציג דרווין נתונים רבים מתחומי מחקר שונים אלה, ומבסס באמצעותם את הטיעון, כי מינים חדשים התהוו בדרך של השתלשלות והתפצלות ממינים שקדמו להם. טיעון זה היווה קריאת תיגר על התפיסה המסורתית שצידדה בקביעוּת המינים, אולם המשמעות המהפכנית של התיאוריה הדרווינית נעוצה בעיקר בנסיונה להסביר את התפתחות המינים באמצעות מנגנון חומרי, וללא הסתמכות על גורם תכליתי, על-טבעי. מנגנון הברירה הטבעית, שהציע דרווין כהסבר לתופעות האבולוציה, נובע מתהליכים המתרחשים באוכלוסיות של אורגניזמים והוא פועל יוצא בלתי נמנע של כמה עובדות בסיסיות: השונוּת בין הפרטים באוכלוסייה, יכולתם של הפרטים להתרבות ולהעביר את תכונותיהם מדור לדור, וכן מאבק הקיום בין האורגניזמים בתוך כל אוכלוסייה – עובדות שבאמצעותן מסביר דרווין כיצד התפתחו צורות חיים חדשות זו מזו. יתרה מזו, התיאוריה הדרווינית מתארת את התפתחותן של כל צורות החיים כ"עץ אבולוציוני", שראשיתו במקור משותף. דרווין מבקש להסביר, כיצד "צורות החיים היפות והמופלאות ביותר" התפתחו מ"ראשית פשוטה כל כך".

אכן, התיאוריה האבולוציונית מצביעה על נקודת ההתחלה של התהליך האבולוציוני כולו: מקור משותף – אב קדמון, או צורות מעטות ראשוניות שמהן השתלשלו כל המינים שעל פני האדמה. לפיכך עולה בבירור השאלה, כיצד נוצרו אותן צורות ראשוניות פשוטות? אולם דרווין לא התמודד עם נושא זה במוצא המינים. במקומות מסוימים בספר, ובהקשרים שונים, הוא ציין כי "אין לי עסק עם מקור החיים עצמם", ובסוף ספרו, בהתבטאות שחרגה במפורש מרוחה הכללית של העבודה, הוא דיבר על "החיים וכוחותיהם שהופחו מתחילה על ידי הבורא בצורות מעטות או בצורה אחת". במכתב שכתב כמה שנים מאוחר יותר לידידו הבוטנאי ג'וזף הוקר (Hooker), התנצל דרווין על שנכנע לדעת הקהל ועשה שימוש בנוסח הבריאה התנ"כי. למעשה, הוסיף, "כל כוונתי היתה לומר כי החיים הופיעו בתהליך בלתי ידוע לנו לחלוטין," ובאותה הזדמנות אף אמר, כי "זוהי שטות גמורה אפילו להרהר עתה בשאלת מוצא החיים." במכתב אחר, לגיאולוג הנודע צ'רלס לייל (Lyell), ענה דרווין לביקורת שהוטחה נגדו ואשר גרסה, כי כל עוד איננו יודעים כיצד נתהוו החיים עצמם, אין כל טעם להסביר כיצד מתפתחות צורות החיים השונות בתהליך האבולוציה. ההיגיון בטענה זו, כתב דרווין ללייל, כמוהו כהיגיון בטענה כי אין טעם בגילויו של חוק המשיכה ובהסבר תנועתם של גרמי השמים על פי חוק זה, כל עוד אין ניוטון, אבי החוק, יודע מהו כוח המשיכה עצמו.

דרווין חשב, כאמור, כי בשל קוצר ידו של המדע בן התקופה, שטות היא אפילו להרהר בשאלת מוצא החיים. ואולם, שלא במפתיע – כפי שמעידים כמה ממכתביו – הוא בהחלט הרהר בנושא. במכתב משנת 1871 הוא העלה השערה, שנראתה בעיניו נועזת ביותר, בדבר התהוותה של צורת חיים פשוטה על כדור הארץ הקדום כתוצאה מתהליכים פיזיקליים וכימיים שונים. דרווין מדבר על "מקווה מים קטן וחמים", שהכיל תרכובות שונות של אמוניה ומלחי זרחן אשר בהשפעת אור, חום, חשמל וכיוצא באלה, יצרו "תרכובת חלבון [פרוטאין] שיכולה לעבור שינויים מורכבים נוספים". (יש לציין כי את המונח "פרוטאין", שפירושו ביוונית, "חומר ראשוני", הציע עוד בתחילת המאה ה-19 הכימאי השבדי יאקוב ברזליוס [Berzelius]. באותה תקופה כבר היה ידוע, כי החלבונים מכילים את היסודות פחמן, מימן, חמצן וחנקן וכי בתהליכי פירוק מתקבלות מהם חומצות אמיניות שונות.) באותו מכתב מתייחס דרווין לשאלה, אם כל התנאים ליצירת חיים, שהיו עשויים לשרור בעבר, אכן מתקיימים גם כיום – מדוע אין אנו עדים ליצירת חיים גם בימינו? תשובתו, הפשוטה והמתוחכמת באחת של דרווין, היא כי הסיכוי של תרכובת אורגנית להתפתח למערכת חיה בעולם מאוכלס יצורים חיים הוא אפסי, שכן היא תיאכל או תפורק מיד על ידי יצור חי כלשהו. לתרכובת כזו היה סיכוי להתפתח רק על פני כדור הארץ הקדום, לפני התהוותם של חיים כלשהם.

מעניין לציין, כי נימוק זהה העלו באופן בלתי תלוי כמה חוקרי טבע בסוף המאה שעברה, והוא התפרסם בעיקר ב-1924 בחיבורו של הביוכימאי הרוסי, חלוץ המחקר על מוצא החיים במאה ה-20, אלכסנדר אופרין (Oparin). כפי שנראה בהמשך, פריצת הדרך במחקר זה במאה הנוכחית היתה כרוכה, בין השאר, בעמידה על התנאים הספציפיים על כדור הארץ הקדום, שאפשרו יצירתן של תרכובות אורגניות ואשר היו שונים בתכלית מאלה השוררים היום. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 ניצבו אנשי המדע שהתעניינו בשאלת התהוות החיים בפני דילמה קשה: ניסוייו של פסטר הבהירו כי גם צורות החיים הפשוטות ביותר לא יכולות להיווצר אפילו בתמיסות של חומרים אורגניים. כמה וכמה אנשי מדע תמכו במסקנתו הכוללת של פסטר, כי חיים יכולים להיווצר רק מחיים קודמים. עם זאת היה ברור, כי אימוץ עקבי של הנחותיה ומסקנותיה של התיאוריה הדרווינית מוביל באופן הגיוני לטענה, שחיים התהוו מחומר אי-אורגני בתהליכים טבעיים על כדור הארץ הקדום. השלכותיה המטריאליסטיות העמוקות של התיאוריה הדרווינית הביאו את הדרוויניסטים הבולטים של התקופה, ובהם תומס הנרי הקסלי (T. H. Huxley), ארנסט הקל (Haeckel), קרל נגלי (Nägeli), ג'ון טינדל (Tyndall) ואוגוסט ווייסמן (Weismann) להצעת גרסאות שונות בדבר אַבּיוגנזה – יצירת צורת חיים פשוטה מחומר אי-אורגני – על כדור הארץ הקדום. גורם חשוב שסייע לניסוחן של גרסאות שונות אלה היה השינוי, שחל בתפיסת התא החי בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19, ועמו עליית "התיאוריה הפרוטופלזמית של החיים".

ב. התיאוריה הפרוטופלזמית של החיים

בשנות השלושים של המאה ה-19 נוסחה תיאוריית התא, לפיה כל הרקמות החיות, הן בבעלי חיים והן בצמחים, מורכבות מיחידות תאיות. הוגי התיאוריה, מתיאס שליידן (Schleiden) ותיאודור שוואן (Schwann), הדגישו את החשיבות המבנית והתפקודית של דופן התא וגרעין התא. אולם לקראת שנות החמישים הותקפה גישה זו על ידי ביולוגים רבים, שהתחילו להפחית מערכו של דופן התא ולהדגיש את תפקידה המרכזי של הפרוטופלזמה – כך כונה תוכן התא הנוזלי למחצה והמורכב מחומר חלבוני. התא נתפס עתה כ"גוש פרוטופלזמה המכילה גרעין" והערכתה של הפרוטופלזמה כאחראית למאפייני החיים הלכה ועלתה, עד שהגיעה לשיאה בהרצאתו הפרוגרמטית ומעוררת ההדים של הקסלי ב-1868, בה הוא כינה את הפרוטופלזמה, "הבסיס הפיזיקלי של החיים". המאפיינים העיקריים של החיים, אמר הקסלי, באים לידי ביטוי בחומר הומוגני בסיסי. זהו חומר חלבוני, המכיל את היסודות פחמן, מימן, חמצן וחנקן, והוא זהה בצמחים ובבעלי חיים גם יחד. הפרוטופלזמה היא לפיכך העדות החותכת ביותר לאחדותן של כל צורות החיים.

על פי התיאוריה הפרוטופלזמית, האורגניזמים הפשוטים אינם אלא גושי פרוטופלזמה ערומים. תפיסה זו סייעה בידי הדרוויניסטים ליישם את השקפתם האבולוציונית גם לשאלת מוצא החיים. הביולוג הגרמני ארנסט הקל, תומכו הנלהב של דרווין, מיהר להעלות את ההשערה כי יצור קדמון, מעין שלב ביניים בין חומר דומם למערכת חיה, שאותו כינה הקל, מונרה (Monera), אכן היה מורכב מגוש הומוגני, חסר מבנה, של פרוטופלזמה ראשונית, והיה מסוגל לתזונה וּלהִתרבוּת. אין זה מקרי, ככל הנראה, שעל רקע תפיסה זו הופיעה גם עדות ניסיונית, שבאה לאשש את הרעיון. ב-1868 בדק תומס הקסלי מדגמים של בוץ, שנאספו מקרקעית האוקיאנוס כמה שנים קודם לכן במסע של אחת מאניות הצי הבריטי. במדגמים אלה הוא מצא חומר ג'לטיני, ששימש עדות לפרוטופלזמה הפרימיטיבית של המונרות העתיקות, ובתוכו שרידים של שלדי אותם יצורים. לכבודו של הקל כינה הקסלי את היצור "בתיביוס הקלי" (Bathybius Haeckeli). עדויות נוספות לקיומו של מעין בתיביוס על קרקעיתם של אוקיאנוסים אחרים החלו להצטבר, והקל והקסלי נתנו דרור לדמיונם וטענו, כי ייתכן שאת מרבית שטחה של הארץ המכוסה בים מצפה מעין מעטה חי ראשוני – עדות להתהוותם של החיים בעבר הרחוק.

ההתייחסות לשאלת מוצא החיים בחיבוריהם של הקל ושל דרוויניסטים אחרים בני התקופה היתה, בראש ובראשונה, ביטוי להשקפת עולמם. אַבּיוגנזה היתה דרישה לוגית הכרחית במסגרת תפיסה אבולוציונית כוללת, הרואה חומר דומם וחיים כשלבים לאורכו של רצף אחד. ואולם, עדיין לא דובר בתיאוריה של ממש או במנגנון ספציפי של התהוות החיים, ולא הועלתה כל התייחסות ספציפית לתנאים, ששררו על פני כדור הארץ הקדום. המסגרת המחשבתית הקודמת – האמונה בגנרציה ספונטנית – טרם ננטשה לגמרי ולפיכך היה כאן ניסיון להציע מעין גנרציה ספונטנית, שהתרחשה בעבר הרחוק, של יצורים פשוטים במידת האפשר. יוצא דופן בולט בין מדעני התקופה היה הפיזיולוג הגרמני אדוארד פליגר (Pflüger), שניסה להציע מהלך ספציפי לַמעבר בין חומר דומם לחיים. ההשערה של פליגר דיברה על היווצרותן של תרכובות ציאנוגן המכילות פחמן וחנקן בסיוע הטמפרטורות הגבוהות ששררו על כדור הארץ הקדום. תרכובות אלה התפתחו לתרכובות אורגניות מסובכות יותר עד להופעתה של הפרוטופלזמה הראשונית. ואולם, נוסף לקשיים כימיים ספציפיים שהתגלו במודל של פליגר, סבל גם הוא, כמו כל גרסאות האַבּיוגנזה האחרות שהועלו באותה תקופה, ממגבלותיה של התיאוריה הפרוטופלזמית שעליה הוא הסתמך ואשר הניחה, כזכור, שכל תכונות החיים מקורן בחומר אחד, הומוגני, חלבוני, המרכיב את התא החי.

בשלהי המאה ה-19 ועל סף המאה ה-20 הלכה תיאוריית הפרוטופלזמה ואיבדה את אחיזתה. מחקרים ציטולוגיים, של התא החי, שעשו שימוש בטכניקות צביעה חדשות, גילו את ההטרוגניות הרבה של חומר התא ואת תפקידו המרכזי של גרעין התא, שנקשר באופן הדוק לתהליכי חלוקת התא. ממצאים אלה ביססו את הטענות הוותיקות בדבר המשכיות החיים והיווצרותו של תא חי רק מתא קודם. נוסף לכך עם כינונה של הביוכימיה, בראשית המאה ה-20, כתחום מחקר נפרד שהתמקד בעיקר בגילוי האנזימים, שכל אחד מהם אחראי לזירוזה של ריאקציה כימית אחרת, התברר אופיו המורכב של התא החי, ולו הפשוט ביותר. עוד בשנות השבעים של המאה ה-19 הסתבר כי הבתיביוס הידוע, ממצאו של הקסלי, לא היה אלא ארטיפקט – תוצר התהליך הכימי, אשר שימר את המדגמים שנלקחו מקרקעית הים. הקסלי נאלץ להודות בטעותו, והדבר הנחית מכה קשה על תומכי רעיון האביוגנזה. כל ההתפתחויות האלה רק החריפו את הדילמה אשר בפניה עמדו הדרוויניסטים שניסו להתמודד עם שאלת מוצא החיים. היה ברור כי דחיית האפשרות של התהוות חיים מחומר מוליכה לטענה, כי החיים נבראו בידי כוח עליון או כי מדובר בנס שאין להסבירו במונחים טבעיים. עם זאת, המכשולים שמנעו ניסוח תיאוריה של ממש על מוצא החיים היו עדיין רבים.

ג. פאנסְפֶּרמיה – חיים נצחיים ביקום

כדי להתמודד עם המבוי הסתום בשאלת מוצא החיים ניסו כמה מבכירי אנשי המדע, בסוף המאה שעברה ובתחילת המאה הנוכחית, לבטל את שאלת המוצא עצמה בטענם, כי החיים לא נתהוו מעולם. בהסתמכם על גישה פילוסופית דואליסטית הם הציעו גרסאות שונות לתיאוריה, שכונתה "תיאוריית הפאנספרמיה" (Panspermia) – "זרעים בכל מקום". בהשפעת ניסוייו של פסטר נוסחה הטענה, כי חיים וחומר שייכים לשתי קטגוריות נפרדות בתכלית וכי לפיכך החיים לא נתהוו כלל מחומר, אלא הם נצחיים כנצחיותו של החומר. אי שם ביקום, במקום בו שוררים תנאים נוחים, קיימים חיים מאז ומעולם. הם נישאים בדרכים שונות כנבגים או כזרעים, וכך הגיעו גם לכדור הארץ. ההנחה המשותפת למרבית גרסאות הפאנספרמיה התבססה על הדרך, שבה נתפסו באותה תקופה חוקי שימור החומר והכוח, לפיה היקום לא יכול היה להיווצר מלא כלום ועל כן הוא קיים מאז ומעולם ויתקיים לעד. ביקום, שבו החומר הוא נצחי, חלים שינויי צורה בלבד: גופים שמיימיים נולדים, מתפתחים, גוועים וחוזר חלילה. בכל עת מצויות ביקום פלנטות, הנושאות עליהן חיים. גם אלה מבין תומכי רעיון הפאנספרמיה, שלא התחייבו מפורשות לנצחיות היקום והחיים, חשבו כי ניתן ל"דחוף" את שאלת מוצא החיים מפלנטה אחת לאחרת עד לאינסוף. כך הופכת שאלת המוצא הראשון של החיים, כמוה כשאלת מוצא החומר והכוח או האנרגיה, לשאלה מטאפיזית שאינה מעניינו של המדע.

בין התומכים בעמדה הפילוסופית הדואליסטית, המבחינה קטגורית בין חומר לחיים, נמנו הפיזיקאי האנגלי הנודע לורד קלווין (Kelvin), הפיזיולוג והפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ (Helmholtz), ובתחילת המאה הנוכחית – הכימאי הפיזיקלי השבדי, חתן פרס נובל, סוונט ארניוס (Arrhenius). גורמים רבים הובילו את "הפאנספרמאים" לניסוח גרסאותיהם השונות, אולם הערכתם המשותפת היתה, כי הארגון הביולוגי מורכב מדי מכדי להניח, שהתהוותו האביוגנטית מקורה במפגש מקרי בין מולקולות אי-אורגניות. לדידו של לורד קלווין, למשל, אין להעלות כלל על הדעת יצירת חיים כתוצאה מ"מהלך אטומי מקרי". עמדתו הדואליסטית של הלמהולץ, הטוענת לנצחיותם של החיים, מעניינת במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא היה אחד ממנהיגי הזרם האנטי-ויטאליסטי בפיזיולוגיה הגרמנית, אשר הַחל מאמצע המאה ה-19 ביקש לכונן ביולוגיה פיזיקו-כימית. טיעונו של הלמהולץ, המתבסס על גישתו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט אל הארגון הביולוגי, הוא אכן כפול: מחד גיסא, אי-אפשר להסביר באמצעות מנגנונים חומריים את היווצרותו של ארגון ביולוגי ראשוני. מאידך גיסא, משנוצר ארגון כזה ניתן להסביר את התפתחותו ופעילותו באופן פיזיקלי-כימי לחלוטין.

ואכן, בעיני כמה מתומכיה נחשבה תיאוריית הפאנספרמיה למדעית הואיל ואין היא מסתמכת על בריאה אלוהית של החיים. היא גם אינה שוללת את תוקפה של התיאוריה הדרווינית, המתארת את האבולוציה של החיים לאחר שהם הובאו לכדור הארץ מוכנים ומזומנים.

ההנחה, כי החיים קיימים מאז ומעולם אי שם ביקום, מיקדה את תשומת הלב של תומכי הפאנספרמיה בשאלה הפיזיקלית, כיצד הגיעו החיים לכדור הארץ. קלווין, הלמהולץ ואחרים העלו את ההשערה, כי "זרעי חיים" הגיעו לאדמה על גבי מטאוריטים. הביולוג הגרמני פרדיננד כוהן (Cohn), מגלה הנבגים הבקטריאליים, דיבר על נבגים הנישאים על זרמי אוויר מפלנטות שונות אל החלל ויכולים לשמור על חיותם למרות הטמפרטורות הנמוכות בחלל. תיאוריית הפאנספרמיה של ארניוס הציגה מנגנון מפורט, שהיה אמור להסביר את המעבר הבין-פלנטרי של חיים ואת הישרדותם בחלל החיצון. ארניוס נשען על תגליתו של קלרק מקסוול (Maxwell) בדבר הלחץ החלש המופעל על ידי קרינה אלקטרומגנטית, לרבות קרינת השמש, ועל סמך חישובים הוא טען, כי באמצעות לחץ זה יכולים גופים זעירים בגודל של נבגים להיזרק לחלל ולחצות מרחקים חלליים גדולים. הקרינה האולטרה-סגולה, גרס ארניוס, לא תהרוג את הנבגים מכיוון שבחלל הריק, בהעדר גורמים כימיים מחמצנים, השפעתה אינה כה הרסנית. עם התקשרותם של הנבגים לגרגרי אבק בין-כוכבי תובטח "צניחתם" על גבי פלנטה ככדור הארץ, למרות הלחץ של קרינת השמש.

בניסויים שנעשו בשנות העשרים, אשר ביקשו לבדוק את טענותיו של ארניוס – בין השאר אלה שעשה הפיזיקאי הנודע פול בקרל (Becquerel) – הובהר, כי הנבגים עומדים אמנם בקור עז, אולם קרינה אולטרה-סגולה הורגת אותם גם בוואקום. יתרה מזאת, בעת מסען בחלל תהיינה הבקטריות נתונות לסיכוני קרינה גדולים עוד יותר, בהשפעת קרני X וקרני γ. ממצאים אלה, לצד זניחתה ההדרגתית של האמונה בנצחיות היקום עם עלייתה של הקוסמולוגיה החדשה, הרחיקו את מרבית הפיזיקאים מתיאוריות הפאנספרמיה. מרביתם של הביולוגים ממילא לא ראו בתיאוריות אלה התמודדות רצינית עם שאלת מוצא החיים.

כפי שעוד נראה, דווקא בשנים האחרונות ניכרת תחייה מסוימת לרעיונות פאנספרמיה שונים, המועלים על ידי אנשים המבקשים להדגיש את הקושי העצום בהתהוותם של חיים על פני כדור הארץ. ואולם מדובר בעמדת מיעוט בעייתית ביותר. לעומת זאת, מצטברות באחרונה עדויות משכנעות בדבר יבוא של חומרים אורגניים מן החלל החיצון אל כדור הארץ הקדום, כשלב מוקדם להתהוות החיים. יש להבהיר, כי אין כל דמיון עקרוני בין גרסאות הפאנספרמיה ההיסטוריות שסקרנו כאן לבין הממצאים האחרונים, לפיהם ייתכן כי מטאוריט שהגיע לארץ ממאדים מכיל מאובנים של צורות חיים פרימיטיביות, שנוצרו על גבי כוכב לכת זה בשלב כלשהו. איש לא טוען היום לנצחיותם של החיים ביקום, ותשומת הלב ממוקדת בתנאים, שאפשרו את התהוותם של חיים על מאדים, על כדור הארץ הקדום, או על כל גוף שמיימי אחר.

העמדתן של תיאוריות האביוגנזה בספק, עם התערערותה של הגישה הפרוטופלזמית, וכן דחייתן, כאמור, של תיאוריות הפאנספרמיה הדואליסטיות, הגבירו את המבוכה הקשה ששררה על סף המאה ה-20 בין אנשי מדע ופילוסופים בשאלת הקשר בין חומר דומם לחיים. מבוכה זו מוצאת לה באותה עת ביטוי בולט בעלייתם של רעיונות ניאו-ויטאליסטיים, שהניחו קיומו של כוח חיים לא חומרי כהסבר לתופעות החיים. רעיונות אלה ביטאו באופן קיצוני את הגישה הדואליסטית, שעליה דיברנו בהקשר של רעיונות הפאנספרמיה. עלייתו של הזרם הניאו-ויטאליסטי, שנציגיו העיקריים בתחילת המאה היו האמבריולוג הגרמני הנס דריש (Driesch) והפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (Bergson), באה בתגובה למגמה ההפוכה בביולוגיה של סוף המאה ה-19, אשר ביקשה לבסס באופן פשטני את כל ההסברים הביולוגיים על מכניזמים פיזיקו-כימיים. תומכי המגמה הזו – ביניהם ז'אק לבּ (Loeb), הביולוג היהודי-גרמני הנודע שעבד בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, ביקשו לכונן ביולוגיה מכניסטית והתעלמו מן המאפיינים המייחדים את הארגון הביולוגי, בעיקר יכולת הוויסות העצמית וההתפתחות הכיוונית בתהליכי ההתפתחות העוברית. אין זה מקרה שז'אק לבּ לא ראה כל קושי בהנחה, כי בעתיד הנראה לעין ניתן יהיה ליצור חיים במעבדה. לעומתו טען הנס דריש, כי שליטתו של כוח החיים מועברת מדור לדור בדרך שאינה ידועה לנו, וכי אין בכוחנו לתת מענה לשאלה, איך התהוו החיים. גישתם הדואליסטית של הניאו-ויטאליסטים הופגנה גם בדבריו של ברגסון, כי צורות החיים הראשונות היו "גושים זעירים של פרוטופלזמה", שאת התפתחותם הבטיח "דחף פנימי עצום" שמהותו אינה חומרית.

להבדיל מן הגישה המכניסטית הקיצונית ומן הוויטאליזם גם יחד, התחילה להתגבש בעשורים הראשונים של המאה הנוכחית "תנועה אורגניזמית" בביולוגיה, לה תרמו מחקרים בפיזיולוגיה של מערכת העיכול, מערכת העצבים ומערכת הדם, אשר הדגישו את אופיו האינטגרטיבי של האורגניזם. ביולוגים מן הזרם האורגניזמי, כג'ון סקוט הולדן (J. S. Haldane) ולורנס ג'וזף הנדרסון (L. J. Henderson), דחו את הגישה הוויטאליסטית לשאלת התהוות החיים, אך גם לא יכלו לאמץ את האופציה המכניסטית. דווקא על רקע תפיסת הארגון הביולוגי כמערכת פונקציונלית מורכבת בעלת מנגנונים יעילים לוויסות עצמי, קשה היה לקבל את הטענה כי התהוותם החומרית של החיים מקורה בהתקשרויות מקריות בין מולקולות פשוטות. שאלת התהוות החיים נותרה לפיכך גם כאן מחוץ למסגרת הדיון.

כל הגורמים אותם הזכרנו – ניסוייו של פסטר, עלייתן ונפילתן של תיאוריות הפרוטופלזמה והפאנספרמיה, חוסר האונים הן של המכניזם הפשטני והן של הוויטאליזם בהתמודדות עם שאלת מוצא החיים, ועלייתה של הביוכימיה, שהחלה בתחילת המאה הנוכחית לגלות את המורכבות הכימית העצומה של התא החי – כל אלה חברו יחד והפכו את שאלת התהוות החיים למסתורין גמור. רבים מאנשי המדע, שפעלו בעשורים הראשונים של המאה, בחרו להתעלם מן הנושא. בלשונו של הגנטיקאי הנודע בן התקופה, הרמן מאלר (Muller), התחושה הכללית היתה שמדובר ב"טאבו שמוטב שלא לגעת בו."