הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם
נגה : כתב עת פמיניסטי


תקציר
כיצד התייחסו נשים וארגוני נשים למלחמות במהלך ההיסטוריה?



שלוש הארות היסטוריות
מחברת: ד"ר אמירה גלבלום


ההיסטוריה רצופה מלחמות. הגברים יצאו למלחמות, ולנשים נועדו תפקידים אחרים. מלחמות פרצו במקומות שונים ומסיבות שונות, ואין אנו הראשונות המתמודדות עם שאלת נשים ומלחמה. להלן שלוש אנקדוטות היסטוריות, המראות כיצד התייחסו ארגוני נשים למלחמה ולפוליטיקה בהיסטוריה של המאה ה-20.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה נאבקו הסופרז'יסטיות באנגליה, כבמדינות אחרות, למען השגת זכות הבחירה לנשים. המאבק, שהונהג על-ידי אמלין פנקהרסט ובנותיה, כריסטבל וסילביה, היה חסר-פשרות, מיליטאנטי ומעורר הערצה. הסופרז'יסטיות הפריעו לכל אסיפה פוליטית, בדרישה שהמועמדים של המפלגות השונות יתייחסו לשאלת זכות הבחירה לנשים. הן ארגנו אסיפות ותהלוכות, הוציאו עיתון, וקראו לנשים לסרב להשתתף במפקד אוכלוסין, כיון שאין הן נחשבות אזרחיות אם אין הן מיוצגות בפרלמנט. סופרז'יסטיות רבות נשלחו לבתי-סוהר, וערכו שם שביתות רעב ושביתות צמא. רבות מהן חלו מאד עקב כך, ואחת אף התאבדה באופן הפגנתי. הן אפילו השתמשו בחומר נפץ אך נגד רכוש בלבד. הטיעון הבסיסי והעקרוני שלהן היה, שכל עוד אין לנשים זכות בחירה וייצוג בפרלמנט, הן לא תשתפנה פעולה עם הממשל.

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. סחף-החושים השוביניסטי, שפילג מפלגות סוציאליסטיות, פילג גם את ארגוני הנשים. נשים רבות, בעיקר בנות המעמד הבינוני-הגבוה, ראו במלחמה הזדמנות לעשות משהו "מועיל", לתפוס מקום בחיים הציבוריים ואולי גם לצאת מן הבית. אמלין וכריסטבל פנקהרסט הפכו בן-לילה לפטריוטיות, והשקיעו את כל מרצן בהשמעת נאומי גיוס ונאומים על הסכנה הגרמנית. שם עיתונן שונה ל"בריטניה". הן תקפו בשצף-קצף את הפציפיסטים (כולל גינוי פומבי לסילביה, הבת והאחות): "הגברים הוכיחו את תביעתם לזכות הבחירה על-ידי כך שאפשרו קיום מדינה, שבה אפשר להצביע. האם תוכל איזו אישה לתאר לעצמה מצב, שבו תיקבע המדיניות על-ידי סרבני-מצפון ופציפיסטים?"

על מאמציהן אלה זכו בתמורה: האסירות זכו בחנינה ושוחררו מבתי-הסוהר. הממשלה השתמשה בכישוריה הארגוניים של אמלין פנקהרסט. משרד התחמושת נתן לה אלפיים לירות אנגליות למימון הפגנה על "זכות הנשים לשרת", ואלפי נשים אורגנו לתרום למאמץ המלחמתי (בעיקר בעבודה במפעלי התחמושת). ב-1917 נשלחה אמלין לרוסיה, לעודד את בריגאדות הנשים. היו אלה נשים שנשלחו לחזית אחרי שבועיים אימונים, כדי ש"יביישו" בנוכוחותן את הגברים, וימריצו אותם להמשיך להילחם. הן לא שכחו את מאבקן הקודם, אך טענו שסדר הקדימויות שונה, שעתה הזמן להגן על המולדת ועל ערכיה, ושדרישתן לזכות ההצבעה תקבל הודות לכך מישנה תוקף. ואכן, עם סיום המלחמה, זכו נשות בריטניה בזכות ההצבעה, תחילה באופן חלקי, לבעלות רכוש בלבד, וב-1928 באופן מלא.

באותה תקופה עצמה, בעולם שבו הרגשות הפטריוטים הגואים מצאו את ביטויים בהרג, הביעו נשים ממדינות שונות התנגדות למלחמה. נשים אלה לא רק הביעו דעותיהן (לעתים תוך סיכון רב), אלא גם התארגנו ופעלו להפסקת המלחמה ולהשגת שלום של אמת.

אינטרנציונל השלום של הנשים היה בעיקר פרי מאמציהן של שתי נשים אירופאיות: העיתונאית הסופרז'יסטית ההונגרייה, רוזיטה שווימר, והסופרז'יסטית הבריטית אמלין פתיק-לורנס, שעבדו בשיתוף פעולה אמיץ עם פמיניסטיות אמריקאיות, כג'יין אדאמס וקארי צ'פמן-קאט. במקביל פעלו נגד המלחמה גם נשים מהמפלגות הסוציאליסטיות, כמו רוזה לוקסמבורג וקלארה צטקין בגרמניה, וסילביה פנקהרסט בבריטניה.

עם פרוץ הקרבות החלה שווימר, שהבינה כי מלחמה טוטאלית עלולה להסתיים בהסכם שלום, שיכלול בתוכו את נבטי המלחמה הבאה, לארגן תנועה נגד המלחמה. כצעד ראשון ניסתה להשיג את התערבותן של מדינות הנייטראליות, כדי שאלה ילחצו על המדינות הלוחמות. באוגוסט 1914 חתמו מיליון נשים מ-14 מדינות על עצומה, שקראה להפסקת הלוחמה, להקמת פרלמנט עולמי ובית-משפט עולמי, ולסאנקציות אנטי-מלחמתיות. במקביל פעלה לורנס, שהיתה סופרז'יסטית ותיקה, למען פירוק מנשק ופיקוח בינלאומי על ייצור נשק, נוסף לסיום הלוחמה. אמלין לורנס טענה שנשות אירופה אינן אחראיות לדעיכת המערב: "הממשלות הגבריות דחו בשחצנות רבה את אזהרות הנשים, ולא נתנו להן זכות בחירה. כעת הגיע הזמן שהגברים יפנו את כס המשפט לנשים". היא האמינה שלו היו נשים בשלטון, לא היתה אירופה מגיעה למלחמה שכזאת.

יש לזכור שהיתה זו עדיין תקופה, שבה לנשים לא היתה זכות הבחירה, והבסיס האידיאולוגי לפעילותן היה ההנחה, שהאישה שונה מהגבר פיסית, נפשית ופסיכולוגית, ושבאופן טבעי היא משקיעה אנרגיה בגידול ובטיפוח החיים. יש לתת לנשים זכויות פוליטיות שוות לגברים, כי שיתוף מלא של הנשים בחיים הציבוריים ייצור עולם הומאני יותר ללא מלחמות. "המלחמה היא ביטוי לערכי האלימות הגברית של דיכוי וניצול, שבאים לידי ביטוי ביחסים בין המינים", אמרו לידה היימן ואניטה אוגספורג מגרמניה, שבמשך כל שנות המלחמה עסקו בתעמולה נגד המלחמה, עזרו לשבויי מלחמה, ונרדפו על-ידי השלטונות עד שנאלצו לעזוב את ארצן. ואילו בבריטניה אמרה אדית הבלוק-אליס : "היום שבו תעמודנה נשים לצד הגברים בממשלה ובניהול יחסי החוץ יהיה גם היום, שבו תוכרז המלחמה כמתה, והיא לא תהיה עוד כלי לפתרון סכסוכים בין גברים. רעם התופים ונפנוף דגלים לא יפתו נשים לפנות לדרך המטורפת של הרס חיים, והרג מכוון, בין של רבים ובין של יחיד, לא ייקרא בכל שם אחר מלבד 'רצח"'.

בו בזמן פעלה גם בארה"ב תנועת נשים נגד המלחמה. ג'יין אדאמס הופיעה לראשונה ב-1899 בשם תנועת השלום, שהתנגדה לסיפוח הפיליפינים על-ידי ארה"ב. היא נאבקה לשינוי חברתי רחב, לשוויון זכויות לנשים ונגד המליטריזם והשוביניזם. בעקבות פגישתה עם שווימר ועם לורנס הבינה, שיש צורך בתנועת שלום של נשים. ב-10.1.1915 נוסדה מפלגת שלום של נשים בוושינגטון, ואחר-כך נולד הרעיון לקונגרס שלום עולמי של נשים. בקונגרס שהתקיים ב-28.4.1915 בהאג שבהולנד השתתפו 1,136 נשים מ-12 מדינות, כולל מדינות שהיו במלחמה זו עם זו. לא קל היה להגיע לקונגרס זה. 180 בריטיות, שנרשמו להשתתף בו, לא קיבלו היתר יציאה. אחרי גל מחאה ודיון סוער בפרלמנט, אישר שר הפנים ל-24 נשים להשתתף בקונגרס, אך צ'רצ'יל, שהיה שר האדמיראלות, השעה את תנועת הספינות בין בריטניה להולנד למשך תקופת קיום הקונגרס. פדראציית הנשים של גרמניה סירבה להשתתף, מחשש לפילוג בתנועת הנשים, ומחשש שההשתתפות תעמוד בסתירה לחובה הלאומית. רק נשים בודדות מגרמניה באו. אך למרות כל הקשיים התקיים הקונגרס, ושלוש מטרותיו המוצהרות היו "להציג את מחאת הנשים נגד המלחמה וטבח בני-אדם, לקבוע את דרישתן של הנשים לשוויון פוליטי, ולנסות להביא סוף למלחמה". מהקונגרס יצאו משלחות נשים אל ראשי ממשלות שונים, עם הצעה לתוכנית שלום, שלא רק שתביא קץ ללוחמה, אלא גם תיתן לכל צד אפשרות לחיות בכבוד, ותמנע מלחמה נוספת. כמו כן הן ארגנו הפגנות בערים שונות באירופה ובארה"ב. הנשים האמריקאיות ניסו להניא את ארה"ב
מלהשתתף במלחמה.

בגרמניה התנכלו השלטונות לאניטה אוגוספורג וללידה היימן, שהקימו את ועדת הנשים למען שלום מתמשך. העיתונות בגרמניה סירבה לפרסם את קריאתן של הנשים אל הקאנצלר להסכים לשלום בלי כיבוש (מאי 1917). באוסטריה, שבה כבר היתה לנשים זכות בחירה, נערך משאל-עם בנושא גיוס חובה. כיוון שגברים רבים היו בחזית, היה משקל-יתר לקולן של הנשים, והן הכריעו נגד גיוס חובה. ב-15 בנובמבר 1918 , עם הכרזת שביתת הנשק, הופיעו בעיתונות האמריקאית מודעות חתומות על-ידי שלוש נשים גרמניות (ביניהן אוגספורג), בקריאה אל ג'יין אדאמס ואל אשת הנשיא להשתמש בהשפעתן, כדן לנסות ולהקל על תנאי הכניעה הקשים. אך כל ניסיונותיהן של הנשים להבהיר, שהסכם שלום שכזה יוביל בהכרח לעוד מלחמה, עלו בתוהו, כידוע.

תנועת השלום של הנשים המשיכה לפעול במסגרות שונות, עד שמלחמת העולם השנייה שמה לה קץ.

ב-1933 אמרה גרטרוד בוימר, מנהיגת הפדראציה של ארגוני הנשים בגרמניה: "אין זה משנה באופן עקרוני לתנועת הנשים, אם השלטון יהיה דמוקראטי-פרלמנטארי או פאשיסטי". לעמדה זו הגיעו ארגוני הנשים לא מתוך סימפאטיה לנאציזם (אותה גרטרוד בוימר אמרה, שהמדינה הפשיסטית תהיה אנטי-פמיניסטית ומזוהה עם ערכי הגבריות) אלא כתוצאה מקו ה"נייטראליות הפוליטית", שאומץ על-ידן עוד ב-1919 . קו הנייטראליות הפוליטית ביטא את הסתייגותן של הנשים מפוליטיקה גברית, דהיינו מכל מפלגות הגברים. אחד הגורמים לדבקותן בעמדה זו היתה האכזבה מהציפיות העצומות שתלו הנשים בזכות הבחירה. ב-1919 היה לנשים ייצוג של 10% בפרלמנט, וב-1932 רק 6.5%. נשים פעלו כבודדות בתוך מפלגות שונות, אך הפדראציה נמנעה מהתערבות בפוליטיקה, אם כי נקטה עמדות בשאלות חברה וכלכלה ; כך היא אף לא ניסתה לעצור מפלגת גברים מסוימת - הנאצים - מעלייה לשלטון.

עמדתן היתה עקבית: הן שאפו לפוליטיקה של נשים. הן רצו שכל אישה, מכל דעה פוליטית, תוכל להיות חברה בפדראציה. הן דנו מפעם לפעם באפשרות להקים מפלגת נשים, אך דחו את הרעיון מחשש, שמפלגה כזו תהיה דומה במבנה למפלגות הגברים, וגם שתהיה זו מפלגה זעירה, והן תאבדנה את הזכות המוסרית לטעון, שהן מייצגות את מחצית האומה.

ב-1932, כשחתמה הפדראציה על העצומה לפירוק מנשק של אינטרנאציונל הנשים לשלום, פרשו ממנה ארגוני עקרות הבית, שעצם קיומם היה הישג חשוב בגיבוש המאבק הפמיניסטי בגרמניה, בטענה שיש בכך משום סתירה לעקרון "הנייטראליות הפוליטית". וכך מצאה, את עצמה תנועת הנשים המאורגנת לפני הבחירות ב-1933 ללא עמדה עקרונית נגד המפלגה הנאצית. יתר על כן, מכתב שהפנתה תנועת הנשים לכל המפלגות, במטרה לברר את מספר המועמדות בכל מפלגה, בקריטריון ליחס אליה, נשלח גם למפלגה הנאצית ב-13.2.1933, וזאת לשונו: "לנוכח המשימות החשובות בחיי המדינה והעם, ולנוכח אי-השקט בקרב חוגי נשים רחבים ביחס למעמדן ולשיתופן בחיי העם והמדינה, רואות אנו לנכון להפנות אל מרכז מפלגתכם את השאלות הבאות:


  1. האם מכירה מפלגתכם בזכות הנשים לשוויון אזרחי מלא כעיקרון בסיסי לחיים הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים?


  2. האם מוכנה מפלגתכם, בהתאם לעיקרון בסיסי זה של שוויון זכויות, לתת לו ביטוי בבחירות הקרובות על-ידי הצבת מועמדות ביחס מספרי הולם למספר הנשים באומה הגרמנית?".


וזו היתה התשובה שקיבלו מהמפלגה הנאצית: "... כיוון שתאריך הצגת המועמדים עבר, אין טעם לענות לשאלה השנייה. ככל שידוע לנו, כל המועמדים של מפלגתנו הם גברים, כיוון שאלפי הנשים הפועלות תוך שוויון אזרחי מלא בשורותינו, החליטו מזמן לוותר על הכבוד המפוקפק של מעורבות במאבק הפוליטי המזוהם. מעבר לכך אנו מכירים, כמובן, באשה כשותפה שוות זכויות לגבר בחיים הפוליטיים, ולא היינו מוכנים לוותר על יוזמתה ועל תרומתה בתחומי חיים חברתיים ותרבותיים".

במאי 1933 התפרקה הפדראציה של ארגוני הנשים מיוזמתה, כיוון שהנשים סירבו למלא אחר הוראות המשטר הנאצי, שלפיהן על 51% מחברות ההנהגה להיות חברות במפלגה הנאצית, ושלא תותר חברות של נשים יהודיות
בפדראציה.

אלה רק שלוש דוגמאות כיצד נשים שפעלו למען זכויות נשים ראו לנכון להתייחס לפוליטיקה ולמלחמות סביבן. נקיטת עמדה או אי-נקיטת עמדה, מעורבות ישירה או הימנעות ממעורבות, דגילה בעקרונות אבסלוטיים או גישה פרגמאטית - השאלות אינן חדשות. כולנו חייבות לבחור, וההיסטוריה לא תפטור אף לא אחת מאתנו מאחריות.

רוזיטה שווימר היתה פעילה בתנועה הסופרז'יסטית בהונגריה, וב-1913 ארגנה קונגרס בינלאומי של סופרז'יסטיות בבודפשט. בעקבות קונגרס זה פעלה בלונדון כמזכירת עיתונות של האינטרנציונל הסופרז'יסטי
ופרסמה מאמרים רבים בעיתונות האירופאית
.

ביבליוגרפיה:
כותר: שלוש הארות היסטוריות
מחברת: גלבלום, אמירה (ד"ר)
תאריך: קיץ 1983 , גליון 7
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית