פינוי כוחות צה"ל מלבנון ב-1985 לא הביא לשקט בחזית הלבנונית. צבא דרום לבנון (צד"ל) הנוצרי-שיעי אמנם אורגן מחדש ע"י צה"ל, תחת פיקוד נוצרי חדש של גנרל אנטואן לחאד. אבל הוא לא הצליח לבלום את הטרור והגרילה של החיזבאללה וגופי-טרור ערביים ופלסטיניים נוספים, שהפעילו מגוון שיטות לחימה: צליפות, הפגזות, מרגמות ותותחים, טילים מונחים ישירים נגד טנקים וביצורים, הפגזות יישובים ישראליים ע"י טילי קטיושה ארוכי-טווח, הנחת מוקשי-מלכודות בנתיבי הרכב של רצועת הביטחון, הצבת מארבים בנתיבי הרכב והתנועה הרגלית של צה"ל וצד"ל, הטרדת מוצבים ע"י ירי וניסיונות כיבוש, פטרול מונע. קבוצות טרור אלו לא הצליחו לחדור לישראל.
כדי לעמוד מול אתגר ממושך זה חיזקה ישראל את גדרות המערכת ואת דרכי הטשטוש וציידה אותן באמצעים אלקטרוניים. צה"ל החליט לעבות את מערך מוצבי צד"ל ולהפעיל לוחמת גרילה ניידת אל תחומי האויב, הפצצות נקודה וריקוט ע"י מסוקי ומטוסי חיל האוויר, ולעתים גם הפגזות תותחים מסיביות.
לאחר יותר מעשר שנות מטרד בלטו בישראל שלוש גישות להתמודדות:
- להמשיך בשיטות הלחימה הקיימות ולשכללן, בתקווה שסוף האויב להתעייף.
- לפנות את רצועת הביטחון ללא הסדר מדיני.
- להמשיך להחזיק ברצועת הביטחון ולפתוח ביוזמה מדינית להשגת שלום עם סוריה, תמורת פינוי רמת הגולן. זאת בהנחה שמהלך זה יביא לשלום עם לבנון ולנטרול החיזבאללה.
בסוף 1987 פרצה התקוממות עממית של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת-עזה, שכונתה בפיהם "אינתיפאדה", משמע: התנערות. הפלסטינים פתחו במאבק עממי, שגרף אל הרחובות נשים, ילדים וזקנים.
ניסיונות צה"ל לפעול בכוח האש הזעיקו ביקורת נוקבת בכל רחבי העולם, וישראל נאלצה לרכך את תגובותיה. האינתיפאדה נמשכה יותר משנתיים, עד שהחלה מלחמת המפרץ באמצע ינואר 1991. עם תחילת ההפצצות הכבדות של בנות הברית על עיראק, הטיל צה"ל עוצר מוחלט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים המוחזקים, ששיכך את האינתיפאדה, אבל רישומה ההיסטורי נותר, ודומה כי היא היוותה גורם מכריע בהחלטת
יצחק רבין ו
שמעון פרס לחפש הסדר שלום עם אש"פ, שהיה הגדול, המתון והמאורגן מכל ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים.
ארה"ב ובנות בריתה לא הסכימו לשתף את ישראל במלחמת המפרץ, כדי שלא לסכן את האחדות האנטי-עיראקית שהתגבשה בעולם הערבי. למרות זאת זכתה ישראל במנת הפצצה של כ-40 טילי סקאד קונבנציונאליים עיראקיים, שמרביתם פגעו במרכזי האוכלוסין של גוש דן, ומקצתם בתחומי חיפה. הפצצות טילים על העורף הישראלי נעשו מוחשיות מאוד ומדאיגות. מה גם שאיום זה טומן בחובו גם פוטנציאל של הטסת ראשי-נפץ כימיים, ביולוגיים וגרעיניים. המדינות הערביות והמוסלמיות העוינות החלו להצטייד בטילים נגד ישראל, לאחר שנוכחו כי אין להם כל סיכוי להתמודד עם חיל האוויר הישראלי, במישור הלוחמה האווירית. כך מצאה ישראל את עצמה, בתחילת 1991, עומדת מול אתגר של ספיגת הפצצות טילים בעורף, שהביא את הפיקוד העליון הישראלי לכונן את "פיקוד העורף".
במקביל נעשים מאמצים טכנולוגיים עילאיים לפתח עוצמה ראויה של טילי שטח-אוויר אמינים ויעילים נגד טילים-בליסטיים וטילי-שיוט אסטרטגיים. נותרו, אפוא, לבד מהשקעות-עתק במקלטים, שני פתרונות צבאיים התקפיים:
- התקפות מנע על בסיסים של טילי אויב, ע"י עוצמה אווירית ופעולות פשיטה מתוחכמות.
- פיתוח אסטרטגיית הרתעה הגורסת איום על האויבים, שיופעל ע"י מטוסים ישראליים.
אבל אולי הגיע הזמן לשקול את הרעיון של פירוז המזרח התיכון מנשק בלתי קונבנציונאלי? או אפילו אפשרות של כינון שלום מדיני ופירוז? זאת בתקווה שהשלום היציב יעניק את השקט והביטחון המוצלחים ביותר.
ולבסוף, מה צריכה להיות מדיניות הביטחון הישראלית לאחר כינון השלום? רבים חולמים על צמצום חריף של הכוחות המזוינים, על פירוק צבא העם הגדול ועל הקמת צבא קטן מודרני המושתת על שירות קבע מקצועני. מן הראוי להזכיר את הפתגם הרומי הידוע: "החפץ בשלום, ייכון למלחמה!". רק לאחר שייכון שלום כולל ומקיף בין ישראל לשכנותיה, רק לאחר שהשלום ישרור, לפחות כדי דור או שניים, רק לאחר שתתפתח במרחב המזרח התיכון שיטה אמינה של בריתות צבאיות היוצרת ביטחון הדדי עבור כל מדינות המרחב, כולל אימונים משותפים - רק אז יהא צידוק לסדרת צמצומים של ממש בכוחות המזוינים של כל מדינות האזור.
*אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל - דוקטור להיסטוריה כללית, צבאית ומזרח תיכונית. שירת בפלמ"ח ובצה"ל 28 שנים. שימש בתפקידי פיקוד שונים. כתב ספרים תורתיים לצה"ל. קישורים: אתר צה"ל אתר חיל האויר
