עליה שלישית ורביעית : הישוב היהודי בארץ

כמה גורמים השפיעו על מצבו של הישוב היהודי ועל אופן התארגנותו בתקופת העלייה השלישית:

המנדט הבריטי על הארץ: אישורו של כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל בשנת 1922 על-ידי חבר הלאומים הטיל על בריטניה את האחריות לקיומם של תנאים מדיניים, מינהליים וכלכליים אשר יבטיחו את אפשרות הקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל ואת יצירתם של מוסדות שילטוניים משלו. אף כי עיקר פעילותו של הממשל הבריטי בארץ התנהלה בהתאם ולטובת האינטרסים של בריטניה, יצר הממשל הבריטי שינוי ניכר במצבה של אוכלוסיית הארץ: הוא המיר את חוקי המיסוי הטורקיים במערכת מיסוי מודרנית, כונן מערכת של מינהל תקין, פיתח תשתיות ופעל לקידום שרותי בריאות וחינוך. עם זאת בכדי להמנע מהכבדה על התקציב הבריטי נקטה הממשלה גישה של מעורבות מוגבלת ככל הניתן בחיי הכלכלה ועודדה מסגרת חוקית המבוססת על יוזמה חופשית, על מעורבות מוגבלת בתחום החקיקה הסוציאלית ועל גישה ליברלית בהסדרת יחסי העבודה במשק.

על-פי כתב המנדט נקבע כי על בריטניה להקל על עליית יהודים ולתמוך בהתיישבותם, לרבות התיישבות על אדמות מדינה וקרקעות שוממות, שאינן נחוצות למטרות ציבוריות. עם זאת, מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט משנות העשרים ועד שנת 1937 התבססה על העיקרון של בחינת כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. סביב העיקרון הזה, של כושר הקליטה הכלכלית של הארץ התפתחו חילוקי דיעות בין ההנהלה הציונית לבין הממשל הבריטי.
יישום מדיניות ההגירה לארץ נקשר בפועל בשיקולים מדיניים : בשנת 1921 שונתה מדיניות ההגירה הבריטית בעקבות העימות היהודי -ערבי. בעקבות מאורעות 1929 פרסמה ממשלת בריטניה באוקטובר 1930 את הספר הלבן, שקבע סייגים חמורים על העלייה לארץ ועל מתן ההיתרים לרכישת אדמות בתחומה. מאבקה המדיני של ההנהגה הציונית הביא לכתיבתה של איגרת מאת ראש הממשלה הבריטי רמזי מקדונלד לחיים וייצמן, בפברואר 1931, בה נסוגה בריטניה מן ההגבלות שהטילה על המפעל הציוני.

בשנת 1936 נוכח העליה היהודית המוגברת ובעקבות פרוץ המרד הערבי בארץ ( מאורעות 1939-1936) , השתנתה המדיניות הבריטית והפכה לאנטי-ציונית. בספר הלבן שפרסמה בריטניה בשנת 1939 נקבעה מכסת עליה של 75,000 עולים לחמש שנים . המשך העליה לאחר שנים אלה הותנה בהסכמתם של הערבים. כמו-כן הוגבלה וכמעט נאסרה לגמרי קניית אדמות בידי יהודים במרבית שטחי ארץ ישראל.

לצד הגבלות אלו יצר הממשל הבריטי תנאים להתפתחותו הכלכלית של הישוב היהודי בארץ: הוא יזם תעסוקה המונית בעבודות ציבוריות, לא הגביל יבוא הון יהודי (פרטי, ציבורי ולאומי) ואיפשר הקמת מסגרות ארגוניות, כלכליות וחברתיות - בהן הסתדרות העובדים הכללית ומשק העובדים.
מעמדו המשפטי של הישוב: עם העברת השלטון על ארץ ישראל לחסות בריטית חל שינוי במעמדו המשפטי של הישוב היהודי בארץ. בעוד שעל פי השיטה התורכית נקבע מעמדו של הישוב היהודי העותמני בארץ, על-פי מעמדו כקהילה דתית (שאר הישוב נהנה ממעמד משפטי שונה, שהוקנה ליחידים בתוכו מכח שייכותם לאחת מן הקונסוליות הזרות, מחסותן נהנה). עם המעבר לשלטון הבריטי השתנה היחס למיעוט היהודי, שנחשב על-פי השיטה הבריטית ובהתאם לסמכויות המנדט כישות לאומית ולא כקהיליה דתית. הישוב היהודי בארץ ישראל היה מאורגן במסגרת כנסת ישראל. הגוף המייצג של הישוב היהודי (כלפי השלטון הבריטי) היה אסיפת הנבחרים, הגוף המבצע של כנסת ישראל היה הוועד הלאומי.
הקמתה של המערכת המוסדית בארץ: לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים ניהל 'ועד הצירים' את פעילותה של ההסתדרות הציונית בארץ. משנת 1921 החליפה ההנהלה הציונית את פעילותו של ועד הצירים. פעילות זו נמשכה עד שנת 1929, בה הוקמה הסוכנות היהודית. למעשה במסגרת המנדט הבריטי נוצרה בארץ מערכת מוסדות דו-ענפית, שתרמה רבות לגיבושו של הישוב כמערכת ארגונית ומוסדית: האגף החזק: מוסדות ההסתדרות הציונית (ומאוחר יותר – הסוכנות היהודית, שבה ישתתפו גם גופים יהודיים לא ציוניים). ההנהלה הציונית, כגוף מבצע, הורכבה ממחלקות על-פי תחומי פעולתן: מדינית, עלייה, חקלאות, עבודה, חינוך ובריאות (שני התחומים האחרונים הועברו בשנות השלושים לאחריות הועד הלאומי). האגף החלש יותר: מוסדות הייצוג הישוביים (כלפי הממשל הבריטי) - אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, שהיו מעיקרם גופים וולונטריים. גופים אלו ייצגו את מרבית הציבור היהודי שישב בארץ , אף כי לא יכלו לספק מענה אירגוני הולם לקידום מטרותיו הלאומיות הלא מוצהרות של הישוב בארץ.

בין השנים 1927-1921 היתה לתנועת הפועלים נציגות בהנהלה הציונית, אף כי השפעתה לא היתה רבה. בין השנים 1929-1927 לא שותפה תנועת הפועלים כלל בהנהלה הציונית. בשנים אלו התמקדה תנועת הפועלים בארץ ישראל בהקמתה של מערכת ארגונית ומוסדית משל עצמה. מערכת זו נבנתה מתוך תחושה של אחריות לאומית כלפי כלל הישוב בארץ. ככזו היא עמסה על עצמה מטרות לאומיות רחבות היקף, בהן: התיישבות לאומית, הקמת ארגון הגנה ארצי, ויצירת מערכת משקית עצמאית ככל האפשר.
תחילתו של המאבק הלאומי היהודי-ערבי בארץ ישראל: התעוררות הלאומיות הערבית בארץ החלה במקביל להכרה בדרישותיו הלאומיות של העם היהודי בארץ ישראל. בשנות העשרים החלה הלאומיות הערבית לשאת גם אופי אלים (תל-חי 1920; מהומות בירושלים 1920). בשלב זה החל ארגון 'ההגנה' למלא תפקיד מרכזי בארגון המערכת הבטחונית של הישוב כולו. חלק חשוב במאבק על הארץ מילאה גם ההתיישבות היהודית החדשה, הן כמתוות גבולות והן כבסיס ארגוני למערך ההגנתי.

ראו דיון מורחב בנושא זה במסגרת אתר-המשנה הגנה ובטחון

מצבו הכלכלי של המשק הארצישראלי: מבחינה כלכלית לא היה המשק הארצישראלי ערוך, ערב העליה השלישית, לקליטת עליה גדולה. הארץ חסרה תשתית כלכלית מודרנית: בחקלאות נעזרו בשיטות עיבוד נכשלות, לבד ממשק המטעים; התעשייה נשענה בעיקר על מלאכה, תעשייה זעירה וייצור ביתי; המסחר ושירותי הבנקאות לא היו מפותחים. בשנים 1922-1921 שרר בארץ שגשוג כלכלי יחסי שנבע מיבוא הון בידי מקצת העולים, ומהשקעותיה של הממשלה הבריטית בעבודות תשתית (כבישים , מסילות ברזל ורשתות תקשורת), שסיפקו עבודה לרבים. כמו-כן הוגדל התקציב הציוני .

עם צמצום ההשקעה הממשלתית בתשתית, בשנת 1922 פנה ציבור הפועלים לעבודות בניה של מבני ציבור ומבני תעשיה. בשנים אלה הוקמו מפעלי תעשייה חשובים: תחנת הכח בתל-אביב והטחנות הגדולות בחיפה. חלקו של ציבור זה בחר להתיישב במסגרת ההתיישבות החקלאית החדשה - בעיקר בקיבוצים ובמושבים. אחרים הועסקו בענף המטעים במושבות.

בשנת 1923 פקד את הישוב משבר כלכלי שנבע מצמום בזרימת ההון הפרטי לארץ, קיפאון באשראי הבנקאי, הקטנת תקציבי הפיתוח של המוסדות הציוניים, כושר צמיחתה המוגבל של מערכת הייצור במשק היהודי ויכולתו המוגבלת של הישוב בארץ לקלוט עליה. מיתון זה נמשך עד שנת 1924. משבר זה פגע פגיעה מורלית קשה בציבור עולי העלייה השלישית ובא לידי ביטוי במספר העוזבים את הארץ. בשנת 1923 עזבו את הארץ כ- 3,500 איש לעומת 1,500 איש בשנת 1922. מקצתו של ציבור הפועלים הגיב למשבר זה גם בהקצנה אידיאולוגית ובנטייה לעמדות 'שמאליות' יותר.

לקריאה נוספת: אתר תנועת העבודה בארץ ישראל