בצילום מופיעים שני נערים, או נער ובחור צעיר, חבוקים. נער אחד, שחולצתו מוכתמת, אוחז מתחת לידו קב, המצביע על כך שהוא פצוע. למעשה, יותר מאשר הוא נשען על הקב, הוא נשען על הבחור החזק שלצידו. עיניו עצומות, ונראה שהוא סומך לגמרי על תמיכתו של הבחור לצידו (ממש כמו בביטוי "סומך עליו בעיניים עצומות"). שמו של הצילום, דוד ויהונתן, מדגיש עוד יותר את הקשר החזק, את התמיכה והאהבה בין שני הבחורים או הנערים בצילום. על פי הסיפור המקראי, יהונתן תמך בדוד ללא סייג. הידידות והאהבה בין דוד ויהונתן באה לידי ביטוי בקינתו של דוד לאחר מותו של יהונתן: צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים (שמואל ב', א', כ"ו). יהונתן מתואר במקרא כמי שאהבתו ונאמנותו לדוד הן כנות ואמיתיות, ללא כל אינטרס.
בצילום - הבחור החזק, המהווה משענת, מתבונן אל המצלמה במבט מוכיח או חשדני, וידו האחת מלפנים, כמו מגוננת על הבחור הנשען עליו מפני מי שמצוי מולם – הצלם או המתבוננים בצילום. ייתכן שהצלם ואנו, הצופים, כמתבוננים מהחוץ, מייצגים את החברה בכלל. מדוע החברה או המתבונן מהחוץ נתפסים כמאיימים? מהו אותו איום שקיים בחברה שלנו?
