המצויינים שבמשחקי רומא היו משחקי-הקרקס (circenses). אין להתיחס אליהם בהתעלם מן הבנין בו נערכו ואשר ממנו בא שמם. הקרקסים נועדו מעצם בנייתם למשחקים אלה, וחרף הבדלי מידותיהם זהה תוכניתם: מלבן ארוך שקצהו האחד עשוי בדמות חצי-עגול. מידות הקירקוס פלאמיניוס, אשר נבנה בשנת 221 לפסה"נ על-ידי הצנזור פלאמיניוס נפרס על השטח שכיום הוא פאלאצו קאטאני, היו 400 מטר אורך ו- 260 מטר רוחב; שטח הקירקוס של גאיוס קאליגולה, אותו בנה על גבעת הואטיקן, היה 180 מטר על 90; האובליסק שהוצב בעיבורו מפאר עתה את פיאצה סן-פיטרו; העתיק והגדול בכולם הוא הקירקוס מאקסימוס שאף שימש דוגמה לשנים שהוקמו אחריו. הטבע עצמו כמו התקין לו מקום בשקע שבין הואליס מורקיה, המשתרע בין גבעת-הפאלאטין מצפון והגבעה האונטינית מדרום. הקישוטים הצפופים שעליו מעידים על תאותם הגדלה והולכת של הרומאים ל- circenses. לפני מלחמת העולם השניה שימש השטח לתצוגות רומא של מוסוליני.

מסלול המירוץ נוצר ברמה הטבעית הנמוכה של העמק, אשר קרקעו הרכה והספוגית רככה את נפילת המתחרים; החלק שבו היו מושבי-הצופים (cavea) עוצב בהתחלה. ממורדות הגבעות הסמוכות, בהן נאחזו חבורות המסתכלים. במרכז השדה עצמו הוקמו שני עמודי-עץ (metae), העמוד המערבי, ה- meta prima, התרומם מעל לחפירה שבה נמצא המזבח התת-קרקעי של האל קונסוס שהיה מגולה רק בזמן המירוצים. בשנת 329 לפסה"נ, הותקנו אורוות מ- carceres (משך זמן רב היו האורוות, בפשטות, ניידות) מצד מערב, נוכח ה- meta prima. סוללה היתה מחברת את שני ה- metae על-פי קו האורך, לציין, כי קרקעית העמק התיבשה. הרומאים ראו בדייק זה את "חוט-השדרה" (spina) של הזירה, והפיגו את חד-גוניותה בהציבם בה פסלי-אלים, עליהם נאמר, כי מביטים הם בעין-יפה על תחרויות ספורט - כמו פולנטיה, אלת-הכוח, שהופלה בתאונה בשנת 189 לפסה"נ - ומאוחר יותר, בשנת 174 לפסה"נ, הוצבו שם ה- ova septem, שבע ביצי-עץ גדולות שצורת הסטתן היתה מציינת איזה משבעת המירוצים מתקיים עכשיו. רק בסוף המאה האחרונה לפסה"נ ובראשית המאה הראשונה לספה"נ, החלו לכבד את הקירקוס מאקסימוס במצבות-פאר נהדרות, אשר הרבו את פרסומו בעולם העתיק; רק שרידיהן של מצבות אלו נתגלו על-ידי הארכיאולוגים.

למען הגן על קהל הצופים בשעת-המשחקים שנערכו בשנת 55 לפסה"נ, הקיף פומפיוס את הזירה בגדר שריגי-ברזל, אשר מאחוריה נלחמו עשרים פילים נגד גאטולים (אפריקנים מלוביה) מזוינים. אך לחרדתם של הצופים נשברו שריגי-הברזל במקומות רבים. כדי למנוע בהלה בעתיד הגדיל קיסר, בשנת 46 לפסה"נ, את הזירה לצד מזרח ומערב, והקיפה בתעלה מלאה מים. אותו זמן בנה קיסר או שב ובנה, את ה- carceres מאבן-סיד וולקנית, וחצב בגבעות כדי לבנות מדרגות שיכילו 159.000 צופים יושבים בנוחיות ורווחה. בנו המאומץ השלים את העבודה. בהתיעצויותיו עם אוקטביוס, הכפיל אגריפה, בשנת 33 לפסה"נ, את שיטת הסימנים בשבצו בין שבע הביצים לאורך ה- spina שבעה דולפינים עשויים ברונזה (delphini), והם התהפכו בכל התחלת מירוץ. לאחר זמן הביא אוגוסטוס מהליופוליס את האובליסק של רעמסס-השני, זה המפאר כיום את הפיאצה דל פופולו, והעמידו במרכז הקרקס, ומעל ל- cavea, השורות הראשונות, מצד גבעת הפלאטין, סידר לעצמו, למשפחתו ולאורחיו "תא-מלכותי" (ה- pulvinar), אותו הוא מזכיר ב- Res Gestae שלו. מראשית ימי-הקיסרות, היה "התא-המלכותי" לרומאים, הנדהמים ממראה הוד מלכות קיסרי רב כזה, מעין תרשים ל- kathisma בעתיד, ממנה יחלשו פעם מלכים על ההיפודרום של קונסטאנטינופול.

נראה, כי קלאודיוס היה הראשון שהתקין מושבי-אבן לסינטורים, החליף את שני עמודי-העץ בעמודי-ברונזה מוזהבת, ואת אבן-הסיד של מיתקני התחלת המירוץ (ה- carceres) בשיש. נירון הוסיף עוד מושבי-אבן, הפעם לבני מעמד הפרשים, וכשחזר ובנה את הקרקס, אחרי השריפה הגדולה של שנת 64, ניצל את ההזדמנות להרחיב את המסלול על-ידי מלוי ה- euripus, התעלה. אחריו השלים טראיאנוס את הגדלת ה- cavea בהעמיקו את החפירה אל תוך הגבעות, עבודה שפליניוס הצעיר מזכירה ב- Panegyric שלו ומציין, כי איתה נוספו לצופים 5.000 מושבים.

לעת הזאת הגיע גודלו של הקירקוס מאקסימוס לממדי-ענק של 600 על 200 מטר; היתה זו מידתו העצומה הסופית. צדו החיצוני המעוגל היה בן שלושה מעברים מקומרים שנבנו כמו אלו שבקולוסיאום. מתחת למעברים אלה ניהלו את עסקיהם סוחרי יין, ספקי מזונות, מוכרי עוגות, חוזים-בכוכבים ופרוצות. המסלול בפנים, היה מכוסה עתה בשכבת חול שנצנצה בברק גרגירי החצץ. הדבר המדהים ביותר היה, בכל זאת, ה- cavea ששלושת נדבכיה נצבו אחד מול השני לאורך גבעת הפאלאטין, מתחת לתא המלכותי ולאורך הגבעה האונטינית. שורת המושבים הנמוכה היתה עשויה שיש; השניה עץ; ואילו הנדבך השלישי נועד כנראה לעמידה בלבד. לפי ה- Regionaries של המאה הרביעית, היו שם בסך הכל 385,000 מקומות. יתכן, כי ראוי להביא בחשבון הגזמת מה באומדנם זה, אך נוכל להקיש על מציאותם של 255,000 מקומית מעדותו של פליניוס הזקן לגבי תקופת פלאויאנוס, ועליהם תוספת של 5,000 מקומות אותה ייחס פליניוס הצעיר לטראיאנוס.

ועדיין, אחרי כל הויתורים, המספר נשאר מדהים. דוגמת האיצטדיון האולימפי בברלין, היה הקירקוס מאקסימוס במשך המשחקים עיר בפני עצמה, מפלצתית וארעית, אשר הונחה בלב העיר הנצחית. המפתיע ביותר במבנה הענק, היה כושר ההמצאה שגילו בהתקנת הפריטים שהכשירו אותו לבצוע תפקידיו. בשני קצותיו היו שני אולמות זהים ומקושתים. זה שממזרח, מול גבעת קאליוס, היה מחולק לשער נצחון בן שלושה פתחים, אשר נחנך על-ידי הסינט והעם, בשנת 81 לספה"נ, לציון נצחונו של טיטוס על היהודים, ואשר דרכו עברה תהלוכת ה- Pompa Circensis. האולם המערבי, אשר קרוב לגבעת הולאברום, הכיל בקומתו הראשונה את שנים-עשר ה- carceres,מקום בו המתינו המרכבות והסוסים להתחלת המירוץ, אשר הפלת החבל המתוח בין שני פסלי הרמס שמשני צדי כל פתח שימשה לו אות; הקומה השניה הוקצתה לתא הקיסר שהיה יושב-ראש המשחקים ולבני לויתו.

ניתנה האמת להאמר, כי הרומאים שמחו והתענגו במשחקים אלה, אשר הכל נעשה בהם כדי לעורר את סקרנותם והתלהבותם: ההמון הנוהר שהיה קם על רגליו כאיש אחד, תפארת המקום שאין משלה, הבשמים, המלבושים הצבעוניים, קדושת הטקסים הדתיים העתיקים, נוכחותו של הקיסר המרומם, המכשולים שיש להתגבר עליהם, הסכנות שיש להמנע מהן, אומץ הלב הדרוש כדי לנצח, התהפוכות הבלתי צפויות של כל מירוץ, הפגנת יופים של הסוסים, עושר בגדי השרד, אילופם המצויין, ומעל לכל - זריזותם של הרכבים והרוכבים.

ככל שגדל שטחו של הקרקס ושוכלל ציודו, כן הוארכו המירוצים והועשרו. כל ludus (משחק) הרחיב את תוכניתו, ומשחקים שנמשכו תחילה רק יום אחד, החלו נמשכים שבעה, תשעה או חמישה-עשר יום. כל מירוץ היה בן שבעה סיבובים, אך מספר המירוצים שנערכו ביום אחד הוגדל בראשית ימי-הקיסרות. בימי אוגוסטוס נתקיימו תריסר מירוצים ליום. בימי קאליגולה הוכפל המספר, ועשרים וארבעה מירוצים ליום הפכו להיות ענין שבשגרה בימים שלאחר מכן. הבה נחשב: שבעה סיבובים, או spatia, לכל מירוץ (missus) הרי הם שבע כפול 568 מטרים, לאמור, 3,976 מטרים לכל מרכבה בכל מירוץ. עשרים וארבעה מירוצים עברו מרחק של 85 קילומטרים; אם נזכור שהיתה הפסקה בצהרים, ואת רווחי הזמן ההכרחיים בין מירוץ למשנהו, נאלץ להודות שאכן היה זה יום מלא וגדוש.

אך הרומאים מעולם לא ידעו שובעה, ובזכות רבגוניותם של המירוצים לא היו להם אלה לזרא. הענין במירוצים עוד הוגבר באמצעות תכסיסי אקרובטיקה שונים. במירוץ ה- desultores רכבו שניים על סוסים דוהרים ועברו בקפיצה, תוך כדי מירוץ, איש מסוסו אל סוס רעהו, או שהניפו כלי זין והשימו עצמם לוחמים כשהם יושבים בפישוק רגליים, מתכופפים, או שוכבים על סוסיהם הדוהרים. פעמים היו חוטפים פיסת בד מן המסלול, או מזנקים מעל למרכבה רתומה לארבעה סוסים. אשר למירוצי המרכבות, אלה נערכו בסגנונות שונים, הכל לפי מספר הסוסים. פעמים היו רותמים אליהם שני סוסים (bigae), פעמים שלושה (trigae), אך לרוב ארבעה (quadrigae); אך היו שרתמו גם שישה, שמונה או עשרה (decemiuges). התכונה שלפני כל מירוץ היתה טעונת-מתח. הסימן לתקיעת החצוצרה, האות להתחלת המירוץ, היה ניתן על-ידי הקונסול היושב בראש, פריטור, או משגיח (על בתי-מקדש, בנינים צבוריים ועוד) בזריקת מטפחת לבנה ממרומי מושבו אל הזירה. הפעולה היתה רבת חשיבות, והאישיות המפורסמת עצמה היתה מראה שכדאי לראותו. מעל לטוניקה, אדומה כמו זו של יופיטר, עטה טוגה-צורית רקומה. בידו, כמו פסל חי, החזיק שרביט שנהב שדמות נשר פורש כנפיו לעוף חקוקה עליו. לראשו עטר זר דפנה עשוי זהב שהיה כבד כל-כך, עד כי "עבד או שחקן היה עומד לצדו לתמוך בנזר לבל יפול".

לרגליו של הנשיא הוצבו בסדר מופתי המרכבות, במקומות שנקבעו להם מראש בהגרלה. כל מרכבה רוממה את כבוד האגודה, או ה- factio, אליה נשתייכה. ה- factiones נוסדו כדי לכסות את ההוצאות העצומות שהוצאו על בחירתם ואימוניהם של המתחרים - אדם ובהמה, ועל השופטים שניהלו את המשחקים היה לערוך חוזים עם המתחרים. יש מקום להקשות אם יכול היה המסלול לשאת בבת אחת יותר מארבע מרכבות בנות ארבעה סוסים; ידוע, כי על הרוב היו רק ארבע factiones, ואלה, על-כל-פנים אחרי ראשית המאה השניה, צעדו בשני צמדים. מצד אחד היו הלבנים (albata factio) והירוקים (prasina factio) ומצד שני הכחולים (veneta factio) והאדומים (russata factio). אורוותיהם של ארבע האגודות היו מצויות באיזור התשיעי. אורוות הירוקים היו כנראה סמוך למקום בו מצוי עתה הפאלאצו פרנזה. כל אגודה החזקה קבוצה גדולה של נערי-אורווה ומאמנים (doctores et magistri), רופאי בהמות (medici), חייטים (sarcinatores), תופרי-אוכפים (sellarii), אורוונים (succunditores), שומרי-אורוות (conditores), מלבישים ומשקים (spartores), אשר הלכו עם הסוסים אל אורוות הקרקס, וה- iubilatores שתפקידם היה לעודד את סוסיהם המתחרים בקריאות זירוז ושמחה. אשר לנהגי-המרכבות (agitatores ,aurigae), כל האגודות התחרו על השגת הטובים שבהם בעד כל מחיר.

שעה שרגלי הסוסים רקעו בקוצר רוח בקרקע, ראשיהם עטורי-ענפים, זנבם זקור אל-על בקשר הדוק, רעמותיהם שזורות פנינים, מגן חזיהם משובץ טבלות וקמיעות, על צוארם צוארון גמיש וסרט בצבע אגודתם - עמד הרכב (auriga) בינות המשרתים, כשכל העינים נעוצות בו. הוא עמד זקוף על מרכבתו, קסדה על ראשו, שוטו בידו, חותלות עוטפות את רגליו וירכיו, עטוי טוניקה בצבע אגודתו, המושכות -כרוכות סביב גופו ולצדו פגיון לחתוך בו את המושכות במקרה תאונה.

המתיחות בקהל רבתה עוד לפני שהמירוץ החל. כל צופה הביט בעין חוקרת על המרכבה שעליה שם את תקותו. בשורות הראשונות רבתה הצפיפות והמולת השיחות, אנשים ונשים נערמו זה על זה והשוו בקדחתנות את ניחושיהם. קהל צפוף זה, אשר ישב בסדר שבו נכנס, לא היה נעדר משיכה לגבי נשים המבקשות לצוד להן בעל, או למחפשי הרפתקאות. בימי הריפובליקה אירע פעם שיפהפיה גרושה אחת, ואלריה, אחותו של הורטנסיוס הנואם, קרעה בחשאי חוט מן הטוגה של סולה בתקוה לקנות לה משהו ממזלו הטוב, והצליחה בזה למשוך את תשומת לבו, ואף זכתה להיות אהובתו האחרונה של הרודן הגדול. אובידיוס, משורר האהבה של הקיסרות, הציע לתלמידיו ללמוד ליהנות מביקוריהם בקרקס, איפה שהשיחות הנעימות וההתרגשות שלפני המירוצים מציעות הזדמנויות רבות למעשי אבירות.

ברגע שהחל האבק מיתמר מאחרי המרכבות, תקפה התרגשות גדולה את הקהל, ועד לסיבוב האחרון היו הצופים מתנשמים בתקוה ופחד, פקפוק והתלהבות. מה רבו הייסורים מול כל תקלה קטנה, ואיזה רטט התרגשות עבר עם תום סיבוב מוצלח! כיון שה- metae, העמודים, נמצאו מצדם השמאלי של המרכבות, הצלחת הסיבוב הותנתה בכוחם ויכולתם של שני הסוסים הקיצוניים שנקראו funales. הם לא נרתמו ליצול, כשני הסוסים הפנימיים, אלא על-ידי רתמה (funis) חופשית יותר, הרתמה החיצונית תלויה היתה מימין, והפנימית שמלאה תפקידו של ציר משמאל. אם המרכבה התקרבה בשעת הסיבוב יותר מדי אל העמוד, קיימת היתה סכנת התנגשות. אך אם רחקה ממנו, הרי הפסידה את מקומה, או עלתה על דרך המרכבה שמאחריה, מה שעורר שוב סכנה של התנגשות. ה- agitator היה נתון במתח כפול: היה עליו להביט נכחו, לעודד ולהדריך את סוסיו, ולהביט לאחור כדי להמנע מהתנגש במרכבה המנסה להשיגו. משהגיע למטרתו - אחרי שהקיף בשלום את העמודים ארבע-עשרה פעמים, החזיק במקומו, או השיג מרכבות אחרות, נמלט ממלכודות המסלול והערים על תחבולות שאר המתחרים - יכול היה לנשום לרווחה. הכתובות המציינות את נצחונותיו אינן מתעלמות אף לא מקושי אחד עליו צריך היה להתגבר - הוא נשאר הראשון במירוץ וניצח: occupavit et vicit; הוא עבר מן המקום השני לראשון וניצח: successit et vicit; הוא היה ה"סוס השחור" שאיש לא האמין בנצחונו וניצח למרות הכל: crupit et vicit. המנצח התקבל ברעם של מחיאות-כפיים ותשואות סוערות.

סוסי מירוץ-המרכבות נקנו בחוות סוסים באיטליה, יוון, אפריקה, ובעיקר בספרד; הם התחילו באימונים בגיל שלוש, והחלו משתתפים במירוצים בגיל חמש שנים. היו בהם סוסות שנרתמו ליצול, וסוסים שהיו רתומים ברתמות. לכל סוס היתה מגילת-יוחסין, רשימת נצחונות ושם נודע לתהילה. היו סוסים מפורסמים ששמם נודע מקצה הקיסרות ועד קציה, ופרסום זה היה בר-קיים כל כך, עד בי הדיו הגיעו עד אלינו. את שמותיהם המפורסמים היו חורתים על שפות מנורות החימר שיצרו הקדרים, ועל מדרכות הפסיפס, אשר נתגלו בימים אלה בבתי-הפרובינציות, כמו אלה שבמרחצאות נומידיה שבעליהן פומפיאנוס מתוודה על אהבתו לסוס פולידיקסוס: "אם נצחת, ואם לאו - אהבנוך, פולידוקסוס, Vincas, non vincas, te amamus, Polydoxe!". עד היום אפשר לקרוא את שמותיהם חרותים באבן, כשמו של טוסקוס בן-האלמות שזכה בפרס 386 פעמים או ןיקטור אשר ב- 429 הזדמנויות הוכיח בנצחונותיו שכשמו - כן הוא; או, חרותים על לוחות ברונזה, אנו מוצאים את קללותיהם של המנוצחים בצירוף איחולי נקמת האלים, אשר נמצאו בקברותיהם ונתגלו לנו.

הרכבים גם הם ידעו תהילה - ויותר מזאת. אף-על-פי שמוצאם נחות, ברובם היו עבדים ששוחררו אחרי נצחונות חוזרים ונשנים, הורמו מאשפתות הודות לתהילה בה זכו, ולעושר שגרפו עד מהרה ממתנותיהם של השופטים, הקיסר, והשכר העצום אותו שלמו להם בעלי-אגודתם למען יישארו עמם. בשלהי המאה הראשונה ובמחצית השניה, השתבחה רומא בכוכבי-הרכבים שלה אותם כינתה miliarii, לא מטעם היותם מיליונרים, אלא על שום שזכו בפרס לפחות אלף פעמים: סקורפוס – 2,048 פעמים, פונטיוס אפאפרודיטוס 1,467 פעמים, פומפיוס מוסקלוסוס 3,559, ולבסוף דיוקלס אשר לאחר שהשתתף ב- 4,257 מירוצים, בהם זכה ב- 1,462 נצחונות, עמדה לו חכמתו לעזוב, בשנת 150 לספה"נ, את הזירה כשבאמתחתו 35 מיליון ססטרצות. פרידלנדר משווה תחרויות אלו על רווחיהם עם אלו של רכבי תחרויות הסוסים באפסום, בסוף המאה התשע-עשרה: למשל, פרד ארצ'ר שזכה ב- 1,172 פרסים, במשך שש שנות מירוצים, ומת מולטימיליונר בגיל 29. אבל אם השתווה הרכב-הרומאי לרכב המודרני במספר הנצחונות ובגודל הרווחים, הרי עלה הראשון בכבוד ובפרסום שזכה להם הרבה מונים על האחרון.

תעלוליהם של הרכבים בעיר היו נושא להערצה, ואם עלה, למשל, בדעת אחד מהם לחמוס או להכות מי מן העוברים ושבים, המשטרה היתה מעלימה עין. כותלי הדירות של בנין-הדירות הרומאי מלאו בדיוקניהם, ואפו המזהיב של סקורפוס נצנץ מכל פינה: Aureus ut Scorpi nasus ubique micet. שמותיהם נישאו על כל לשון. במות אחד מן האלופים, היו משוררי החצר, האמונים עלי חריזת חרוזים לכבוד הקיסר, מקדישים, בלא כל הרגשה של פחיתות כבוד, חרוזים עצובים ודברי פרידה יפים לרכב המנוח:

"שתשבור נא אלת-הנצחון בעצב את דקלי אדום אשר לה; הכה, חסד, ביד אכזרית על חזך העירום; שישנה הכבוד את אדרתו; ואת, התהילה העצבה, השליכי אל הלהבות האכזריות את תלתליך המוכתרים. אה, חטא הגורל! איך נפלת, סקורפוס, בדמי ימיך, וכבר חברת לרמכיו האפורים של המות! והמטרה אליה חשה מרכבתך בדרכה הקצרה, המטרה אליה הגעת במהירות כזו וניצחת - מדוע כה קרובה היתה גם לחייך?"

את הכבוד המיוחד במינו, לו זכה הרכב-הרומאי, יש לזקוף לתכונות הפיזיות והרוחניות שהיו תנאי למקצועו: כוחו הרב והופעתו המרשימה, זריזותו וקור-רוחו; וכן האימונים המוקדמים הקשים שהיה עליו לעבור; ואולי עוררו הרכבים כבוד בעיני-הקהל על שום הסכנה שבמקצועם - התנגשויות הדמים, אשר הרכבים התיחסו אליהן בלב כל כך קל, שעלו להם תכופות במחיר חייהם הצעירים. פוסקוס נהרג בהיותו בן 24 שנים, אחרי 57 נצחונות; קרסקנס - בן 22, אחרי שהרויח 1,558,346 ססטרצות; מ. אורליוס מוליקיוס - בן-עשרים, אחרי 125 נצחונות. אך הנאמנות הלוהטת שרחש להם עם שלם ניזונה גם ממקורות אחרים. היה בה גם מן התאווה להימורים, אותה יכלו לספק המירוצים שאדוניהם היו הרכבים. המירוצים, שהרכבים היו בהם הן הגיבורים והן השליטים, היו לחלק בלתי נפרד מה- sponsio, ההימור; מארטיאליס מטיף מוסר בספרו: "גש לשדרת העמודים של קוירינוס... שם ימצאו שניים או שלושה שישדדו אותך... אבל רק אחרי שיגמרו להתערב על סקורפוס ואינקיטאטוס..." רומא כולה בקרקס היום", כותב יובנאליס, "מראות אלה יפים לנערים, אלה יכולים להפיק תועלת ממהומה, ומהמרים הימורים נועזים כשלצדם עלמה מקושטת".

נצחונה של מרכבה אחת היה מעשיר אנשים אחדים ומרושש אחרים; התקוה לזכות בכסף, אשר אין צורך לעבוד בשבילו, משלה בקהל הרומאי ביד חזקה, מה גם שרובם היו מחוסרי עבודה. העשירים היו מניחים הון רב, והעניים - את פרוטתם האחרונה על ה- dsportula שלהם, על צבעי אורווה אחת, על ה- facto בה בטחו. מכאן רעם התפרצויות השמחה, ולעומתן קריאות הזעם, שנשמעו עם הכרזת שם המנצח. מכאן מקהלת התהילות והתשבחות, או הקללות החשאיות, שהועתרו על הסוסים האהובים והרכבים הנאמנים. מכאן גם סיבת המשתה, epulum, שנערך בתום יום-התחרויות, שבא לרכך אכזבות קשות, ולחסל כל נטיה לפרוע פרעות; ולכן גם כל ה- sparsiones וה- missilia האלה, השפע של דברי המאכל, של סכומי הפרסים, של ההגרלות ושפרסיהם היו אוניה, בית, חווה - שהומטרו על הקהל בקרקס לפי בקשת אגריפה, נירון ודומיטיאנוס; כל אלה הביאו במידה מסויימת נחמה ופיצוי. מכאן גם ההעדפה העקשנית אשר המהמרים המושבעים שבין הקיסרים שמרו לאחת מן האגודות - כמו העדפתם של ויטליוס וקאראקאלה את ה"כחולים".

בתקופה הנחקרת, לא התמכרו לטירוף-נפשע זה לא טראיאנוס ולא אדריאנוס, ולא רחוק היה היום בו יברך מארקוס אורליוס הפילוסוף את עצמו על אדישותו ל"משחקים". אך המון הנתינים היה אחוז תאוות-הימורים, וגם הטוב שבקיסרים ניצל את הדבר לטובתו. ההתרגשות שאותה ביקשו אנשים בפוליטיקה נמצאה להם עתה במירוצים. תחת להסתכן בפורום, הסתכנו בקרקס ש"אגודותיו" באו על מקום המפלגות הפוליטיות העתיקות. שגעון-הימורים זה היה, בלי-ספק, אות וסמל לירידה מוסרית, ולא יקשה עלינו להבין שהדבר האפיל על גאוותו הפטריוטית של יובנאליס, ועל חכמתו העמוקה של מארקוס אורליוס. יחד עם זאת עלינו להבין, כי הדבר נבע מצרכיו של ההמון למשהו מנער ומעורר, וכי ההנהגה הקיסרית גילתה כישרון רב בהטותה צורך זה של העם לאפיק שחיזק את יציבותה ושמר על שלום אזרחיה.

לפריט הקודם