אום-אל-עלק - 1923-1919

ארבע שנים עמד המקום בסימן נסיונות חוזרים של קבוצות פועלים-עולים מאנשי העליה השלישית להיאחז בו, בתנאים קשים ביותר, אך סופם של נסיונות אלה כולם היה כשלון מר וטרגדיות אישיות וקבוצתיות. שנים רבות אחר-כך ספר ידידיה שוהם כי "בעגה החלוצית של אותם הימים קראו למקום אומללק"! (שוהם, 1973)



 

קבוצת השומר הצעיר – 1920

בסוף שנת 1919 ניתנו ההוראות הישירות לתכנית הפיתוח הגדולה של יק"א בשוני וכבר בראשית 1920 ישבה באום-אל-עלק קבוצת פועלים שעבדו אצל יק"א, אך המקום שימש כנראה למגורים בלבד. על הקבוצה הראשונה אחרי מלחמת העולם, שהגיעה בקיץ 1920, אנו שומעים מידידיה שוהם, לימים חבר בית-אלפא, שהיה במקום ופרסם קטעי יומן שנכתב באום-אל-עלק. תיאורים נוספים: דברי צבי ליבנה ב"פרקי העליה השלישית" ותיאורה הציורי של אנדה עמיר-פינקרפלד ב"ספר העליה השלישית" (ליבנה, 1948; פינקרפלד, 1964) הינם כמעט המקורות היחידים שנמצאו על קבוצה זו.

הם עלו לארץ ב-12.7.1920 באניה "קרנוליה", והייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר של חברי "השומר הצעיר", ממרכז אירופה, בתוכם מרבית הנהגת תנועתם. הם הופנו על-ידי לשכת "הפועל הצעיר" לשני מקומות: לבית-גן, משם עברו לביתניה, ולאום-אל-עלק. לקבוצה הראשונה באום-אל-עלק נצטרפו תוך זמן קצר עולי קבוצת ההכשרה "סיגניובקה", גם הם של השומר הצעיר, מסביבת לבוב. "סיגניובקה" נחשבה לקבוצה מעולה שאליה נוספו גם עולים בודדים. אנשי הוועדה החקלאית של "הפועל הצעיר" הצליחו לשכנע את מנהל יק"א, אנרי פרנק, להתחיל בפעולות הכשרה על אדמות יק"א - "כצעדים ראשוניים לפעולה מסועפת יותר".

בעקבות זאת נשלחו האנשים ליבנאל, לבית-גן, לראש-פינה ולאום-אל-עלק, שבה "היתה פקידות יק"א מוכנה לעבור מהכשרה למשק חקלאי קבוע". "לא היו באותו זמן מקומות עבודה אלא אצל יק"א, אחד בבית-גן ואחד בייבוש הבצות בשוני, בסביבת זכרון-יעקב. כ-52 איש הלכו לאום-אל-עלק, כפר על-יד שוני. כעבור שבוע הגיעה למקום קבוצת "סיגניובקה" מלבוב, בהנהלת מיכאל אסף. היו כאן עוד אנשי יארוסלב ונוספה קבוצת חלוצים עם שרייבר. המצב היה זוועתי. חדר יחיד גדול בבית-בנוי היה מלא זבל וגרוטאות. לנו על הגורן ובישלנו בחוץ על אבנים. לאט לאט סידרו וניקו את המטבח ובחדר הגדול קבעו חדר אוכל. סביב הקירות הניחו את החפצים והמשיכו ללון בחוץ" (שוהם, 1973). אותו מקור הוסיף פרטים על אנשי המקום, על פינוי הערבים, על ביקור אצל יוצאי הגדוד העברי בשוני, על מתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לקבוצת החלוצים ועל הקדחת. "רבים חלו והתחילה העריקה. בתחילה היו עוד נסיונות של יצירת הווי חברתי, עד שהקדחת הכריעה את רובם".

היומן שהוזכר תאר את החיים במקום כמו מבעד לטשטוש הקדחת, ערבב זמנים ומקומות, הגיגי לב ועובדות, אך הוא מסמך אוטנטי ורב רושם מחיי הקבוצות באום-אל-עלק דאז. הכותב הגיע דרך מצרים ב-3.8.1919 ושקל לאן להצטרף: לקבוצת "סגניובקה", לקבוצת "אחווה" הליטאית בכרמל או לעבוד אצל שטמפר בפ"ת. החלטתו הייתה: "אין עבודות שדה. כל העבודה היא בהכשרה, בכביש או בייעור או בהכנת אבנים. אשתדל להגיע לשוני. שם עבודה קשה. חוסר תנאים תרבותיים. קדחת. אבל חברה טובה וזה העיקר ואני רוצה להצטרף לקבוצה." הכותב התנודד בין תקוות גדולות בלב, התפעמות נעורים עזה, לילות שירה עם נגינת כינור ומגע אנושי קרוב ובין רגעי יאוש, התפכחות, אכזבה ורפיון. הוא כתב:


"אום-אל-עלק (בלי תאריך)
עוד פרק בחיי שנסתיים כבר: אום-אל-עלק. רק חודש ימים מרחיק אותי משם, מהסביבה הרחוקה ומהנוף אליו התרגלתי ואהבתי. כאן הכל שונה: בטבע שתיקה עמוקה, לפניך מרחק אין חקר. אי-שם נראים צללי הרים ובינך וביניהם עמק טבול בזוהר השמש השוקעת. מוזר מאוד מצלצל באזניך הרעש של ששים הקולות המגיע מהמטבח. הוא בלבד המכניס נימה צורמת בשעה זו ובסביבה זו. אפילו יללת תנים בוכים בלילות מתמזגת יפה עם מנגינת הטבע כולה.

הלילות כאן!

שם בגלות טיילתי הרבה בלילות; ראיתי לילות גשם ולילות בהירים; ראיתי שמים שחורים כשעננים מכסים את פני הירח והכוכבים. וראיתי ליל ירח טבול כולו באור כסף לבן ומרגיע - אך שם השמים אינם שחורים כמו כאן, הכוכבים אינם מתנוצצים כל כך חזק, והחושך המאיים איננו כה עמוק ונורא.

כאן לא וורשה, פראג או לבוב. אך כאן אולי הפינה היחידה בעולם בה החיים עוד פשוטים ופרימיטיבים למרות רמת התרבות הגבוהה של נושאי החיים האלה. נכון, שאין אני מרוצה ואני מתאונן על הרפיון, וכו', אך רואה אני שרק פה נוכל ליצור דבר חדש לגמרי, חפשי מכל השפעות אירופה. אמנם, משחק פוקר הוא: נעמוד וננצח, או נפול ונאבד.

…כאן באום-אל-עלק יצאנו מדי יום יום עם מכוש ואת לתעלות. מובן שיצא רק מי שלא חלה. אחוז החולים היה כאן מהתחלה גדול מאוד. ככה מתחילים דברי הימים של הריכוז באום-אל-עלק. והם מעניינים עד מאוד. אני מתאר לעצמי, כי לו קראתי סיפור חיים אלה, כתוב בפשטות וללא הגזמה, הייתי מתרשם מאוד. בטוח אני, כי היה משפיע עלי ועל אחרים במידה ניכרת: לא אוכל עוד לזכור אותם הרגעים שישבנו כאן ושרנו; כל אותם רגעים של מאמץ לייצור כאן דבר-מה, למרות הכל; לא אוכל לזכור את האנשים, שכל אחד הוא בעל אופי מיוחד, ורבים מהם עזבו כבר את המקום; לא אזכור כבר את רגעי הרוגז ורגעי השמחות. (אודה, כי רבו הראשונים על השניים).

צר לי שלא רשמתי אותם הדברים הפעוטים, את התמונות הפשוטות, המילים, העבודה והמחלה. הכל מעורר כאן רגשות מיוחדים. יש אשר רק יום אחד אעבוד עם אדם והיה לי ידיד, והנה למחרת והנה אשכח אותו. כמה פעמים התאהבתי כאן, כמעט בכל הצעירות. באחת, בשל קולה הנעים ושירתה שאין דומה לה; בשנייה, בשל יופיה והרכות שבה, ואולי מפני שעבדה אתי יחד זמן מה; בשלישית, נדמה היה לי שאמרה פעם או פעמיים דבר שתאם את מחשבותי וגם היו לה תלתלים שחורים ויפים. וכך גם האחרות.

פעם גם התפרצתי. אני שלמדתי לשלוט היטב בעצבי. הרגשתי רגש חדש כליל בחיי: רגש של שנאה אמיתית. את זה לא אשכח לעולם! זוכר אני, שלו היה בידי אקדח הייתי מתגבר אך בקושי שלא לירות בו. עבדתי אז בלילה ובמשך כל זמן העבודה עלו בלבי תחבולות למיניהן, איך ל"למדו לקח".

אחר שרבים עזבו והתפזרו בארץ, נשארו כאן כאלה שאני מכבדם ומחבבם, אך יש גם כאלה שזרים לי בתכלית. אך היום הקבוצה עומדת להתפרק. היא כבר בשלבי הגסיסה. מי יודע, אם בעוד יומיים לא נעזוב כולנו את המקום.

כאן אני מוכרח לגמור, כי החשיך היום ומי יודע, אם יהיה לנו נר הערב. הביאו כסף ויהיה סוכר לתה. אולי נקנה בורית, וגם מלח יהיה מחר לארוחה. נפלא; איזה כוח רב יש לכסף. גם האנשים עליזים יותר מאתמול או הבוקר. חבל שאין לי דיו. הייתי רוצה לכתוב בעט. עט יש לי, אך דיו איננה. מדי פעם בפעם הנני נזכר בדברים שונים, מחשבות ותשוקות שכדאי לרשום ושעולות הרבה על כל מה שכתבתי עד עתה.

אני קודח וקשה עלי מאוד הכתיבה. רגלי רועדות, ראשי כואב, רגש ניבזה! אתמול לפני הצהרים הייתי בריא לגמרי, - היתה שבת - קראתי, עזרתי בעבודות הבית ובשעות הצהרים פתאום הרגשתי, כי אני רוצה לישון. אני שם את ראשי על השולחן וכעבור רגעים אחדים אני יודע כבר שאני קודח: חום, צמרמורת; שכבתי במיטה והחום עולה ועולה. היום בשכבי במיטה דמיתי שאני יכול לקום וללכת לעבודה. קמתי ולא יכולתי להגיע עד למטבח, קל וחומר לשדה. מחרתיים נעזוב את המקום, נפרד מאום-אל-עלק." (שוהם, 1973)
הרצון והנסיון "ליצור דבר חדש לגמרי" התנפצו במהרה מול המציאות האכזרית והפרימיטיבית. אמנם קורות הקבוצה לפרטיהם קשים לשחזור אך ניתן לתאר הסיבות לכשלון המהיר:

1. חוסר כל תשתית פיסית למחיה ולקיום - הישיבה במקום חרב למחצה, במחיצת ערבים ועדריהם, ללא כל השקעה בסיסית במקום, הפכה בלתי אפשרית עם בוא החורף הראשון.



2. הבסיס הכלכלי - לא קם במקום משק כלשהו. ההכנסות היחידות היו מיק"א ששילמה לפי אורך התעלות שנחפרו בקבלנות לניקוז הבצה בשוני. כשנחלשו, ירדה התפוקה, ואיתה ההכנסה, עד לרעב ממש. "המשביר הפסיק לתת לנו מזונות 'בהקפה'. הרעב הציק לנו ולא היה כוח לחפור. קבוצת שוני השכנה עזרה לנו מעט בשלחה אלינו שקים אחדים של שעועית. ימים על ימים אכלנו אפוא רק שעועית." כתבה אנדה.



3. חוסר כל עזרה מוסדית - יק"א ריכזה פעולתה בשוני, ובאום-אל-עלק לא שיפרה אפילו המגורים. כוונותיה הרציניות יותר לא מומשו והיו נכונות רק לגבי הקבוצה השניה במקום. ארגוני הפועלים לא סייעו בפועל במאום ושוהם כתב על-כך: "גם בתנאים שהיו אז בארץ לא היתה כל הצדקה לצורה כה אכזרית של הפקרת קבוצה של צעירים וצעירות."



4. ההרכב החברתי - "החברה הטובה" עליה נכתב ביומן, כנראה לא עמדה במבחן האכזרי. מהתיאורים מבצבצים פער ומתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין "חלוצים סתם". במכתב מינואר 1921, תואר המצב הפנימי: "רוב החלוצים של קבוצה אחת היו שומרים, ושל הקבוצה השניה - חלוצים סתם. לדאבוני הגדול לא יכולנו להסתגל לקבוצת החלוצים. הם היו אנשי עבודה, חסונים, אבל הם לא היו מסוגלים לחיים חברתיים, ואנחנו להיפך. לא עסקנו קודם בעבודה פיסית ולא היינו כל-כך חזקים בגוף אבל החיים בקבוצתנו היו יפים. הם חשדו בנו שהננו בטלנים, רשלנים, ולא יכלו להבין אותנו." (שוהם, 1973)
   
   למעשה, נתגלה הפער העצום בין החלום למציאות, בין התקוות וההתלהבות של צעירים סטודנטים, בעלי רמה תרבותית, לבין יכולתם לעמוד בתנאים קשים כל-כך ולהתקיים על שעועית בלבד!



5. מחלת הקדחת - זה היה הגורם הישיר והעיקרי להתפוררות. כתבה על-כך אנדה: "כל עוד לא קדחנו לא עלה על דעתנו כי אי-אפשר להמשיך זמן רב באורח-חיים בלתי-מסודר כשלנו כאן. סבורים היינו - כאלה הם החיים בארץ וטוב ככה, אולם התחלנו לקדוח, תחילה בודדים אחר-כך רבים ופעם קרה שמ-72 חברים יצאו 14 בלבד לעבודה." לטיפול בחולים לא היו במקום כל תנאים או עזרה מקצועית ובשלב ראשון הם פשוט הונחו על הקרקע, תחת כיפת השמים. רק אחר-כך הושג אוהל גדול למענם.

מסתבר שבשלב זה היתה אום-אל-עלק "מחנה עובדים" של קבוצות חלוצים שונות, שטרם נתגבשו, ללא נסיון ממשי, אמצעים או עזרה. בתנאי הקדחת, הרעב וחוסר כל בו היו נתונים חייב היה מחנה זה להסתיים כפי שהסתיים. האנשים התפזרו ברחבי הארץ בבתי-חולים ונותרה מהם במקום רק חברה אחת. הדבר אירע באמצע אוקטובר 1920, כלומר כל משך קיומם במקום ארך כשלושה חודשים בלבד. חלק מהם אף עזבו את הארץ וחלק אחר הצטרפו לסוללי כביש חיפה-נצרת ומשם, ביחד עם יוצאי ביתניה, הקימו את קיבוץ השומר הצעיר א' - בית-אלפא.

כך תארה אנדה עמיר-פינקרפלד את אום-אל-עלק:

"חבצלות לראש-השנה
עבדנו ביבוש הבצות על-יד שוני, מעבר לנחל-התנינים (במקום הבצה רחבת-הידים משתרעים עתה השדות המוריקים והפורים של בנימינה). גרנו בחורבת "חאן" גדול על ראש ההר, באום-אל-עלק (אם-העלוקות בעברית, בשל העלוקות המרובות השורצות שם במים). ישנו על הגג של החאן ועל הגורן השטוחה של הערבים, יחד אתם. בתוך החאן שימש לנו אולם אחד גדול ואפל "מחסן" (לסלים ולמזוודות המרובים שהבאנו אתנו מחוץ-לארץ) ו"מטבח". סדין מתוח על חבל חצה בין ה"מחסן" וה"מטבח", שבו עמדו כירים פתוחים מאבנים, אשר עליהם היינו שופתים את הדוד הגדול היחיד ובו בישלנו את ה"ארוחות" שלנו - מרקים מימיים או אורז שהיה תמיד חרוך. אש הכירים מילאה את חללו של האולם בפיח ובעשן צורב, המדמיע את העינים. עיני המבשלות היו תמיד אדומות ודומעות, ומן האוכל נדף ריח עשן חריף. את ארוחותינו היינו אוכלים בישיבה על-גבי הסלים והמזוודות, או קורסים על הרצפה, או על האבנים בחוץ. החצר מוקפת היתה חומת-אבנים מרובת פרצות, ומכוסה שכבת גללים עבה של כבשים שהיו כונסים לכאן לילה-לילה. בחושך היינו לא אחת נתקלים בגופם הצמרי והחם בדלגנו מעליהם אל האולם שלנו, ואף משתטחים על המצע החם והרך, הנודף ריח עז של גללי כבשים.

עם השכמת הבוקר היינו גולשים מן ההר לשוני, אל הבצה. היינו נכנסים זוגות-זוגות, מכוש ומעדר ביד, לתוך הבוץ וחופרים בו תעלות-תעלות, שתי-וערב לפי תכניתו של המומחה לניקוז מטעם פיק"א. כל היום, בהפסקה קצרה לשעת הצהרים, טבלנו במים עד ברכים. את ארוחת-הצהרים היינו אוכלים בצוותא, בלב הבצה, על אי יבש במקצת, בצל תאנה ענפה בקירבת מעיין שוקק וקריר. עם שקיעת החמה היינו חוזרים עייפים אל ההר שלנו מלווים גדודי יתושים. צעד-צעד היינו עולים ומגיעים הביתה רק עם חשכה. בדרך-כלל השבילים בהרי שומרון פתלתולים הם ומועדים לתעיות. סלעים גדולים וקטנים מסתירים את האופק מעיני העולים בהר, ויקרה כי צעדים מעטים לפני הבית אין אתה מכיר את המקום, ואתה מפקפק אם הלכת בדרך הנכונה. ערב אחד איחרנו בשובנו מזכרון-יעקב הביתה. אתנו היה החמור הלבן שלנו, שנשא על גבו את ה"פרודוקטים" מן "המשביר". אותו לילה ליל חושך היה, ואת אימתו הגבירו יללות התנים שהתרוצצו לרגלינו. השבילים נשתבשו, ולא ידענו לאן עלינו לפנות. אולם החמר (עתה המהנדס אריה שרון) מצא עצה: "הסתדרו בזה אחר זה בשרשרת, ותנו יד איש לאחיו ולכו אחרי, החמור יובילנו הביתה" - קרא אלינו. וכך היה. לשמחתנו הגדולה הגענו בשלום הביתה אחרי כמחצית שעה של תעיות-פיתולים בין סלעים וקוצים. החמור הוליכנו בטוחות. כל עוד לא קדחנו לא עלה על דעתנו כי אי-אפשר להמשיך זמן רב באורח-חיים בלתי-מסודר כשלנו כאן. כסבורים היינו, כאלה הם החיים בארץ וטוב ככה. אולם התחלנו לקדוח, תחילה בודדים, אחר-כך רבים, ופעם קרה כי משבעים ושנים חברים יצאו ארבעה-עשר בלבד לעבודה, והשאר שכבו חולים. תנאי-אשפוז לא היו לנו, ואף לא היה בידינו להשכיבם תחת קורת-גג; רק אחרי מאמצים גדולים השגנו אוהל רחב-שולים ל"חדר-חולים".

הגיעו ימים קשים. עבדנו בקבלנות; השכר היה לפי אורך התעלה. "המשביר" הפסיק לתת לנו מזונות בהקפה; הרעב החל להציק לנו, ולא היה כוח לחפור. קבוצת שוני השכנה עזרה לנו מעט בשלחה אלינו שקים אחדים של שעועית. ימים על ימים אכלנו איפוא רק שעועית.

והנה ממשמש ובא ראש-השנה, הראשון לנו בארץ. איך נחוג אותו? במה ייבדל מימי-החול? "לא נחוג אותו כלל, לא נעשה כל חג", אמרנו, "מרבית חברינו חולים, והמעטים הבריאים (ביניהם מיכאל ומרים אסף שלא קדחו אף פעם אחת) מושכים בעול, וכיצד נטיל עליהם עומס נוסף? לא נערוך כל חגיגה, אלא, פשוט, לא נעבוד אותו יום, וחסל". וכן החלטנו.

אך בבוא היום הזה הופתענו בעצמנו. החג בא ונחוג מאליו, על אף החלטתנו הנוקשה והמרה. והדבר כך היה: לפני הצהרים נשמעו לפתע קריאות עליזות מאחורי הסלעים הקרובים לביתנו. צהלה ושירה בקעו מהשביל המוליך מצד הרכבת. רצנו בכיוון הקולות, והנה לפנינו חברים אחדים, שעלו יחד עמנו ארצה לפני חדשים אחדים. באנו אז בקבוצה גדולה, למעלה ממאתים איש, ונתפלגנו לשתי שלוחות; לא קיבלנו מקום-עבודה גדול לפי מספרנו. אנחנו הלכנו לאום-אל-עלק והם נשלחו לבית-גן אשר על-יד יבנאל שבגליל. עתה באו אחדים מהם לבקרנו לימי החג.

הם נדהמו למראה פנינו שנפלו, אך אנחנו שמחנו מאוד לבואם. למרבה ההפתעה ראינו בידי אחת האורחות זר גדול של חבצלות לבנות, הפרחים הראשונים שלנו בארץ. על ההרים שלנו ראינו עד עתה רק קוצים יבשים וכמושים. לא האמנו למראה עינינו. החברים הגישו לנו את הזר. רקדנו, שרנו ושמחנו על הפרחים הנפלאים האלה. לפתע הושלך חג, כמו מאליו, בכל.

אחד החברים נחפז להתקין שולחן: הוא שם קרשים על-גבי אבנים. חברה אחת הביאה סדין נקי ופרשה אותו על השולחן, ועוד אחת מצאה פחית ריקה של שימורים, עטפה אותה בנייר והרי צלוחית נאה לחבצלות. והנה כבר עומד שולחן, מכוסה מפה נקיה, ועליו נוצצים הפרחים בלבנם הזוהר לאור השמש. כמטורפים רקדנו ושרנו מסביב לשולחן המקושט. אותו יום טעמנו בשעועית טעם שונה מהרגיל; קורטוב מסעודת-חג."

(מתוך: ספר העליה השלישית)

לעמוד הקודם

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok