זהו השם שניתן (א ) לתורה ולתנועה שנוסדו במאה הי"ט, על-ידי הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קומט (Cmte) (1798-1857); ו-(ב) להשקפה פילוסופית כללית, שתורתו של קומט היא רק אחד מגילוייה. הפוסיטיביסם במובנו הרחב יותר הוא ההשקפה האומרת, כי מאחר שכל הכרה אמיתית מבוססת על ניסיון-חושים ואפשר לקדמה רק על-ידי תצפית וניסוי, הרי שכל הניסיונות המטפיסיים או הספקולטיביים לרכישת הכרה באמצעות התבונה בלבד, ללא ביקורת הניסיון, יש לנטשם לטובת המתודות של המדעים המיוחדים. כל הפוסיטיביסטים סוברים שמשימתה של הפילוסופיה היא להבין את המתודות שבאמצעותן מתקדמים המדעים, בלא לתור אחר הכרת העולם, העומדת בפני עצמה. הם טוענים לעיתים קרובות שככל שנמצאו אמצעים למען קידום הידיעה בנושא מסויים, חדל הנושא להשתייך לפילוסופיה והופך למדע נפרד או לחלק ממדע נפרד.
פרנסיס בייקון (F. Bacon) אשר ראה את עצמו כ"מבשר" המדעים החדשים, אשר החלו ניתקים מן הפילוסופיה במאות הט"ז והי"ז, יכול להיחשב כמקור הן של הפוסיטיביסם והן של השם שניתן לזרם זה במאה הי"ט. בחיבורו "על עקרונות ומקורות" (On Principles and Origins) (1623-1624), הוא מעלה אגדה עתיקה, המספרת כי קופידון היה העתיק מבין כל האלים וקיים מאז ומתמיד ביחד עם כאוס. לפי אגדה זו לא היו לקופידון הורים ולכאוס לא היתה התחלה. בייקון מפרש את העדר ההורים כהעדר סיבה ומתוך כך הוא מסיק ש"כאוס" משמעו החומר הראשוני שממנו מורכב כל העולם החומרי. חומר ראשוני זה, כותב בייקון, "הוא דבר חיובי, בלתי-ניתן להסבר ויש להתייחס אליו בדיוק כפי שהוא נמצא לפנינו; אין לשופטו באמצעות מושג קודם כלשהו. "אין זה יאה", טוען הוא, "לדרוש או לדמיין סיבה כאשר אנו מגיעים אל עוצמתו הראשונית של הטבע ואל חוקו החיובי... שום דבר לא השחית את דמותה של הפילוסופיה במידה כזאת, כמו החיפושים אחר ההורים לקופידון, לאמור, הפילוסופים לא התייחסו אל עקרונות העולם כפי שגילום בתוך העולם, אף לא קיבלום כתורה חיובית המתבססת על האמונה בחושים, אלא גזרו עקרונות אלה מחוקי הוויכוח, מן המסקנות הקטנוניות של תורת ההגיון והמתימטיקה, מתוך מושגים מקובלים ומנדודיה של הרוח אל מעבר לגבולות הטבע".
במובאה זו מבטא בייקון רעיונות יסודיים אחדים של התורה הפוסיטיביסטית. הוא דוחה את הרעיון בדבר "גזירת" העובדות הראשונות של הטבע. הוא סבור שהפילוסופים חייבים להימנע מלנדוד מעבר ל"גבולות הטבע". לדעתו, ישנן בנמצא עובדות ראשוניות כאלה, שהגישה אליהן צריכה להיות משוחררת מכל "מושג קודם". הוא מזהיר מפני התלהבות יתירה בחיפוש אחר סיבות; ישנן עובדות סופיות אשר יש לקבלן על יסוד "האמונה בניסיון". כאשר הוא מייחס את תואר השם "פוסיטיבי" לעובדות "בלתי-ניתנות-להיתפס" אלה ולתורות המבוססות עליהם, אין הוא משתמש במילה במובן המנוגד למילה "שלילי", אלא במובן שבו הדת הפוסיטיבית (המורכבת מתורות נגלות, המתקבלות על-ידי האמונה ואינן מוכחות על-ידי התבונה) נוגדת את הדת הטבעית (המורכבת מתורות הנקבעות על-ידי ההוכחה השכלית), או במובן שבו החוק הפוסיטיבי (המתנסח על-ידי סמכויות מסויימות למען ציבור אזרחים מיוחד) מנוגד לחוק הטבעי (הנתפס כבעל מובן רציונלי ובעל תוקף בלתי תלוי ברצונם של המחוקקים). יש לשער שכתוצאה מן השימוש הזה של בייקון בשפה - היה הוא עצמו מקובל מאד על הפילוסופים האמפיריציסטיים במאה הי"ח. הן בצרפת והן באנגליה החלו משתמשים בתואר-השם "פוסיטיבי" לגבי המתודות של מדעי הטבע, ביחס למהימנותן של תצפיות וביחס לשימוש בניסוי. סן-סימון (Saint Simon), אשר קומט שימש בתקופה מסויימת כמזכירו, משתמש במילה "פוסיטיבי" בחיבורו "מסה על מדעי האדם" (1813) (Essay on the Sciences of Man), לגבי המדעים המבוססים על "עובדות שקובצו בתצפיות ונותחו". המדעים שאינם מבוססים באופן שכזה, קרויים בפיו מדעים "השערתיים" (conjectural). קומט בעצמו משתמש במילה במשמעות זו במאמר הקרוי "תוכנית העבודות המדעיות ההכרחיות לארגונה מחדש של החברה" (Plan of the Scientific Works necessary for Reorganisation of Society) שפורסם תחת חסותו של סן-סימון בשנת 1822. לאחר מכן הביא את המונח הזה לכלל התבלטות מלאה בכותרת של חיבורו העיקרי - "הרצאות על הפילוסופיה הפוסיטיבית" (Courses on the Positive Philosophy) (1842-1830). בחיבור זה מסביר קומט כי הוא משתמש במונח "פוסיטיבי" כדי להדגיש את נקודת הראות שלו, האומרת שתפקידן של תורות עיוניות הוא לתאם את נקודת הראות שלו, האומרת שתפקידן של תורות עיוניות הוא הוא לתאם את העובדות הנצפות יותר מאשר (להסבירן במונחים של סיבה ומסובב. "הפילוסופיה הפוסיטיבית" של קומט היא שהפכה לאחר מכן ל"פוסיטיביסם" - מונח שנתקבל גם על דעתו של קומט, אף כי לא הוא המציאו.
את הפוסיטיביסם של קומט אפשר להבין באופן הטוב ביותר במונחי החוק המפורסם שלו בדבר שלושת המצבים, שלפיו הרוח האנושית מתקדמת מן השלב התיאולוגי דרך השלב המטפיסי, לעבר השלב הסופי - הפוסיטיבי. בשלב התיאולוגי נעשה ניסיון לחדור לתוך טבעם הפנימי של הדברים ולהסביר את התנהגותם במונחים של ישים על-טבעיים. בשלב המטפיסי, שאיננו אלא שינוי מחוכם של השלב הקודם, ניתנים ההסברים במונחיהם של הפשטות, מהויות או כוחות שלדעת קומט אינם אלא אלים שניטלה מהם האישיות. כדוגמאות מובהקות לאופני חשיבה אלה מביא קומט את התורה הפיסיקלית בדבר האתר, את התורה הכימית של ההתקרבות (affinities), ואת התורה הביולוגית בדבר רוחות החיים. בשלב הסופי, הפוסיטיבי, ניטש הניסיון לחדור לתוך טבעם הפנימי של הדברים ולגלות את מקור העולם ואת יעודו. תחת זאת מנסה ההוגה הפוסיטיבי לקבוע, באמצעות שכילות המושתתות על תצפיות, את דרכי הדו-קיום ואת רציפותן הבלתי-משתנה של התופעות. דעתו של קומט היתה שכל המדעים עוברים את שלושת השלבים הללו, כמו, למשל, האסטרונומיה, אשר התפתחה מפולחן השמש והאסטרולוגיה, והכימיה שהתפתחה מן האלכימיה. בדומה לבייקון הדגיש גם קומט את ההתגברות הגדלה והולכת על הטבע, שבאה כתוצאה מהתקדמותו של המדע.
הפוסיטיביסם של קומט היה הרבה יותר מאשר פילוסופיה של המדע ותיאור של התפתחות הרוח. קומט סבר שתגיע עת אשר בה תיחקר החברה האנושית באמצעות מתודות פוסיטיביות. הוא כינה מדע פוסיטיבי זה בשם "סוציולוגיה" וביקש להניח את יסודותיה בחיבורו "הרצאות בפילוסופיה פוסיטיבית" ובכתבים מאוחרים יותר. לדעתו מותאמות צורות חברתיות ונקודות-השקפה חברתיות לכל אחד משלושת השלבים של ההתפתחות הרוחנית – התיאולוגי, המטפיסי והפוסיטיבי. כך, למשל, ישנה השקפה חברתית תיאולוגית, המעלה על נס באמצעות ההטפה הכוהנית את יחס-הכבוד לסמכות ולמסורת. ביקורתיות מטפיסית המופנית כלפי התורות המסורתיות, מביאה בעקבותיה תקופה של ביקורתיות חברתית, שבה שולטות בכיפה תורות שאינן ניתנות לאימות, כמו האמונה בזכויותיו הטבעיות ובריבונותו של העם. באירופה היתה זאת תקופת הרפורמציה והמהפכה-הצרפתית. עם התקדמותם של מדעי החברה הפוסיטיביים, עמדו חילוקי הדעות השליליים והעיקרים של תקופת המהפכה לפנות את מקומם לחברה יציבה, שבה נקבעת ההסכמה על-יסוד ידיעה חברתית מהימנה. כך עמדה להתגבש צורה חדשה של סמכות, שתשכון בתוך עוצמה רוחנית חדשה המורכבת מאנשי מדע, אשר ידיעותיהם תאפשרנה לאנושות להשיג אחדות הרמונית של המחשבה והמעשה. בשנותיו האחרונות עיבד קומט חלק זה של תורתו למה שנקרא "דת האנושות" (ראה קומט). אחדים מתומכיו ומתלמידיו הנלהבים והמצויינים ביותר, כגון ליטרה (Littre) בצרפת וג'ורג' אליוט (George Eliot) וג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill) באנגליה, סירבו לקבל את דעתו בעניין אחרון זה. בכל זאת נוסדו חברות פוסיטיביסטיות בחלקים שונים של העולם, על פי דגם החברה שנוסדה על-ידי קומט עצמו בשנת 1848. בחברות אלה היתה האנושיות נושא של טקסים ופולחנות והסוציולוגיה נחשבה לערובה להאלהת החברה. התנועה היתה חזקה במיוחד באמריקה הלטינית, אך היא שגשגה במשך שנים רבות גם באנגליה, בעיקר בלונדון ובליברפול. מנהיגי התנועה באנגליה היו ריצ'ארד קונגריב (Richard Congreve) ופרדריק הריסון (Frederick Harrison), אף הוא מרצה באוכספורד. "כתב העת הפוסיטיביסטי" שנקרא אחר כך "אנושיות", יצא לאור מאז שנת 1893 עד 1925. כמו-כן נעשה ניסיון להחיות את הפוסיטיביסם באנגליה, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. בפריס ובריו עדיין נערכות תפילות לפני המזבח, אם כי לעיתים רחוקות. הצד העיוני של הפוסיטיביסם של קומט ושל הפוסיטיביסם בכלל, הוא גידול טבעי של תקופת ההתקדמות המדעית. כבר הערנו שאפשר לראות את בייקון כאבי הפוסטיביסם; יתר-על-כן, אפשר אפילו לראותו כמבשר הפוסיטיביסם הטקסי של קומט. שכן בחיבוריו "אטלנטיס החדשה" (The New Atlantis) הוא כותב בפירוט על פולחן האישים הדגולים. הפוסיטיביסם מהווה חלק מן המסורת האמפיריציסטית בפילוסופיה. עקבותיו נמצאים אצל לוק (Locke), אשר סבר כי "המהות הממשית" או "המבנה הפנימי" של הדברים (מה שקרוי בפי קומט "הטבע הפנימי") אינם ניתנים להכרה. כאשר לוק טוען ששום "מדע" של טבע איננו אפשרי, הרי הוא קובע גבול לתחום ההסבר השכלי, כדרכו של בייקון לפניו וקומט אחריו. בין כך ובין כך, היה זה יום (Hume) שנתן לנקודת ראות זו את הביטוי החותך ביותר. כל הכרה אנושית של ממש, טען הוא, נותנת דעתה או לעניינים שבעובדה או למתימטיקה ותורת-ההגיון – הקרויות בפי יום "יחסים בין אידיאות". סוג אחרון זה של הכרה הוא וודאי; הוא בעל אותה תכונת אופי שאת שלילתה אי אפשר להעלות כלל על הדעת, מה שקרוי בפי הפילוסופים הכרח. ברם, שום הכרה מתמטית או לוגית איננה יכולה לתת לנו תמונה על המתרחש בעולם, על טבע העולם. מסקנותיהן של המתמטיקה ושל תורת-ההגיון הן במובן זה, כפי שהתבטא בייקון, "קטנוניות". מאידך, ידיעת עניינים שבעובדה פירושה ידיעה על מה שנמצא בעולם. במובן זה אין היא "קטנונית". אולם לידיעה מעין זו לא תוכל להיות לעולם אותה מידה של ודאות והכרחיות שבהגיון או במתמטיקה. תמיד אפשר לחשוב את העובדות כשונות ממה שהן באמת ואין לנו אמצעי להוכיח שהעולם היה בהכרח כפי שהוא. ברם, זהו בדיוק מה שהפילוסופיה המטפיסית ניסתה להוכיח. המטפיסיקאים טענו שהם מסוגלים לספק ידיעה של העולם שתהא הכרחית כמו מתמטיקה. כאן בדיוק נעוץ הבלבול. מצד אחד ישנה הכרת העובדות - היינו, כיצד הדברים מתרחשים ואלו דברים מתלווים לאלו דברים אחרים. מצד שני ישנן תורת ההגיון והמתמטיקה, אשר אינן מוסבות כלל על העולם. כל הספרים והעיונים שאינם שייכים אף לאחד משני סוגי-הכרה אלה, אינם אלא "אשליה וסופיסטיקה".
השקפה זו היתה מקובלת מאד במאה הי"ט, במיוחד בין אנשי-מדע. עם זאת, לא היתה מוצגת במידה רבה באוניברסיטאות, שבהן שלטו בכיפה טיפוסים שונים של מטפיסיקות אידיאליסטיות. בשנות העשרים של המאה הכ' קמו לתחיה ואף נתחזקו טיעוניו הפוסיטיביסטיים של יום. עתה מקובל לטעון שצירוף מילים שאיננו מבטא עניין שבעובדה הניתן לאימות, ואף לא אמת לוגית או מתימטית – הוא חסר-מובן. תחומו של מה שנחשב למשמעותי כולל בתוכו רק מה שניתן לאימות מבחינה עקרונית, או אמיתות לוגיות. קנה-מידה זה מוציא מן הכלל את רוב הטענות הכלולות בספרי המטפיסיקה, הנהפכות משום כך לא לשקריות אלא לחסרות-משמעות. השקפה זו ידועה בכינוי הפוסיטיביסם הלוגי.
הפוסיטיביסם שואב חלק ניכר מעוצמתו הנוכחית מתוך הניגוד שבין ההתקדמות המוסכמת שהושגה במדעי-הטבע מאז ימי גלילאו, לבין הקיפאון וחילוקי הדעות שהם מנת חלקה של המטפיסיקה. דומה כי מתוך כך משתמעת המסקנה שבמדעים המיוחדים נמצאה מתודה פוריה ואילו המטפיסיקאים נתונים במצוקה רוחנית. קומט והפוסיטיביסטים הקדומים טענו שהבעיות שהמטפיסיקה מטפלת בהן נמצאות מעבר לכוחו של האדם. הפוסיטיביסם הלוגי של ימינו טוען שכאשר משתמשים בקנה-המידה של אפשרות האימות (Verifiability) לגבי משמעותיות, הופכות הבעיות המטפיסיות לבעיות מדומות, הנשארות ללא פתרון לא משום שהן קשות, אלא משום שכאמור הן חסרות משמעות. חולשתם של כל סוגי הפוסיטיביסם היא בהנחתם שישנן בנמצא עובדות מובחנות האחת מרעותה, הניתנות לגילוי ולייחוס ע אל זו על-ידי תצפית וניסוי. ברם, כאשר הפוסיטיביסטים מנסים להסביר מהו טיבן של עובדות אלה; נותנים הם תשבות שונות זו מזו באותה מידה כמו תשובותיהם של המטפיסיקאים. "הטבע הפשוט" של בייקון, "הרושם" של יום וה"העובדות האטומיות" של הפוסיטיביסם הלוגי המודרני, מעוררים בעיות עיוניות המתחמקות מתשובה בדיוק באותה מידה כמו הבעיות המתעוררות על-ידי מי שמודה במפורש שהוא מטפיסיקאי.
* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
