|
הסדרי נגישות |
עמוד הבית > מדעי החברה > גיאוגרפיה > אזורים ומדינות בעולם > אפריקה |
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
באמצע אפריל השנה נכנסה קבוצה של חיילי משמר הנשיאות מבני ההוטו לכנסייה בפרבר המזרחי של קיגאלי הבירה, ובתוך מספר דקות טבחו באמצעות מקלעים ורימונים 1200 בני טוטסי, למעלה ממחציתם ילדים. אלה שלא נהרגו במטח הראשון חוסלו באמצעות מצ'טות וסכינים. צילם: עופר לפלר - יחידת דובר צה"ל. הזיכרון הטרי של קבלת הפנים שערכו הסומליים לחיילי הסיוע האמריקאים, שבאו להגן עליהם ולחלק להם מזון, השאיר את העולם המערבי אדיש מול הטבח ששטף את הארץ. בייחוד לאחר שאנשי מיליציות ההוטו וצבא הממשלה שלהם מן הצד האחד, ולוחמי המחתרת הטוטסית מן הצד האחר, הודיעו שלא יקבלו באהדה התערבות צבאית מכל סוג שהוא. ואולם כשהסתיימה המלחמה, ושארית העם הרואנדי שהתרכזה במחנות פליטים לאורך הגבולות (עם בורונדי, טנזניה, אוגנדה וזאיר) עמדה להפסיד סופית במלחמה נגד הרעב והצמא ובייחוד נגד מגיפת הכולירה שחיסלה אדם בכל דקה, חלה התעוררות מה בדעת הקהל העולמית. בנוסף ל-150 מיליון דולרים שהקצתה ארצות הברית מתחילת אפריל ועד סוף יולי, הורה הנשיא קלינטון להפעיל 24 שעות ביממה רכבת אווירית שהביאה מים, מזון ותרופות. בוטרוס ראלי, המזכיר הכללי של האו"ם, העריך בסוף יולי את סכום הסיוע הדרוש להצלת הפליטים, ב-434 מיליון דולר, והעיר שהדבר נכון ליום ההערכה בלבד... ובעוד האו"ם ומדינות המערב מנסים לפתור בעיות לוגיסטיות כמו "כיצד להעביר לעיר גומה השוכנת בגבול זאיר רואנדה, שבימים כתיקונם מאכלסת 80 אלף תושבים והיום מונה אוכלוסייתה מיליון ומאתיים אלף פליטים נוספים, את הדרוש לה לכל יום נוסף – 600 אלף טון של מזון, מיליון שמיכות, 200 אלף גלילי פוליאטילן, 200 אלף ג'ריקנים, 80 מכליות מים וכ-100 משאיות, שיוכלו להעביר את המזון משדה התעופה אנטבה, שבאוגנדה, לגומה," ניסו גורמי סיוע אחרים כמו הצלב האדום ו"עמותת הרופאים ללא גבולות" להעביר סיוע רפואי ראשוני ולנסות לבלום את מגיפת הכולירה. מדינת ישראל החליטה לסייע. ב-24 ביולי יצאה המשלחת הראשונה עם ציוד, שאפשר לה להקים את בית החולים המשוכלל ביותר שניתן להקים בתנאי שדה. בית החולים כלל חדרי ניתוח, מכשיר רנטגן ומעבדה (שתרומתה, הסתבר בדיעבד, היתה הקרדינלית ביותר, משום שכבר בתחילת העבודה זיהו עובדיה, שזן הכולירה שעשה שמות בפליטים, חסין בפני סוגי האנטיביוטיקה שהשתמשו ברופאים, וקבעו את סוג האנטיביוטיקה הדרוש. כמו כן, ביצעה המעבדה בדיקות שהולידו את ההחלטה לחסן מאות אלפי פליטים מפני מחלות זיהומיות להן היו חשופים). את צוותי בית החולים איישו שלוש משלחות, שתיים מהן שהו שבועיים כל אחת, והשלישית קיפלה את בית החולים 10 ימים לאחר שהגיעה, עם עזיבת הלגיון הצרפתי שאבטח את ה"אזור הבטוח". בימים הראשונים היה עיקר הטיפול בהתייבשויות כתוצאה מכולירה, בדיזנטריה, בדלקות ריאות, ובטראומות. כשהגיעו למקום התחבטו אנשי המשלחת האם להקים בית חולים או להתפצל לקבוצות צוותים קטנות שיעברו במחנות, יתנו אינפוזיות ואנטיביוטיקה ויצילו מאסות של אנשים. הוחלט להיוועץ עם שלטונות הבריאות הזאירים ועם הנציב העליון לפליטים של האו"ם תוך כדי הצגת הרכב המשלחת. התשובה שניתנה היתה: "אנחנו רוצים שתתמקמו היכן שהתמקמתם, ותהיו בית חולים לפליטים על מנת שניתן יהיה לשחרר את בית החולים בגומה שהוצף בפליטים, לטובת האוכלוסייה המקומית." ואכן מרבית המטופלים היו פליטים ומיעוטם תושבים מקומיים. עלתה, כמובן, גם השאלה הפוליטית – האם לא עדיף להסתובב בצוותים עם שלטי מגן דוד במחנות, שם מסתובבים גם העיתונאים, לזכות בסיקור עיתונאי גדול יותר ולהעצים את האימפקט התקשורתי של הסיוע הישראלי. ההחלטה שהתקבלה לא התייחסה לגורם הזה, ואכן משלחות הסיוע הישראלי קיבלו כיסוי תקשורתי קטן יחסית לגודל תרומתם. זאת למרות שביקרו בבית החולים מספר רב של אנשי עיתונות. כמו כן ביקרו במחנה שרת הבריאות של זאיר ורמטכ"ל הצבא האירי, והביעו את הוקרתם. בין ארגוני הסיוע היה מספר רב של ארגונים לא ממשלתיים, אירופיים ואמריקאיים, שהקימו נקודות עזרה ראשונה, שם נתנו שתייה ואינפוזיה לחולים קשים. בית החולים הצרפתי היה יחידה כירורגית של הצבא הצרפתי, שהתמקמה בשדה התעופה בגומה. מטרתו של בית החולים היתה לסייע לחיילים צרפתיים של כוח השלום. הם לא סירבו לטפל בפליטים או בזאירים שהגיעו אליהם, אבל ידעו לטפל רק בטראומות, לקבע שברים, לבצע ניתוחי בטן או חזה מקומיים כשהיה צריך, מה עוד שכוח האדם שלהם היה מצומצם. בית החולים הישראלי היה בית החולים היחידי לפליטים שביצע ניתוחים. מכיוון שהאו"ם תיאם בין ארגוני הסיוע השונים, שייעודו של כל אחד ואחד מהם הוגדר, כל הארגונים הפנו חולים שהיו מעבר ליכולתם, לבית החולים הישראלי (ולא לבית החולים של גומה). המשלחות הישראליות התלבטו האם רשאים להכניס צוות חדר ניתוח לניתוח בו בזמן שחדר המיון משווע לעזרתם בטיפולי החייאה. עצם הידיעה שהמים, בהם רוחצים הרופאים את ידיהם לפני ואחרי ניתוח, שנועד להציל אדם אחד, יכולים להציל מספר אנשים שמתים מהתייבשות ומצמא באזורים אחרים בגומה, היתה דילמה קשה. הוחלט לנתח משום שבית החולים הזה אמור לענות על כל בעיה רפואית, והוא הכתובת היחידה שנותנת פתרון, שצוותי העזרה האחרים אינם מסוגלים לתת. רוב האנשים ניצלו בידי רופאי הילדים, הרופאים הפנימיים והמומחים למחלות זיהומיות. אבל הכירורגיה, הגינקולוג והאורתופדיה היו עוד נדבך בבית החולים. בכל משלחת היו 15-17 רופאים. עובדי מעבדה, רוקח, צוות אחים ואחיות, טכנאי רנטגן ומאבטחים, סך הכול 80 איש. כולם חיילים בשירות פעיל באחריות מפקדת קצין רפואה ראשי. בהתחלה הוכשר בית החולים לקלוט 56-60 חולים, במשלחת השנייה עלה המספר ל-90. במיון עברו 120-130 איש שטופלו אבל לא אושפזו. במהלך כל תקופת השירות של בית החולים בגומה, אושפזו בו כ-3000 מקרים קשים במיוחד, אלפים אחרים קיבלו טיפול ואישוש מחוץ למיון. הטיפולים כללו אינפוזיה, השקיה בנוזלים עתירי מלחים ושהייה במקום עד להתאוששות. המטופלים האלה לא נרשמו, ולכן קשה להעריך את מספרם שהגיע לאלפים רבים. בשלב השני החלו היחידות הרפואיות האחרות להפנות מטופלים לבית החולים לשם בדיקה ואבחון בלבד. בתקופה הראשונה, בגלל הצורך הדחוף בעזרה, הוציא בית החולים יחידות חוץ לאזורים, שבהם המצב היה חמור במיוחד, כמו באזור העיירה אטינדוס, פרבר של גומה. שם נתבקש הצוות לעזור לשלושה רופאים רואנדים פליטים, רופא מקומי ומספר מצומצם של אחיות, ולמיין בין החיים למתים, ובין אלה שיש סיכוי להצילם לאלה שאפסה תקוותם. הצוותים העניקו גם טיפולים ראשוניים שכללו אינפוזיות וטיפולי החייאה. מקרים קשים הובאו לבית החולים. על אף שבית החולים מוקם ב"אזור הבטוח", שתחמו חיילי הלגיון הצרפתי, הצטרף למשלחת כוח קטן של חיילי גבעתי. חייל מן הכוח הזה צורף כמאבטח לצוות "ביקורי החוץ". פרט לימים הראשונים, שבהם נפרס, תפקד בית החולים בצורה מסודרת מ-9 בבוקר עד 8 בערב. בשעות הלילה טיפלו תורנים במקרים קשים במיוחד. מאחר שלא היה חשמל באזור, לא הגיעו חולים. האנשים עסקו במאבק הישרדות ראשוני. לא נלחמו כאן על איכות חיים אלא על החיים עצמם. לחיות או למות. במקרים רבים לא רצו המטופלים לעזוב את בית החולים. אם כי טובתם דרשה זאת, שכן הסיכוי להידבק במחלות בבית החולים רב יותר. חולה שעזב את בית החולים איפשר לאשפז חולה אחר במקומו. בין ההתחבטויות שהעסיקו את הרופאים היו שאלות של מינון תרופות, מה עדיף – מינון נכון ומדויק למטופל אחד או מינון מופחת לשניים. כלומר, שאלה של כמות ניצולים מול איכות טיפול. במשך הזמן הכתיבה העבודה השוטפת את סדר העדיפויות, והצוות התרכז בטיפול באנשים על סף המוות, בהחייאתם ובהוצאתם מבית החולים על מנת לאפשר להחיות אחרים. בנוגע למחלות הזיהומיות, מי שחלה והחלים התחסן נגדן. הבעיה הקרדינלית היתה לעבור את נקודת השיא של המחלה, ולכן ההתגברות על המחלה ופינוי מהיר מבית החולים היו תכלית העבודה. החשש מהידבקות הצוות הרפואי מן המחלות השונות או אפילו מאיידס, שכידוע אינו מדיר רגליו מארצות מרכז אפריקה, היה קיים כמובן, ונגד זה עשו את כל שניתן היה לעשות, כמו להשתמש בכפפות כפולות, לקבל חיסונים נגד המחלות הזיהומיות הרגילות, להתרחץ במעבר בין משטח עבודה למשטח מנוחה, להחליף חלוק כשניתן, ועוד. בהתחלה, התייחסו הפליטים הרואנדים לבית החולים הישראלי כאל ה"אמרקינס", ורק ברבות הימים למדו שמדובר בישראלים. השלטונות הזאירים ואנשי הסיוע הבינלאומי ידעו כולם שמדובר בישראלים, הם הכירו את היכולת והכישורים שלהם, ואלה שזכרו את הפעילות הישראלית הנרחבת במרכז אפריקה בעבר, רוצים לראות בבית החולים סימן לשובם של הישראלים לפעילות באזור. בין הרואנדים היתה אוכלוסייה כפרית שכמעט לא שמעה על ישראל. העירוניים, לעומתם, מקצתם משכילים יודעי שפות, הכירו את ישראל, וכמה מהם אף נשכרו כמתורגמנים. גומה לא דמתה לעצמה שבועיים לאחר שהגיע הסיוע. האנשים נראו אחרת. התחילו להתגבש מחנות ופתו טורי האנשים הנעים בכבישים באפתיות מוחלטת. במחנות הכחולים (צבע היריעות שקיבלו האנשים מהאו"ם) היה מים ומזון, ושוב לא נזקקו האנשים למי השלוליות שבצדי הכבישים. מגיפת הכולירה שפרצה כ-8 ימים לפני שהגיעה המשלחת היא זו שהזעיקה את העולם. העולם לא התערב במלחמת האזרחים שהתנהלה שם קודם, משום שמצב דומה מתנהל באפריקה במשך שנים. בבורונדי השכנה מתו מדיזנטריה שנה לפני כן, 7% מכלל האוכלוסייה, והעולם שתק. דעת הקהל התעוררה בזכות התערבות תקשורתית נרחבת. תמונות של נהרות עמוסים בגוויות, שמעם של זיהומים שהפכו ממקומיים לאזוריים ולעולמיים, ו"נסיכת הנילוס" שאיימה לרדת מהתפריט העולמי, הוציאו את העולם מאדישותו. קשה לשפוט אם התגובה אחרה לבוא, אבל בהחלט ניתן לראות את השפעתה המידית.
|
|||||||||||||||||||||||||||
|
123 |