איך קורה שמשני מפעלי זכוכית הנושאים את אותו שם, אחד מצליח להרוויח ולהתרחב והשני זקוק לעירוי מזומנים דחוף, לפני סגירה? * עודד טירה, מנכ"ל פניציה הצפונית, מסביר
הממשלה אישרה סיוע של ארבעה מיליון שקל למפעל הזכוכית פניציה, אחרי הפגנות יאוש של העובדים. עודד טירה מנהל את פניציה, אבל פניציה "שלו" נמצאת באיזור התעשייה של ציפורי בגליל, לא בירוחם. ובניגוד לפניציה בירוחם, פניציה בציפורי מתרחבת ומרוויחה, מרוויחה ומתרחבת.
איך קורה שמשני מפעלי זכוכית, הנושאים את אותו השם - שניהם צאצאים של חברה הסתדרותית לזכוכית - האחד הוא הצלחה והשני כישלון? התשובה: איכות הניהול.
פניציה שבציפורי היא חברה בבעלות אמריקנית, שמייצרת זכוכית שטוחה. כל התוצרת שלה מופנית ליצוא. תהליכי היצור ממוחשבים וממוכנים. התפוקה לעובד עלתה מ- 50 טון לשנה ב- 1994 ל- 530 טון השנה - פי עשרה. "מוקדם מאוד", אומר טורה, "החלטנו להשתלב בגלובליזציה למכור את התוצרת שלנו לשווקים רחוקים, שמשלמים היטב. התחרות הבינלאומית עזרה לנו להצליח".
פניציה שבירוחם, לעומת זאת, מייצרת בקבוקי זכוכית רק לשוק המקומי, שהוא שוק מוגן לגמרי - אין (כמעט) יבוא של בקבוקים לישראל. החסינות מפני היבוא גרמה למפעל בירוחם רק צרות: יעילות נמוכה, יחסי עבודה לא תקינים, החלטות עיסקיות שגויות. "אלו תופעות שליליות האופייניות למפעלי תעשייה שאינם חשופים לתחרות חיצונית", אומר יוסי רוזן. המלצתו: גם אם יש לך נתח שוק מקומי מובטח ומוגן, תנהל את מפעלך כאילו אתה כל הזמן חייב לעמוד בתחרות עולמית.
לפני מספר חודשים קנתה חברה בריטית מניות בפניציה ירוחם. בתוכניתה לשדרג את המפעל ולהתאימו לתחרות גלובלית. היא ביקשה וקיבלה עזרה כספית ממשלתית. "צריך לתת להם צ'אנס", פוסק טירה.
מתוך הכתבה "מי הבוס" מאת סבר פלוצקר בעיתון "ידיעות אחרונות"
מגזין "ממון" יום שלישי, כ"ז בחשון תשס"ב 13.11.2001