כשבאתי לנהלל, והכפר הוא בן שנתיים, היו התחלות של משק רק אצל החברים שעלו ראשונים על הקרקע והיו בעלי משפחות עם ילדים (לפי החלטה של אסיפת המושב). שכן האמצעים המעטים שנתנה המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית לכפר להתחלת בניית המשק, לא הספיקו לכל החברים. ואילו אנחנו, בתור זוג צעיר בלי ילדים, "המשק" שקיבלנו היה חלקת אדמה, צריף, ובמרחק מסויים מהצריף רפת מביטון, כלומר, ארבעה קירות ודלת וחצי סוסה. ואם תשאלו חצי סוסה כיצד? פשוט, בתכלית הפשטות: התקציב הציוני שניתן לכפר לא איפשר בהמת-עבודה לכל מתיישב. טיכסו עצה והחליטו: סוסה או פרדה אחת לשני חברים. אילו זה היה נשאר כך – אפשר היה איכשהו להסתדר. אך דא עקא, שבימים ההם חרשו במחרשת ביסוק שנדרשו שני כוחות סוס למושכה. הפתרון היה, שארבעה חברים יחרשו באותו יום את חלקותיהם. למותר לומר שהסדר זה היה כרוך בקשיים רבים והביא לחיכוכים בין החברים, ומה עוד שימי שמש בחורף גשום שאפשר לחרוש את האדמה הכבדה בעמק-יזרעאל, היו ספורים וכל אחד מהשותפים לבהמות-העבודה חרד שמא לא יספיק לחרוש ולזרוע וכו'. מצב זה גרם לכך שהחברים חסכו ממש מפיהם, כדי להגיע לבהמת-עבודה אחת לכל חבר - להקל על העבודה ולשמור על חברות ושכנות טובה. ואכן, כשרק היתה באפשרותנו לשלם לשותף בעל החצי של בהמת העבודה את חלקו והוא קנה לו סוסה, רווח לשנינו. מעתה יכלו שניים לחרוש במקום ארבעה, והעבודות שהצריכו כוח סוס אחד, ניתן היה לעשותן בכל עת ולא להיות תלוי עוד -בשותף. צעד נוסף לבניית המשק היה הקמת ה,,לול". כעקרת-בית דאגתי שתהיה ביצה בבית ולעתים גם חתיכת בשר עוף. חילקנו את הרפת, שפרות טרם היו בה, ע"י מחיצת רשת. במדור אחד היתה הסוסה, ואת החלק השני יעדנו למשהו שקראנו לו לול. רכשנו כמה תרנגולות ערביות ותרנגול. השגתי כמה אפרוחי אווזים וגידלתים בבית בתוך ארגז. הנחתי בתוך הארגז בקבוק מים חמים תחת שמיכה, שיחם לאפרוחים עד שלא יהיו זקוקים לחום אמם שלא היתה להם. אצה לי הדרך מכדי לחכות עד אשר יתחשק לאחת התרנגולות לדגור כדי להושיבה על מספר ביצים, ואינקובטור אפילו בחלום לא ראה איש. ואני בכל זאת השתוקקתי להגדלת הלול - איך מעגלים איפוא את הריבוע? חייכם, שאין דבר העומד בפני הרצון: שמעתי אומרים שאפשר להושיב תרנגול-הודו, הגדול והטיפש בין עופות הבית, על ביצים ולהדגירו. ויתרון נוסף לתרנגול-הודו - גדול ממדים הוא ואפשר להכניס תחתיו 50 ביצה בבת אחת, ומן השמיעה לעשיה: השגתי תרנגול כזה, השקיתי אותו כוסית יין - דבר יקר-המציאות בימים ההם בעבור מחירו והשגתו - הושבתי אותו לנסיון בתוך ארגז על מספר ביצים מדומות מכוסות מוץ מן הגורן. לשמחתי נתברר שהתרנגול דוגר ויש אפשרות לבקע באמצעותו אפרוחים במספר גדול ובכל עת. ערכתי סיור בין השכנות, אספתי 50 ביצים, הכנסתי אותן אל מתחת לגופו הכבד ורחב הכנפיים של התרנגול-הודו, והוא, כדוגרת לכל פרטיה, יושב על הביצים ואף מגלגלן מדי פעם. פעם אחת ביום נתתי לו חופשה קצרה להתאוורר ולאכול ולשתות, וביום ה21- לדגירה החלו אפרוחים בוקעים מן הביצים. כאן נתגלה קושי: התרנגול כבד ומטופש ורגליו גסות, והיה ויניח רגל על אפרוח רטוב שבקע מביצתו ימחצו מיד. צריכה הייתי להיות כל הזמן שארכה ההתבקעות על ידו ולהוציא את האפרוח מתחתיו מיד לאחר בקיעת הביצה. עמדתי ושמרתי והאפרוחים שבקעו לקחתי מיד והכנסתים לארגז שני, ובו בקבוק חם ופתיליה. עם גמר הבקיעה התאכזרתי למסכן והעברתיו לארגז חדש עם ביצים טריות לסיבוב שני של דגירה. והאינקובטור החי פעל שנית. חייכם, חוויה גדולה להיות שותף ליצירה ולשנות סדרי בראשית!

הגיע הזמן להביא פרה למשק. ראשית כל צריך להניח יסוד לרפת, ושנית, חלב ותוצרת חלב לבית. קיבלנו מהתקציב 25 לי"מ לרכישת פרה ערבית מקומית, אך יהודה התחכם ואמר: בכסף זה אני יכול לרכוש שתי פרות חורניות, כי בחורן הפרות זולות יותר. אמר ועשה. עבר את הירדן ובחורן קנה שתי פרות ב- 25 לירות. ימים אחדים הוביל אותן עד שהגיעו לנהלל. כאנשי החורן כן הפרות החורניות. מה אלה אינם רגילים לגדר ולבנין, כך גם הפרות, בדרך מחורן עד נהלל הלכו ללא כל קושי. אך כאשר צריכות היו להיכנס לחצר אמרו לא באלף רבתי. יהודה, בתחבולות שונות, הצליח להכניסן לחצר, אך להביאן לרפת לא הועילו התחבולות המחוכמות ביותר והפרות נשארו בחצר. המעניין ביותר היתה גישתן השלילית לנשים. כשניסיתי לגשת אליהן התחילו להשתולל בפראות כזאת שהייתי ממש בסכנה. רק יהודה יכול היה לחלוב אותן. הוצאתן למרעה היה מבצע מסובך ומסוכן. לא היתה גדר שתעמוד בדרכן. הן היו מדלגות מעליהן כאיילות והוא הדין כאשר חזרו מהמרעה. אם פגשו נשים בדרכן, מיד התחילה ההשתוללות והדילוגים, אפילו מעל ראשי בני-אדם. יהודה עשה מאמצים כמעט על-אנושיים לאלפן ולביית אותן והעלה חרס בידו. בסופו של דבר נאלצנו למכור אותן לערבים. אז קנינו פרה מקומית אשר על-ידי הכלאה קיווינו להתחיל בה בהקמת רפת החלב.

דא עקא, שלא תמיד מתאימה את עצמה המציאות לתקוות. בנהלל התהלך פתגם: אצל ברי-מזל, בלשון סגי-נהור, נולדות בנות במשפחה ועגלים ברפת. עגל ערכו היה מועט, שכן אז לא גידלו אותו לבשר, אלא החזיקו אותו כל עוד אמו, הפרה הערבית, לא נתנה את חלבה אלא אם הילד ינק קודם מעטיניה את מנת החלב שלו ובעת החליבה עמד על ידה. אבל ברגע שהעגל נגמל, מכרו אותה לא כן עגלה, שגידלו על מנת להגדיל את הרפת. לביש מזלנו המליטה הפרה שלנו עגלים ולא עגלות. רק לאחר כמה המלטות זכינו סוף סוף לעגלה חמודה מפרתנו הטובה. בניית רפת מפרה אחת ערבית, היא דרך ארוכה מאוד. בנינו איפוא את משקנו בשנים הראשונות לא על רפת החלב, כי אם על גידול ירקות ומשתלות עצי פרי, שני ענפים בהם התמחיתי והגעתי למיומנות.

באותו אביב ראשון לחיי בנהלל נטענו את העצים הראשונים במגרשנו. להשקותם לקחנו מים מהברז שבחצר, ובחבית הובלנו אותם בעגלה עד למקום הנטיעות. נטענו שדרת אורנים לאורך גינת הבית על גבול הדרך המפרידה בין שני משקים, כידוע, בנוי כפר נהלל בצורת עיגול. העיגול חולק לשמונה שכונות ובין השכונות עוברות דרכים ציבוריות המובילות לשדות. משקנו הוקם על גבול שכונה אחת וניתן היה לנטוע על הגבול. נטענו שדרת אורנים, שתי קזוארינות משני צדי השער לחצר המשק בעתיד ו- 6 עצי זית. בהתחלת המגרש, שנמצא אף הוא על הגבול של הדרך הציבורית.

כל אלה היו התחלות קטנות של משק חקלאי. אך מסביב לצריף עדיין לא נראתה חתימת ירק. גם להקים גדר, גם להתקין צינורות מים לא היתה כל אפשרות. שהרי לחיות צריך והמשק הקטן עוד לא מספק אפילו את צרכינו האלמנטריים, לא כל שכן פרוטה לקניית המצרכים אותם לא ניתן לייצר במשק. כדי לאזן, ולו בצורה מינימלית את ההוצאה וההכנסה, צריך היה לחפש עבודות חוץ כגון הובלות מחיפה לכפר. כיום עושים את הדרך מחיפה לנהלל באוטובוס בחצי שעה עד 40 דקות, ואילו אז, נסיעה בעגלה מנהלל לחיפה ארכה ארבע שעות הלוך וארבע שעות חזור. זאת ועוד, בחיפה צריך היה להעמיס את המצרכים הדרושים לאדם, לבהמה ולמשק ולהביאם לצרכנים שבמקום. והדרך חזרה כאשף העגלה עמוסה, קשה מאול לבהמות ביחוד בעליות.

ובאין הובלה, חיפשו עבודה בבנין, בחיפה, או עבודות אחרות על- מנת להשתכר את הפרוטות הדרושות לקניית המצרכים החיוניים ביותר. וכאשר אחרי כל אלה לא היתה הפרוטה מצויה, המציאה הנהלת הכפר את הפינקס. פינקס זה טיבו מהו? נתנו לכל חבר פינקס, בו נרשם כל מה שהמשפחה קנתה בצרכניה. את החוב שהצטבר צריך היה לפרוע בסוף החודש. כעבור זמן הסתבר שפינקס זה גרם לחלק מהחברים צרות צרורות. שהרי טבע האדם הוא, כשאין לו כסף אינו קונה. אבל אם יש פינקס שרושמים בו, אין אדם נזהר כל כך, ולוקחים בהקפה מעל ליכולת הממשית. משראתה ההנהלה שהפינקסים סיבכו חברים רבים בחובות שלא יכלו לפרוע אותם, התקינו כסף בצורת פתקאות. לכל פתק נקבע שווי מסויים. היתרון בשיטה זו היה בזה שמקציבים כמות מסויימת של פתקים לכל משפחה ואין היא יכולה לחרוג מהמכסה, ועם שיווק התוצרת מוחזר החוב לקופת הכפר. כך, בעזרת עבודת חוץ ועבודה מאומצת ;במשק נראו הניצנים הראשונים של בניית משק מבוסס כולו על עבודה עצמית של כל בני המשפחה, ובמקרה שלנו של יהודה ושלי.

בד בבד עם התחלת בניית המשק, התחילה להיבנות גם המשפחה. באותה שנה ראשונה, כשנה לאחר נישואי, נולדה לנו בתנו הבכורה. החורף בנהלל היה קשה מאוד. בעמק רבה בחורף הלחות באויר והבוץ רב היה מאוד, משום שהאדמה היתה קרקע בתולה ונוסף לכך ביצה שטרם יובשה לגמרי ונוקזה ע"י המתיישבים החדשים. האדמה עוד היתה במצב שכל כמות קטנה של גשם היתה הופכת אותה לעיסה דלילה. וכביש טרם היה ואף לא שביל לדריכה על משהו מוצק. בחורף היינו מדשדשים בבוץ דביק ללא מוצא. בחודש הריוני האחרון כמעט ולא יכולתי לצאת החוצה, כי גם מגפיים לא היו לי. החלטנו שבחודש האחרון להריוני אסע לצפת אל סבתי, שם אכין את הציוד הדרוש לתינוק וכן אלד בבית-החולים אשר בעיר צפת.

סבתי גרה עדיין בדירה שהיכרתיה כל כך טוב משנות ילדותי ונעורי, באותם שני החדרים הקטנים והמטבח הצמוד להם, וההסקה בחורף היתה בפחמי עץ בתוך קערה גדולה, וכדי ליהנות קצת מן החום צריך היה לשבת בקרבת הקערה מלאת הגחלים.

למזלי, היה זה חורף קר מאוד, ירדו שלגים והיו הרבה לילות כפור. בכל זאת הצלחתי להכין בגדי תינוק, הכנה ממש, כלומר תפירה, כי בימים ההם לא ניתן היה להשיג דבר מוכן, אלא צריך היה לקנות בד, לגזור ולתפור הכל. עד היום זוכרת אני את ההרגשה שהיתה מלווה אותי במשך אותו חודש. זאת היתה תקווה מהולה בפחד, אפילו כשלא עלה על דעתי שעלול גם לקרות שילד לא יולד חי. טוב שמחשבה כזו לא עלתה על דעתי ויכולתי לשבת בשקט ולתפור ולהכין את בגדי התינוק.

כעבור שבועיים לשבתי בבית סבתא אחזוני צירי לידה. סבתא הלכה עמי לבית-החולים שם נתקבלתי ע"י הרופא ד"ר גרי הידוע. איתרע מזלי והלידה לא היתה קלה כל עיקר. ארבעה ימים וארבעה לילות התפתלתי ביסורים עד שנולדה במזל בתנו, תינוקת גדולה, בריאה, עם תלתלים כהים. כעבור ימים אחדים חזרתי לבית סבתא. כאמור, היה החורף אותה שנה קשה בצפת ופחמי העץ שלעתים קרובות אף העלו עשן, חיממו גם את התינוקת. הייתי אם צעירה, ללא נסיון, וסבתא שכחה מזמן תורת. הטיפול בתינוקות ולא היה לי ממי ללמוד את הדברים הכי אלמנטריים. לדוגמה: כיבסתי את החיתולים ותליתים בקומה העליונה, שעמדה פרוצה וריקה. החיתולים קפאו בלילה, ובבוקר, כאשר גיהצתי אותם הפשיר הכפור והיו שוב רטובים כלאחר הכביסה. צריכה הייתי ליבשם עם המגהץ, שאף הוא חומם בפחמי עץ. הנכון הוא שאלו היו ימים קשים מאוד לי ולילדתי הרכה.

תוך שבוע, כשהתבהרו השמים, לקחתי את התינוקת ועל גבי פרדה רכבתי שלוש שעות ליסוד-המעלה אל בית הורי, שבאותה עת גם נולדה תינוקת לאמי, היא אחותי הצעירה. חודש לאחר הלידה בא יהודה להחזירני יחד עם בתנו הביתה לנהלל.

השנה הראשונה בנהלל היתה שנה פוריה גם בהגדלת המשפחה, גם בהרחבת המשק, אמנם בצעדים איטיים, אך בתקוות גדולות. שעל כן אנשים צעירים חוזים וחולמים גם במציאות קשה, בייחוד אם הם רוצים בכך. וגדולים וחשובים לאין ערוך החלומות והתקוות, אשר בכוחם מתגברים על מצבים קשים, כשם שהיו בראשית ההתנחלות במושבנו. למזלי הרב גדלה בתנו ללא תקלות והתפתחה יפה ותוך זמן קצר יכולתי להתפנות לעבודה בחצר ובמגרש, בנוסף לגידול הבת והעבודה במשק הבית.

לשנתי הראשונה בנהלל שייך גם הסיפור הבא: יום אחד, אחרי הצהרים, הייתי לבדי עם התינוקת בצריף, כאשר פתאום הועבו פני השמים, שכוסו במעין ערפל ורוח עזה השתוללה במהירות רבה, והצריף התחיל לרקוד ימינה ושמאלה. באופן אינסטינקטיבי תפסתי את התינוקת ומבלי לחשוב הרבה פרצתי החוצה, אם כי קבעתי מיד שזו רעידת אדמה חזקה. עוד לא ידעתי שצריף אינו נופל ברעידת אדמה. באותו רגע חלף לפני עיני סיפורה של סבתא על הרעש הגדול שפקד את צפת, בראשית המאה ה- 19, בו ניספו סבא וסבתא של סבתי, שכן אמי היתה דור ששי בארץ, בצפת ובירושלים.