אף-על-פי שהשנים הראשונות בנהלל היו קשות לאין ערוך, שכן העבודה במשק היתה פרימיטיבית ונדרש זמן רב כדי לבצע את המשימות שהטלנו על עצמנו, בכל זאת חיינו אז חיי חברה ותרבות מלאים, ומי שלא השתתף בהם יקשה לו היום להאמין שבתנאים חמריים קשים כפי שהיו תנאינו, אפשר לחיות חיי חברה ורוח כה אינטנסיביים. אפשר להסביר תופעה זו ברוח הכללית ששררה אז בישוב ובעובדת היותנו חברה צעירה תאבת-דעת. גם החברים-המייסדים, שביניהם היה אחוז גבוה של בעלי שיעור-קומה, תרמו הרבה לכך.

הפעילות התרבותית העשירה קויימה בעיקר במסגרת של חוגים. היה חוג מנגנים בכלי נשיפה ומיתרים שאחד המורים הדריך אותו, היתה מקהלה וחוג דרמטי, חוגים ללימוד תנ"ך, אפילו חוג לאסטרונומיה וחוגים אחרים, וכולם נוהלו והונחו ע"י חברי המקום ומעולם לא חסרו משתתפים. אני השתתפתי בשני חוגים: דרמה ומקהלה. הצלחנו להעלות הצגות קטנות ולהנעים בשירי המקהלה את החגיגות בחגים השונים, בין בחגי ישראל המסורתיים, בין בחגים שהמקום גרמם, כגון חג העליה על הקרקע שהיה לאחד החגים החשובים ביותר בכפר, ששימש גם דוגמה להרבה מושבים אחרים. בהקשר זה נזכרת אני בקוריוז. את חג העליה על הקרקע בנהלל קראנו, ושם זה נשתרש עד היום הזה, "ח' באלול", כי בה' באלול תרפ"א עלתה קבוצת המתיישבים הראשונה לנהלל. כל שנה, בהתקרב ח' באלול, המה הכפר מרוב הכנות לקראת היום הזה. והואיל ובחודש אלול שולט הקיץ בארצנו בכל עוזו, אפשר לעשות את החג הזה תחת כיפת השמים ולהזמין הרבה אורחים מכל הסביבה. ואכן הישובים השכנים שיתפו עצמם בהגנו ובאו בהמוניהם. אשה זקנה אחת שהיה לה בן בנהלל ובן בכפר-יהושע, שיבחה את נהלל והתלוננה על כפר-יהושע, על כי אנשי נהלל ידעו איזה יום לבחור לעצמם את "הח' אלול", שחל תמיד בקיץ, ואילו אנשי כפר-יהושע בחרו את "הח' אלול" שלהם בחורף, שקר ויורד גשם ואי-אפשר לעשות חגיגה גדולה תחת כיפת השמים כפי שעושים בנהלל.

אינטנסיביים ורוויי משמעות היו בשנים ההן חיי החברה המשותפים. כמעט בכל שבת בבוקר התקיימה אסיפת חברים ולא עלה על דעתו של איש לא להשתתף באסיפה. זה היה דבר כה ברור כמו הלחם שאכלנו והעבודה שעשינו כל יום. ואם קרה ומישהו לא בא לאסיפה, ראה צורך לנמק את העדרו בנימוק שיתקבל על דעת החברים למה ובשביל מה לא בא לאסיפה. והאסיפות היו ממש סימפוזיונים ושעות עיון בשאלות החיים הרוטטות והמגוונות ביותר. במרכז הדיונים עמדו היחסים בין אדם לחברו ובין היחיד לציבור. כידוע, אחד מיסודות המושב הוא העזרה ההדדית. נהלל היה המושב הראשון ולא היה ממי ללמוד. צריך היה ליצור תקנון ומודוס של נוהלים ונוהגים שישמשו לנו ולמושבים אחרים. שהרי כל המושבים והאירגונים שקמו אחרי נהלל ראו במושבנו אב-טיפוס ודוגמה. אנחנו היינו איפוא גם הפטיש וגם הסדן ליצירת דפוסי חיים חדשים. ולא רק על עזרה הדדית בין אדם לחברו צריך היה לדון, אלא גם בין בהמות עבודה. שהרי לא פעם חלתה בהמת-עבודה וצריך היה לחרוש או לזרוע ואז צריך היה לשתף את בהמת העבודה בהושטת עזרה לחבר שבהמתו נפגעה. וכמו בנושאים אחרים מצאו גם כאן את הדרך הטובה.

דיונים סוערים התקיימו על צורת השוויון בין משפחות ומשקים והגענו לידי כך שאחר 3-4 שנים הוחלט לחלק מחדש בין החברים את הרכוש החי שבחצר. אמנם מעשה זה התרחש פעם אחת ולא יסף. שכן רעיון המושב הוא מתן תנאים שווים לכל חבר באמצעי הייצור, כלומר, אותה חלקת אדמה, אותה מכסת מים; אותם מכשירי עבודה, ואילו מכאן ואילך ניתנת האפשרות לחבר היחיד ליזום וליצור לפי כישוריו והתמדתו. ואמנם כך התחילו בנהלל, עם העדפה כלשהי למשפחות גדולות, אם כי חוץ ממשפחות בודדות לא היו יותר מ- 2-3 ילדים במשפחה.

מקום מרכזי נועד לדיונים בנושא החינוך. אז, כידוע, רבץ נטל החינוך כולו על הכפר והדפוסים שהיו נהוגים בארץ לא ענו לשאיפותיהם וצרכיהם של ישובי ההתיישבות העובדת - הקיבוצית והמושבית. ושוב, היותנו המושב "ראשון" העמיד אותנו לפני הכורח לצקת דפוסים חדשים. השאלה המרכזית היתה, בית-הספר במושב מהו: מוסד חינוכי או לימודי? ומה עדיף על מה? והעיקר מה תהיה דמותו של הדור הצעיר? כיצד ובאילו שיטות ננחיל לו את נכסי אבותיו (הכוונה לנכסי רוח) וגם את הדחף להתחדשות. לאף נושא מנושאי החיים והמשק לא הוקדשה תשומת לב כה רבה כמו לחינוך הילדים, אשר מלבד חשיבותו העקרונית גם בלע כ- %50 מהתקציב הציבורי, תקציב שנלקח מהצרכים האלמנטריים ביותר - המזון והביגוד. אחת השאלות הבוערות בנושא החינוך היתה כמות הידיעות שבית-הספר יקנה לילדים. לשאלה זו נודעה חשיבות מרובה לא רק מטעמים אידיאולוגיים, כי אם גם מטעמים תקציביים, שהרי היקף הלימודים קובע את מספר המורים ואת מספר שנות הלימוד. זאת היתה בעיה קשה מאוד בשל הפער בין הרצוי והמצוי. רצינו להעניק לילדים ככל האפשר יותר תורה, יותר השכלה, והאמצעים היו דלים מאוד. הכפר קבע יום אחד בשנה - תשעה באב - שכולו קודש לעניני חינוך. בדיונים שנמשכו יום שלם, השתתפו כל החברים, יחד עם מנהל בית-הספר ומוריו. הדיון התחיל בדו"ח מפורט על שנת הלימודים היוצאת, הישגיה וליקוייה והתווית קווי פעולה לשנה הנכנסת. תשעה באב, כיום דיון בשאלות חינוך, היה למסורת בנהלל לפחות כל עוד למייסדים ולבוני הכפר היו ילדים בגיל חינוך. גם לועדת התרבות היתה בקעה רחבה להתגדר בה. נוסף לפעילות התרבותית היומיומית, שנשאוה אנשי המקום, כמסופר לעיל, דאגה ועדת התרבות למרצים-אורחים ולהצגות ע"י התיאטרונים המקצועיים. אני זוכרת את החוויה שכולנו חווינו כשהוחלט להזמין את "הבימה" שתציג את "היהודי הנצחי". אולם עוד לא היה וגם לא במה. מכיוון שזה היה בקיץ נפתרה בנקל שאלת האולם - אפשר להציג תחת כיפת השמים. הכינו במה, הכינו ספסלים שגם אפשר היה לשבת עליהם ואנשי הישובים של הסביבה כולה באו לנהלל לחזות בהצגה שהיתה חוויה בפני עצמה.

האמת היא שזה היה מבצע קשה ויקר, אך מושבנו לא רצה לוותר על חוויה זו, יהיה מחירה כאשר יהיה. ואכן מעז זה יצא מתוק. באותו ערב הבשילה מחשבה לבנות אולם - בית עם, שישמש את הכפר החל מאסיפה וכלה בהצגות ועצרות-עם. המושב עשה מאמץ עליון והוקם בית העם, שאינו מפואר אמנם, אבל זה אולם עם מאות מקומות ישיבה ובמה ומרתף לשחקנים, המשמש את הכפר עד היש. היינו רעבים להצגות אמנותיות ולחיי תרבות עשירים, ולא חסכנו מאמץ להקים את בית-העם כאכסניה לבילוי תרבותי בממדים רחבים. זוכרתני שבערב שבו הוצג "היהודי הנצחי" לא נשאר איש בצריפים חוץ מהילדים הקטנים והשומרים שסובבו בכפר. אף בתנו שהיתה אז בת 10 חדשים נשארה לבדה לישון בצריף. עם תום ההצגה, בחזרנו הביתה זומנה לנו הפתעה. התינוקת לא היתה במיטה וליד החלון עמד כסא קטן ריק. התחלנו לחפש אותה בחצר, כי היא כבר ידעה ללכת ואפילו לדבר, חיפשנו והיא איננה. ירדנו בדרך למגרש, אך אין קול ואין עונה. חזרנו הביתה. חיפשנו תחת המיטה. סוף סוף מצאנו אותה במיטה שלנו בין הכסתות. כאשר הוצאתיה משם ושאלתי אותה מה היא עושה במיטה הגדולה, ענתה הפעוטה שהחתולה עשתה פיפי במיטתה ולכן נכנסה למיטתנו.

הנה כי כן, לא רק משק וכפר ומוסדות שיווק לשירותים קואופראטיביים בנינו בשנים הראשונות בנהלל, אלא גם חברה חדשה חופשית ושוויונית, וחיי רוח מלאים, תוססים ואינטנסיביים ששימשו נתיבים לרבים שראו בנהלל דוגמה לאורח-חיים חדש בארץ.