 |
|
 |
|
מדוע חייבים לסנן את מי המוביל הארצי
מחבר:
פרופ' מנחם רבהון
|
|
 |
|
 |
|
 |
עוד בשנות ה- 70' קבעה ועדת מומחים, כי יש לסנן את מי המוביל הארצי. זאת עקב עליה בריכוז הקוליפורמים מחד ועליה בכמות המים המופנים לשתייה מאידך. מאז הלך המצב והחמיר, אך מדינת ישראל אינה מוצאת את התקציב הדרוש להקמת מיתקן סינון ארצי.
תקני מי השתייה שנקבעו על-ידי משרד הבריאות נשמרים בקפדנות על-ידי חברת מקורות, פרט לעמידה ברמת העכירות הנדרשת לפי התקן החדש. על-מנת לעמוד בתקן זה, הקימה מקורות מיתקן חלוץ לסינון המים. על-פי הלקחים שהופקו מפעילות המיתקן הניסיוני, תוכנן מיתקן לסינון כל המים היוצאים ממאגר אשכול אל המוביל הארצי. אך המיתקן אינו מוקם, כיוון שלא נמצא התקציב בסך 100 מיליון דולר הדרוש להקמתו.
הרושם שהתקבל בציבור הוא שהורדת העכירות על-ידי מיתקן הסינון נועדה בעיקר להרחיק עקבות טין, בעוד גורמי מחלות הנישאים על-ידי המים, כמו חיידקים, וירוסים ופרוטוזואה (טפילים חד-תאיים) מטופלים בתהליכי חיטוי המים. אך הדבר אינו כך. מערך הטיפול במים שיועדו גם לשתייה, צריך להלום את רמת המים הגולמיים. על-מנת להזרים מים ממאגרים עיליים לצריכה ציבורית, יש להעבירם מבעד לשני מחסומים לסילוק
גורמי מחלות, ואין להסתפק באחד.
אכן, בארצות מתקדמות, התקן של איכות מי השתייה שמקורם במאגרים עיליים, מבוסס על קיום שני מחסומים מונעי זיהום, ועל בדיקות: המחסומים המקובלים הם, האחד, סינון כל המים טרם כניסתם לצנרת סגורה, והשני, חיטוי יעיל. הבדיקות משמשות אינדיקציה למצב המים ולפעולת המחסומים, וניטור המראה שלא אירעה קטסטרופה, כמו דליפת מי ביוב למאגר מי שתייה. העמידה בתקנים הכרחית אך לא מספיקה, ואינה מאפשרת לוותר על קיום שני המחסומים.
 |
הקידוחים נסתמו |
הכינרת מנקזת כיום אגן היקוות שכולל התיישבות רבה ביותר, חקלאות ענפה, הכוללת רפתות רבות ובריכות דגים. שפכים עירוניים וחקלאיים לא-מטופלים מוצאים את דרכם אל האגם, אשר במימיו מתרחצים אנשים ומשייטות סירות דייגים ותיירים. בנוסף, קיים באגם מארג חיים עשיר הכולל דגים מגדלים שונים ועופות מים.
באמצע שנות ה- 60', כשהמוביל הארצי החל לפעול, הפעילות האנושית באגן ההיקוות של הכינרת הייתה נמוכה בהרבה. הדבר התבטא בספירת חיידקים קוליפורמים נמוכה יחסית. מרבית החיידקים הקוליפורמים אינם מזיקים לבריאות, אך נוכחותם מהווה אינדיקציה לזיהום צואתי. מי המוביל שנשאבו מהכינרת, שימשו בשלב הראשון להשקיה בלבד. בשנות ה- 70' הורחב השימוש גם לשתייה, תחילה בהיקף של 4% מכלל המים, אך בהדרגה עלה החלק המיועד לשתייה.
על-מנת להתאים את מי המוביל לשתייה הוחלט לסנן את המים. השיטה שנבחרה הייתה החדרת המים למי התהום ואחר-כך שאיבתם. תהליך זה מהווה סינון יעיל, אלא שעד מהרה הקידוחים נסתמו בגלל התכולה הגבוהה של חומרים אורגניים בכינרת, והסינון נפסק.
עוד בשנות ה- 70' קבעה ועדת שם-טוב (בראשותו של אברהם שם-טוב ז"ל, אז מנהל המוביל הארצי), כי יש לסנן את מי המוביל, עקב התגברות הזיהום. זאת, אף שתהליך הסינון יקר מאוד. החלופה של הפסקת ניצול מי המוביל לשתייה, אינה ריאלית כיום. זאת, מאחר ומי האקוויפרים מזדהמים בקצב מהיר, מצד אחד, בעוד האוכלוסייה גדלה ואיתה צריכת המים, מצד שני.
המדינות המפותחות החמירו בשנות ה- 80' את תקן עכירות מי השתייה ל- 0.2 יע"ן (יחידות עכירות נפלומטרית). בנוסף, נקבעה תקנת SWTR (ראשי-תיבות של Rule Water Treatment (Surface המחייבת סינון מים לשתייה שנלקחו ממאגרים עיליים. זאת, לאחר טיפול קדם כימי (פלוקולנטים) של כל מים ממקור עילי המסופקים למערכות מי השתייה. חשוב לציין כי התקנה המחייבת סינון של כל המים שנלקחו ממאגרים עיליים, נקבעה כיוון שעשויים להיות במים טפילים פתוגניים חד תאיים, בעיקר ג'יארדיה וקריפטוספורידיום,
שהם עמידים בפני החיטוי המקובל, ורק סינון יכול להרחיקם.
|
לסיכום |
מי הכינרת הינם באיכות, אשר על-פי הנחיות והנוהלים שהיו קיימים כבר בשנות ה- 60', מחייבת סינון בנוסף לחיטוי. חשוב לציין כי מפעילי המוביל הארצי, עושים כל מאמץ להביא את המים לאיכות הטובה ביותר הניתנת להשגה, באמצעים העומדים לרשותם. אך ללא סינון לא ניתן להגדיר את מי המוביל כמים העומדים בדרישות תברואתיות כמקובל בעולם.
המוביל הארצי היא מערכת המים היחידה בעולם המתקדם, המספקת מי שתייה למיליוני צרכנים מאגם עילי, ללא סינון. זהו מצב לא תקין ומסוכן, כיוון שהסינון איננו מותרות, אלא צורך חיוני להבטחת איכות המים ולהגנה על בריאות הצרכנים.
* הכותב הנו פרופ' בדימוס להנדסת הסביבה ומשאבי מים בטכניון.
|
