מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה - הגדרת התקופה , המסגרת הכרונולוגית והמקורות

הגדרתה המקובלת של התקופה כ'תקופת שיבת ציון' נובעת מן ההקפה שלאחר המשבר של חורבן ממלכת יהודה והליכת העם בגולה, השיבה מבבל קובעת שלב חדש בתולדות ישראל. השקפה כזאת תופסת את המציאות ההיסטורית בארץ ישראל בעקבות החורבן והגלות כמצב שנוצר בו הפסק גמור ברצף ההיסטורי. הרצף חודש רק כחמישים שנה לאחר מכן וראשיתו נעוצה בהכרזת כורש, שבעקבותיה נוצרו התנאים ל'שיבת ציון' ונתממשה תקומת ישראל. השקפה זו מקובלת על היסטוריונים רבים,⁶ אך מקורה ועיקר ביסוסה בתיאור ההיסטורי של ספר עזרא-נחמיה. ניתן לומר כי הנחותיה ההיסטוריות הן שתיים: תפיסה של שבר ברצף ההיסטורי בארץ ישראל, והתחדשות שנבעה כל כולה מבחוץ. אך ספק אם השקפה כזאת, לפחות במלוא היקפה ולפרטיה, הולמת את המציאות ואת הסבירות ההיסטורית. הדיון המלא בשאלה זו אין מקומו כאן,⁷ אך בהמשך נעלה הרהורים אחדים הנוגעים בה.

מה הם הגבולות ההיסטוריים המדויקים של התקופה? כאמור, מקובל לראות את תחילתה בהכרזת כורש בשנה הראשונה למלכותו; אך מתי יש לקבוע את סופה? ומה התקופה הבאה אחריה על פי אותה דרך הגדרה? דומה שלא ניתן להשיב על שאלות אלו. תקופת הבית השני נחלקת לתקופות משנה על פי השלטון המדיני בארץ ישראל, כלומר: תקופת שלטון פרס (332-539 לפסה"נ), תקופת השלטון ההלניסטי (142-332 לפסה"נ), ממלכת החשמונאים, וכן הלאה. באופן מעשי אפוא פותרים ספרי ההיסטוריה את שאלת סיומה של תקופת שיבת ציון על ידי זיהויה עם תקופת השלטון הפרסי, או על ידי הקבלתה למתואר בספר עזרא-נחמיה.⁸ לאמיתו של דבר, אין לתקופתנו הגדרה היסטורית מדויקת, לא של סופה ואף לא של ראשיתה, ותיאורה כ'תקופת שיבת ציון' מתייחס בעצם לתופעה ההיסטורית של תקומת ישראל לאחר החורבן ולא לגבולותיה הכרונולוגיים.

הכרונולוגיה של התקופה נקבעת על ידי שילוב נתונים מקראיים וחוץ-מקראיים. המערכת הכרונולוגית של מלכי פרס נקבעה בדייקנות מרובה על ידי פרק ודוברשטיין, והנתונים הסינכרוניים המצויים במקרא משתלבים בה ויוצרים את הבסיס הכרונולוגי לתיאור התקופה.⁹ ציוני היסוד המצויים במקרא והניתנים לקביעה במידה רבה של ודאות הם שלושה: הכרזת כורש, שניתנה 'בשנת אחת' למלכותו (עזרא א א; ו ג), היא 539 לפסה"נ; שנת חידוש הבנייה, היא 'שנת שתים לדריוש' (חגי א א ואילך; עזרא ד כד ואילך), היא 521 לפסה"נ, ותאריך סיום הבנייה וחנוכת הבניין, הוא 'יום תלתה לירח אדר די היא שנת שת למלכות דריוש מלכא' (עזרא ו טו), דהיינו ג' באדר של 517 לפסה"נ. יתר פרטי המערכת הכרונולוגית נקבעים מתוך יחסם לנקודות אלו ואנו נדון בהם לפי הצורך בהמשך.

המקורות העומדים לרשותנו לתיאור התקופה הם כמעט כולם מקראיים. עדויות חוץ-מקראיות, ובעיקר כתובות אחדות של מלכי פרס, מסייעות להבנת הרקע ההיסטורי הכללי, אולם אין בהן נתונים על הנעה ביהודה ובארץ ישראל בכלל. העדויות האפיגראפיות והארכיאולוגיות הן עדיין מצומצמות בהיקפן, ועיקר תרומתן בהתלוותן לאישור או לערעור העדות המקראית.¹⁰ משום כך יש חשיבות יתר להבנתם ולהערכתם של המקורות המקראיים. נקדים אפוא דברים אחדים על טיב המקורות העיקריים ועל הבעיות הכרוכות בשימוש בהם.

המקורות המקראיים לענייננו הם מארבעה סוגים: תעודות, תיאורים היסטוריים, דברי נביאים ודברי שירה ומזמור. החיבור הארוך והמפורט ביותר הוא עזרא א-ו, שהוא חטיבה לעצמה בספר עזרא-נחמיה המוקדשת כולה לתיאור בניית המקדש. החטיבה מתחילה בהכרת כורש ומסתיימת בחנוכת המקדש ובחגיגת הפסח שבעקבותיה. בצורתה הסופית מהווה החטיבה רצף ענייני אחד, אך החומר הכלול בה ניתן לסיווג לשני סוגים: תעודות – רשימות, מכתבים וכדומה; ותיאור היסטורי, היוצר את הרצף ובתוכו משולבות התעודות. הן החומר הסיפורי והן התעודות מצויים בשתי לשונות, עברית וארמית. החומר העברי פותח את החטיבה ומסיים אותה (עזרא א א-ד ז; ו יט-כב); ואילו החומר הארמי מצוי במרוכז באמצע (שם, ד ח-ו יח). בגלל ריכוזו של החומר הארמי נוטים חוקרים אחדים לראות בו מקור בפני עצמו, שהיה קיים כמקור עצמאי לפני ששולב בתוך סיפורנו.¹¹אולם, מבחינת האופי הספרותי – שילוב של תעודות בתוך רצף סיפורי לפי תוכנית מוקדמת – אין הבדל בין החומר הארמי והחומר העברי, והשם משתלבים לכלל רצף אחד.¹²

נקודת מוצא חשובה להבנת מעמדה של החטיבה ולהערכתה כמקור היסטורי היא שאלת זמן חיבורה. מחד גיסא, העובדה שהחטיבה מספרת על בניית בית המקדש אין פירושה כי נכתבה באותו פרק זמן; ומאידך גיסא, האפשרות שהחטיבה נכתבה במרחק כרונולוגיה ואידיאולוגי מן המאורעות המתוארים בה אין משמעה שכל המצוי בה הוא בלתי מהימן. ואולם קביעת זמן החיבור, במידה שהדבר ניתן, היא רבת חשיבות להערכת המקור ולאפיון השימוש בו.

אחד האמצעים לקביעת זמן חיבור החטיבה הוא העיון בעזרא ד – תיאור פעולותיהם של אויבי יהודה. הפרק מתחיל בכך שצרי יהודה ובנימין, מבקשים להשתתף בבניין המקדש והם נדחים על ידי זרובבל וראשי האבות (פסוקים א-ג). לאחר מכן בא תיאור כללי של פעולותיהם העוינות: ,מרפים ידי עם יהודה', 'מבהלים (קרי; כתיב – מבלהים) אותם לבנות', 'וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם' (פסוקים ד-ה). בהמשך מודגמות פעולות אלו בשלוש דוגמאות: (1) ידיעה קצרה על מכתב שטנה 'על ישבי יהודה וירושלם' שנשלח למלך אחשורוש (פסוק ו); (2) ידיעה קצרה על מכתב שכתבו 'בשלם מתרדת טבאל ושאר כנותיו' למלך ארתחשסתא (פסוק ז); (3) נוסח מפורט של ההתכתבות בין 'רחום בעל טעם ושמשי ספרא ושאר כנותהון' ובין המלך ארתחשסתא, אשר הביאה בסופו של דבר להפסקת הבנייה (פסוקים ח-כד).

דעה מקובלת היא שאחשורוש הוא שמו העברי של חשירש, הוא כסרכסס, שמלך לאחר דריוש בשנים 464-486 לפסה"נ, ואילו ארתחשסתא הוא ארתכסרכסס הראשון, שמלך אחריו, בשנים 423-464 לפסה"נ. ברור אפוא, שהמחבר שהביא נתונים אלה חי לכל המוקדם בתקופת ארתחשסתא; הדעת נותנת שחי אחריו.¹³ משמע שאין להקדים את זמן כתיבתה של החטיבה לזמנו של ארתחשסתא וקרוב להניח שיש לאחרה עוד יותר, כלומר: כמאה שנים בקירוב לאחר סיום בניית המקדש.¹⁴ עם זאת, יש לזכור שהמקורות שמהם נבנתה החטיבה – תעודות, רשימות, פרטים היסטוריים שונים וכדומה – עשויים להיות בני זמנם של המאורעות שהם מתארים. נמצא שמבחינת זמנם ומקורם יש מעמד שונה לחומר הסיפורי, שמוצאו במחבר המאוחר, ולתעודות. הדבר מבליט את חשיבותן של התעודות ומעמיד במוקד את בעיית מוצאן ומהימנותן ההיסטורית. ואמנם, שאלה זו העסיקה ביותר את חוקרי ספר עזרא-נחמיה, וניתן לומר כי הדעה הרווחת מייחסת מהימנות רבה לתעודות הארמיות שבחטיבתנו, ומידה משתנה של מהימנות לתעודות בעברית.¹⁵

בדברינו על זמן החיבור נגענו גם בשאלת אופן חיבור החטיבה. מן השלמות העניינית והרצף ההיסטורי עולה המסקנה שיש לחטיבה מחבר אחרון, אשר צירף את המקורות שעמדו לרשותו לפי תוכנית מחושבת מראש, הוסיף עליהם מדבריו והעמיד את הסיפור כפי שהוא. זהותו של מחבר החטיבה איננה נודעת מן החיבור. חז"ל ראו את עזרא כמחבר הספר כולו, ובכך קבעו את זמנו לתקופת ארתחשסתא;¹⁶ חוקרים רבים בני זמננו רואים את בעל ספר דברי הימים כמי שחיבר את ספר עזרא-נחמיה כולו – ובכלל זה את החטיבה שאנו דנים בה.¹⁷ הדעה שמחבר עזרא-נחמיה הוא שחיבר גם את החטיבה א-ו נראית לנו משיקולים שונים, אך לא נראה בעינינו לזהות את המחבר לא עם עזרא הסופר ולא עם בעל דברי הימים.¹⁸ נתייחס אליו אפוא כמחבר החטיבה או כמחבר הספר, מבלי להפליג בשאלת זהותו.

מקור נוסף לתקופתנו הוא ספרי הנביאים בני הזמן, בראש ובראשונה חגי וזכריה. על פי מערכת התאריכים המצויה בספרו פעל חגי מא' באלול, שנת שתיים לדריוש, ועד כ"ד בכסלו באותה שנה (חגי א א, טו; ב א, י, יח, כ) כלומר: בחודשים האחרונים של שנת 521 לפסה"נ. התאריכים הנזכרים בספר זכריה הם למן חשוון בשנת שתיים לדריוש ועד ד' בכסלו בשנת ארבע לדריוש (זכריה א א, ז; ז א), כלומר: מאוקטובר שנת 521 לפסה"נ ועד דצמבר שנת 519 לפסה"נ. הרקע ההיסטורי לפעולותיהם של נביאים אלו ברור מן האישים שאליהם הם פונים, ובהם בעיקר זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק (חגי א א, יב-יד; ב ב, ד, כא, כג; זכריה ג א ואילך; ד ו ואילך; ו י ואילך), ומתוכן נבואותיהם. רבות מהנבואות קשורות במישרין לבניין המקדש ולשאלות אחרות שבמרכז עניינה של התקופה. הצגתם של חגי וזכריה בעזרא ה א-ב, יד כמי שעוררו את העם לחידוש הבנייה וסייעו לו לסיימה, תואמת את מכלול הנתונים שבספריהם.

דברי הנביאם מעצם טיבם הם תגובה ישירה למאורעות תקופתם ולאישיה, ועל כן הם מהווים מקור ראשון במעלה להכרת המציאות ההיסטורית. ואולם, בכל זאת יש לשאול, אם אמנם הגיעו לידינו דברי הנביאים כפי שנאמרו. ספר חגי לפי צורתו הוא סיפור, המספר על הנביא חגי בגוף שלישי; משתלבים בו דברי הנביא, תיאור פעולותיו ותגובת העם לדבריו. מסתברת אפוא הדעה שלא חגי עצמו העמיד את הספר כפי שהוא אלא אחד' מבני דורו או מתלמידיו.¹⁹ מסקנה זו מעוררת את שאלת האותנטיות של החומר המצוי בספר, מידת דיוקו ומהימנותו. למרות דעות רבות על עריכה משנית ומאחרת בספר חגי, שהיקפה משתנה מחוקר לחוקר,²⁰ נראה לנו כי בעיקרו של דבר משקף הספר את דבריו ופועלו האותנטיים של חגי, אם כי בתקופה מוגדרת ומצומצמת מאוד, שאולי אינה משקפת את כל מרחב פעולתו כנביא. גם בספר זכריה (א-ח) מצויים דברי עריכה, ובעיקר כותרות (זכריה א א, ז א); אך בניגוד לחגי כתוב הספר כולו בגוף ראשון ובחותם אישי מובהק.²¹

מקורות נוספים מספרי הנביאים אינם מוגדרים באותה מידת דיוק, ולא תמיד ניתן לקשר את נבואותיהם בוודאות לאירועים היסטוריים מסוימים. אף על פי כן, יש בדבריהם תרומה חשובה לנושאנו, ומתוכם נזכיר בעיקר את הנבואות בישעיהו מ-סו ובמלאכי.

מקור נוסף שיש בו להאיר את מאורעות התקופה הם דברי שירה ומזמור; מגילת איכה, המשמשת ביטוי לתחושת האסון שלאחר החורבן, ומזמורי תהלים שמוצאם מתקופתנו, כגון מזמור קכו, שהעניק לתקופתנו את שמה (תהלים קכו א).²² על פי טיבם אין מקורות אלו יכולים לשמש יסוד לדיון היסטורי, אך יש בהם ביטוי אותנטי להלכי רוח, לאמונות ודעות, והם מאירים את התקופה מזווית שלא תמיד מקבלת ביטוי במקורות אחרים.

הערות שוליים:
6. ראה, למשל: קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 174-168.
7. וראה: קוכמן, יהוד מדינתא, עמ' 30-3.
8. דוגמה מעניינת להתלבטות בשאלה זו מצויה בספר שערך ח"ה בן-ששון, תולדות עם ישראל, א, תל-אביב תשכ"ט. בספר ארבעה חלקים; השני בהם מכונה: 'ימי הבית הראשון ושיבת ציון' (עמ' 173-93), והשלישי: 'ימי הבית השני' (עמ' 294-177). התקופה המכונה 'ימי הבית השני' מתחילה רק בתקופת הממלכות ההלניסטיות, לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון (332 לפסה"נ), כלומר, קרוב למאתיים שנה לאחר חנוכת הבית השני. מצד אחר, בחלק השני של הספר, 'ימי הבית הראשון ושיבת ציון', מוקדש הפרק האחרון ל'גלות בבל, שיבת ציון ותקופת שלטון פרס' (עמ' 173-154), ו'שיבת ציון' אינה אלא סעיף קצר אחד (עמ' 165-160). התפיסה ההיסטורית של הספר ברורה, והפרק הנידון מתייחס למעשה ל'תולדות עם ישראל תחת שלטון בבל ופרס', אך השימוש במושג הבלתי מדויק 'שיבת ציון', וסקירת התקופה לאור סוג המקור שבו היא מתוארת, מקשים על קביעת הגדרות היסטוריות מדויקות.
9. ראה: R.A. Parker and W.H. Dubberstein, Babylonian Chronoloy 626 BC-75 AD, Providence RI 1956, pp. 10 ff.; ח' תדמור, 'הכרונולוגיה של תקופת שיבת ציון', א"מ, ד, טורים 310-303; E.J. Bickerman, 'En marge de I'écriture', RB, 88 (1981), pp. 19-28. הפרטים הכרונולוגיים בפרק זה מיוסדים על ר"נ פריי, 'פרס', א"מ, ו, טור 596; ביקרמן, שם; וכן: א' שטרן וח' תדמור, 'שלטון פרס (332-538 לפני הספירה),, י' אפעל (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, ב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 227 ואילך.
10. ראה למשל: G. Widengren, 'The Era of the Persian Empire', J.H. Hayes and J.M. Miller (eds.), Israelite and Judean History, London 1977, pp. 489-583, ושם ביבליוגרפיה, וכן קוכמן, יהוד מדינתא; א' רפפורט, 'מטבעות יהודה מסוף התקופה הפרסית ומראשית התקופה ההליניסטית', א' אופנהיימר, א' רפפורט ומ' שטרן (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני: ספר זכרון לא' שליט, ירושלים תשמ"א, עמ' 21-7.
11. כך, למשל: רודולף, עזרא ונחמיה, עמ' XXIII, 40 ואילך. לדעת ק'ויפמן מיוסדת כל החטיבה בעזרא א-ו על 'ספור ארמי' שהוא מכנה בשם 'ספור זרובבל הארמי', שמחבר עזרא-נחמיה 'את קצתו תרגם ואת קצתו הביא בלשונו הלועזית' (קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 160, 515-514) ואין אנו מקבלים את דעתו. דיון מפורט בעניין זה ראה במאמר הנזכר בהערה 12, להלן.
12. ראה: יפת, ההיסטוריוגרפיה המקראית, עמ' 181-182.
13. הידיעה כי בעקבות המכתב לארתחשסתא, שמלך בשנים 423-464 לפסה"נ, הופסקה העבודה עד השנה השנייה לדריוש (521 לפסה"נ!) יוצרת קושי כרונולוגי בולט, ובו נדון במפורט להלן, עמ' 356-352.
14. זוהי, אמנם, הדעה המקובלת, וראה, למשל: מ"צ סגל, 'עזרא-נחמיה, ספרי עזרא נחמיה', א"מ, ו, טור 151; רודולף, עזרא ונחמיה, עמ' XXIII ואילך. קויפמן, המבקש להקדים את זמן חיבור החטיבה, טוען שחל שיבוש בשמותהמלכים, שכתוצאה ממנו נתבלבל השם המקורי 'כנבוזי', שמלך בשנים 522-530 לפסה"נ, לארתחשסתא. את הפסוקים ו-ז, שבהם נזכרו אחשורוש וארתחשסתא, מגדיר קויפמן כ'הוספה שרשם על הגליון מעתיק מלומד'. ראה: קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 527-522.
15. את המהימנות ההיסטורית של התעודות הארמית הדגיש – E. Meyer, Die Entstehung des Juden tum, Halle 1896, pp. 8-71; דעתו מקובלת וכמעט שאין עליה עוררין. על חשיבות התעודות בחקר ספר עזרא-נחמיה ראה גם: ש' יפת, 'המהימנות ההסטורית של ספר דברי הימים – לתולדות מחקר הבעייה ומקומה בחקר המקרא', י' זקוביץ וא' רופא (עורכים), ספר יצחק אריה זליגמן, ירושלים תשמ"ג, עמ' 338-337. על שאלת התעודות בעברית, ובעיקר הכרזת כורש שבעזרא א ב-ד, ראה להלן, עמ' 361-356.
16. ראה: בבא בתרא טו ע"א: 'עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו... ומאן אסקיה, נחמיה בן חכליה'. מבין חוקרי זמננו מחזיק בדעה זו גם W.F. Albright, 'The Date and Personality of the Chronicler', JBL, 40 (1921), pp. 104-124
17. על בעיית זיהויו של בעל דברי הימים כמחבר עזרא-נחמיה ראה, מצד אחד: קויפמן, האונה הישראלית, ד, עמ' 505-503, המייצג בעניין זה קשת רחבה של חוקרים; ומצד שני מ"צ סגל, 'ספרי עזרא ונחמיה', תרביץ, יד (תש"ג), עמ' 88-81; S. Japhet, 'The Supposed Common Authorship of Chronicles and Ezra-Nehemiah Investigated Anew', VT, 18 (1968), pp. 330-372; H.G.M. Williamson, Israel in the Book of Chronicles, Cambridge 1977, pp. 5-82
18. ראה: יפת, ההיסטוריוגרפיה המקראית, עמ' 182, וכן: H.G.M. Williamson, 'The Composition of Ezra I-VI', JTS, 34 (1983), pp. 1-30
19. ראה: קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 215; מיטשל, חגי וזכריה, עמ' 30-27; רודולף, חגי-זכריה-מלאכי, עמ' 23-22
20. ראה, מצד אחד: קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 215 (וכן בהערות 3, 5, 7, 10), הטוען שאין בספר אפילו פסוק משני אחד; ולעומתו: W.A.M. Beuken, Haggai-Sacharia 1-8, Assen 1967, pp. 27-83, המייחס חטיבות גדולות בספר ל'עורך כרוניסטי'. וכן ראה: R. Mason, "The Purpose of the "Editorial Framework" of the Book of Haggai", VT, 27 (1977), pp. 413-421. גם מייסון מייחס חשיבות רבה למסגרת העריכתית של הספר, אך איננו רואה בה 'מסגרת כרוניסטית' דווקא; ראה: מייסון, חגי זכריה ומלאכי, עמ' 11-8; פטרסן, חגי וזכריה, עמ' 39-37.
21. גם בזכריה מוצא בויקן 'עריכה כרוניסטית'; ראה: שם, עמ' 183-84, וראה גם: פטרסן, חגי וזכריה, עמ' 125-124.
22. מספרם של מזמורים אלו הוא רב למדי, וראה: א' הורביץ, בין לשון ולשון, ירושלים תשל"ב, עמ' 176-67.