בשתי אפיזודות שבמחרוזת הסיפורים עלאליהו ואלישע (מל"א יט, יט-כא; מל"ב, ב, א-יח) משמשת העברת אדרתו של אליהו לאלישע מוטיב הקשור בהקדשתו של אלישע לנביא תחתיו. בירור היחס שבין שתי האפיזודות האלה בכל הקשור בשימוש השונה שנעשה במוטיב זה מבחינת תפקידו, מבחינת הקשריו ומבחינת המשמעויות הרעיוניות שנתלו בו יהוו את ציר דיוננו.

הבחנות פונקציונליות וסטרוקטורליות

בשלושה דברים עיקריים נבדלות שתי אפיזודות אלו זו מזו בקשר לשימוש במוטיב זה של העברת האדרת: בצורה שבה מועברת האדרת, במטרה שלשמה באה ובהקשר הספרותי-רעיוני שבו היא משולבת.

באפיזודה שבמל"א, יט, יט-כא משליך אליהו את אדרתו על אלישע במכוון לאחר שמוצא הוא אותו 'חורש שנים-עשר צמדים לפניו'.¹ אף שמתכחש הוא כביכול, לאלישע הרץ אחריו – 'לך שוב כי מה עשיתי לך',² הרי אין ספק שהשלכת האדרת מהווה אקט מגי הנעשה במודע, שבאמצעותו פורש אליהו את סמכותו על אלישע ומאמצו כנערו,³ 'ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו' (פס' כא).

לא-כן הדבר בסיפור שבמל"ב, ב, א-יח. שם נופלת אדרתו של אליהו מעליו עם עלייתו ברכב-אש השמימה, וכשהיא מורמת על-ידי אלישע, הנותר לפתע ללא אדונו, מקנה היא לו את סגולתו העל-טבעית של רבו – 'אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה' (מל"ב ב, יד). באפיזודה זו נפילת האדרת כשלעצמה אינה מהווה אקט מגי כלשהו, אבל האדרת עצמה טעונה כוח מגי המופעל ע"י אלישע: אף זאת רק לאחר שפונה הוא לעזרתו של 'ה' אלהי אליהו' (שם, פס' יד).

השוני בצורה בה מועברת האדרת בכל אחת מאפיזודות אלו קשור בשוני שבמטרה, אותה באה היא לשרת. בעוד שהאפיזודה הראשונה מכוונת להסביר כיצד הפך אלישע למשרתו של אליהו וכיצד ניתק לצורך זה את קשריו עם משפחתו ונחלתו⁴ (מל"א יט, כא); מכוונת האפיזודה השניה לספר כיצד ירש אלישע באמצעות האדרת את סגולותיו העל-טבעיות של אליהו ואת סמכותו הכריסמטית שהפכתו למנהיגם של בני-הנביאים – 'ויראהו בני-הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע ויבאו לקראתו וישתחו לו ארצה' (מל"ב ב, טו).

לא-פחות מכריע בהבנת השימוש השונה במוטיב זה הוא ההקשר הספרותי-הרעיוני בו הוא מופיע. תכונתו של מוטיב כאלמנט דינמי בסיפור קשורה ליכולתו להידבק לגופים ספרותיים שונים מבחינת טיבם ומבחינת צורתם, כאשר הוא מסגל עצמו אליהם מצד אחד, וכאשר מקנה הוא להם את המשמעות המיוחדת שהוא נושא מן הצד השני.⁵ באפיזודה הראשונה השלכת האדרת על אלישע כרוכה במעשה פולחני, מה שמתברר מתגובתו של אלישע 'ויקח את צמד הבקר ויזבחהו ובכלי הבקר בשלם הבשר ויתן לעם ויאכלו' (מל"א יט, כא).⁶ אין באפיזודה זו כל התערבות אלוהית שהיא והיא אחוזה בהוויית-חיים טבעית, ללא כל סממנים מיתולוגיים ועל-טבעיים. לעומת זאת באפיזודה השניה אחוזה נפילת האדרת במיתוס המתאר את עלייתו של אליהו בסערה השמימה ובולטים בה היסודות העל-טבעים. אלישע שזכה לראות את מה שלא השכילו לראות האחרים – את אליהו 'לקח מאתו' (מל"ב ב, השווה פס' י-יב עם פס' טז-יז) – זוכה אף באדרת הנופלת באירוע מיתי זה. העברת האדרת, שנתפרשה באפיזודה הראשונה כמעשה הקדשה, נותקה באפיזודה השניה ממשמעותה הפולחנית תוך היצמדותה למיתוס על עליית אליהו ברכב אש השמימה.⁷ על-ידי שילובה עם רוח אליהו שנחה על אלישע, הפכה העברת האדרת מאקט מגי לאות-נבואי,⁸ שבאמצעותו ביקשו לתלות את סמכותו של אלישע, כמנהיגם של בני-הנביאים, בסמכותו הכריסמטית של אליהו איש האלוהים.

ברי שהבדלים אלה אינם ניתנים להתפרש רק על-ידי ההבחנה הפשטנית שבאפיזודה הראשונה נתקדש אלישע כמשרתו של אליהו ובשניה – כיורשו, וכי שתיהן מהוות שתי חוליות בסיפור אחד על הקדשתו של אלישע לנביא,⁹ אלא יש לחפש את ההסבר להם במוצאן הספרותי השונה של מסורות אלה מחד-גיסא, וברקע התרבותי-דתי השונה שממנו צמחו – מאידך גיסא.

הבחנות ספרותיות

העובדה שהעברת האדרת בשתי האפיזודות הללו משמשת אמצעי לקביעת הזיקה שבין אלישע לאליהו כמי שממשיך את מפעלו ההיסטורי הטעתה חוקרים שונים לחשוב שבמקורן שייכות הן לסיפורים על אלישע. אך דווקא עיון בסיפור שבמל"ב ב, שרוב החוקרים רואים בו סיפור הפותח את מחרוזת האגדות על אלישע,¹⁰ מביא אותנו למסקנה שונה. אם אמנם מהווה סיפור זה פתיחה לסיפורים על אלישע הרי סביר היה לצפות לכך שהאדרת שנפלה לידי אלישע בסיפור זה תופיע לאחר-מכן באגדות המופלאות עליו, בהן מחולל הוא מעשי-מופת שונים. אך זו אינה מופיעה עוד בסיפורים עליו. את מעשי המופת שלו אינו מבצע כלל בכוח האדרת והיא אינה נזכרת בהם מכל-וכל. לעומת-זאת מופיעה האדרת בסיפורים על אליהו אף-שלא באותה משמעות 'מגית' המאפיינת אותה בסיפור זה. אמנם אין הוא מבצע בעזרתה את מעשי-הנס שחולל במחרוזת אגדות הבצורת (מל"א יז-יח), אך היא נזכרת בסיפור ההתגלות בחורב בה 'מליט הוא את פניו' (מל"א יט, יג), והיא משמשת סימן-היכר לזיהויות בפי מלאכי אחזיה, משנשאלים הם מה משפט האיש אשר עלה לקראתם, ומשיבים: 'איש בעל (אדרת) שער...' (מל"ב א, ח).¹¹ אין ספק, אפוא, שמי שהשתמש באדרת אליהו כמוטיב להאצלת סגולותיו העל-טבעיות על אלישע שאל את האדרת מאוצר האגדות על אליהו והפכה מגורם חיצוני ומסימן-היכר המייחד את אליהו ביחס לסביבתו, למאפיין פנימי-רוחני המייצג את סגולותיו של אליהו כנביא וכבעל סגולות על-טבעיות.

תהליך דומה התרחש כנראה עם 'רוח אליהו' שעל-פי סיפור זה 'נחה על אלישע' לאחר שאדרת אליהו נפלה לידיו (מל"ב ב, טו). אילו היה סיפור זה במקורו מסיפורי אלישע, אפשר היה לצפות ש"הרוח" תהווה מקור השראה לפעילותו של אלישע כנביא וכאיש-אלוהים; והנה לא זאת בלבד שאין היא מופיעה כלל בסיפורים עליו, אלא כשמתבקש הוא על-ידי מלך יהודה ומלך ישראל להביא את דבר ה' בקשר למלחמה עם מואב נזקק הוא למנגן שינגן לפניו (מל"ב ג, טו).¹² לעומת-זאת מופיעה הרוח כגורם המאפיין את אליהו באגדות עליו, אם-כי לא כמקור השראה נבואי.¹³ רוח ה' הנושאת אותו מסבירה את סגולתו להיעלם פתאום ולנוע ממקום למקום (מל"א יח, יב) וככזאת מופיעה היא אף בסיומו של סיפור זה (מל"ב ב, טז), אלא ששוב, כפי שנעשה הדבר 'באדרת' השכיל המספר להפוך גורם טרנסצנדנטלי זה המשמש סימן-היכר חיצוני לאליהו, לגורם פנימי-רוחני המאפיין את סגולתו האישית הייחודית. רוח ה' הנושאת אותו הופכת באפיזודה זו ל'רוח אליהו'¹⁴ שבנוחה על אלישע מקנה היא לו את סגולת רבו (מל"ב ב, טו).

לשני 'מאפיינים' אלה, המופיעים במקורם בסיפורים על אליהו ואינם מופיעים כלל בסיפורים על אלישע, מתלווים בסיפור זה גורמים נוספים שהנם ספרותיים-צורניים, וכשדוגמת קודמיהם מופיעים בסיפורים על אליהו ואינם מופיעים כלל בסיפורים על אלישע, כמו: המבנה המודרג של שלושה אירועים חוזרים והתרחשות עיקרית¹⁵ המופיע בסיפור זה בתיאור דרכו למקום ההתרחשות (מל"ב ב, ב-ו, ז ואילך), מבנה הדומה לזה שבסיפור על מלאכי אחזיה (מל"ב א) ובתיאופניה שעל הר חורב (מל"א יט, יא-יג וראה גם טז-יח). כמו-כן מופיע באפיזודה זו המספר הטיפולוגי 'חמישים' (בני הנביאים) (פס' ז, טז), מספר המופיע בסיפורים האחרים על אליהו (מל"א יח, ד; מל"ב א, ט, יא, יג, יד) אך אינו מופיע כלל בסיפורים על אלישע.

הבחנות אלה מביאות אותנו למסקנה שמספר הסיפור שבמל"ב ב, א-יח אימץ את ה'גנים' הספרותיים שלו מן המסורות הספרותיות על אליהו. אין פירושו של דבר שלא נשתלבו כלל בסיפר זה יסודות הקשורים בסיפורים על אלישע ושעליהם כבר עמדו חוקרים אחרים;¹⁶ אך אלה אינם מהווים את תשתיתו של הסיור. כך שיותר משמהווה סיפור זה פרולוג לסיפורים על אלישע מהווה הוא אפילוג לסיפורים על אליהו.¹⁷ המחבר השכיל לשלב לתוך האפילוג על אליהו, שקיים בו גוון מיתולוגי המזכיר את האפילוג על מות משה (דב' לד),¹⁸ מסורת אגדית על בחירת אלישע כמנהיג בני הנביאים באמצעות המוטיב של 'הורשת האדרת'.

מבחינת מוצאה הספרותי שונה האפיזודה הראשונה מן האפיזודה השניה. ה'גנים' הספרותיים המרכיבים אותה אופייניים לסיפורים על אלישע, והולמים את מקומה כסצינה של התוודעות, בה נפגשים אנו לראשונה עם אלישע. מבחינה זו צדק אלט שראה בה את הפרולוג לסיפורים על אלישע,¹⁹ אלא שלא עמד על אותם יסודות תכניים וסגנוניים שעל-פיהם ניתן להסיק זאת ושמבחינים בינה ובין הסיפור שבמל"ב ב. ראש-לכל ראוי לציין שאלישע הנו הדמות הפעילה לאורך כל האפיזודה הזאת, ולא אליהו שפעולתו מצטמצמת בהשלכת אדרתו עליו. אלישע הוא הנבחר מבין החורשים בשנים-עשר הצמדים שלפניו (מל"א יט, יט)²⁰ הוא המגיב מיידית לאחר שהאדרת הושלכה עליו (פס' כ), הוא המבצע את הריטואל של זביחת הבקר ומאכיל בו את העם (שם, פס' כא), והוא ההולך אחר אליהו ומשרתו (שם, פס' כא). פעולות אלה מתוארות במטבעות לשון החוזרות בסיפורים האחרים עליו, ואינן מופיעות בסיפורים על אליהו, כמו: 'ויתן לעם ויאכלו' (מל"ב ד, מג-מד וראה גם פס' מא). גם הפועל 'וישרתהו' המגדיר באפיזודה זו את זיקתו של אלישע לאליהו אינו מופיע בסיפורים על אליהו,²¹ לעומת-זאת מופיע הכינוי משרת' בסיפורים על אלישע (מל"ב ד, מג; ו, טו).

יסודות תכניים וסגנוניים אלה מתקשרים יפה למסורות אחרות על אלישע, בהן מיוחסים לו תפקידים ומנהגים המאפיינים בדרך-כלל את פעולתו של הכוהן, כמו: הבאת ביכורים אליו (מל"ב ד, מב והשווה ויק' כג, ט-כב; דב' כו, ב-ג) הפנייה אליו בקשר לריפוי מצרעת (מל"ב ה והשווה ויק' יג), תכונתו כרואה,²² וכשמן, שעליהם עמדו כבר חוקרים אחרים.

הבחנות טיפולוגיות

דומה שיותר מדי טרחו להדגיש ולפרט את התכונות המשותפות של אליהו ואלישע כאישי-אלוהים, כפי שתוארו בסיפורים עליהם ופחות מדי עמדו על הבדלים משמעותיים באפיונם, שניתן להגדירם כטיפולוגיים. לעניננו זה חשוב להתעכב על שלוש תכונות-יסוד המאפיינות את אליהו כנביא 'פר-אקסלנס' והחסרות באפיונו של אלישע:²³
א. הקנאות במאבק נגד אלוהים אחרים המאפיינת את אליהו, מופיעה בסיפור העימות עם נביאי-הבעל בכרמל (מל"א יח) ובסיפור הורדת האש על מלאכי-אחזיה הפונים אל בעל-זבוב אלוהי עקרון (מל"ב א); והיא מוצאת את ביטויה הקיצוני בסיפור ההתגלות בחורב (מל"א יט, י, יד, יח). תכונה זו אינה מופיעה כלל בסיפורים על אלישע, ואלה שייחסו לו אותה כמובנת-מאליה הסיקו זאת על דרך ההיקש הדמיוני שלהם בלבד.²⁴
ב. הבדידות הקשורה עם היותו נרדף בשל קנאותו לה' מלווה אותו במחרוזת סיפורי-הבצורת (מל"א יז-יח) ומוצאת את ביטויה הקיצוני בתלונתו בסיפור ההתגלות בחורב 'ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה' (מל"א יט, י, יד). אף תכונה זו נעדרת לחלוטין מן הסיפורים על אלישע, המוקף תדיר בנעריו ובאנשי-שלומו, והזוכה לכבוד ולהוקרה מצד מלכים ואנשים. אפילו בסיפור היחיד בו נשבע מלך ישראל להסיר את ראשו של אלישע מעליו (מל"ב ו, לא)²⁵ אין הוא מופיע כנרדף, אלא יושב בביתו והזקנים יושבים אתו ואינו ירא כלל מפני מלאך המלך הנשלח אליו (שם ו, לב; ז, כ).
ג. השליחות האישית המתגשמת בהופעתו האישית של אליהו במוקדי העימות ובניידותו הרבה אל מקומות ההתרחשות: הוא נשלח 'בדבר ה' ' ממקום למקום (מל"א יז, ג, ט; יח, א) ומשליחות לשליחות (יט, טו-טז; מל"ב ב, ב, ד, ו) הוא מפתיע בעימות ישיר את אחאב בכרם נבות היזרעאלי, לאחר שנצטווה על-ידי ה' 'לקום ולרדת לקראתו' (מל"א כא, יח), הוא 'קם ועולה לקראת' מלאכי מלך שומרון הנשלחים לבעל-זבוב אלוהי עקרון (מל"ב א, ג, ה). הוא בן בלי-בית הנע ונד למלא את שליחותו של ה' באורח אישי, ישיר ובלעדי.²⁶תכונה זו חסרה מעיקרה במסורות על אלישע. נהפוך הוא, אלישע מתואר כמי שאליו פונים ולביתו באים. לא-רק הנזקקים מקרב העם פונים לעזרתו ואף נוהגים לפקוד אותו בביתו לעת 'חדש ושבת' (מל"ב ד, כג), אלא אף מלכים ושרים: מלך ישראל ומלך יהודה יורדים אליו 'לשמוע דבר ה' מאתו' (מל"ב ג, טו); נעמן, שר-צבא ארם, בא אליו לביתו להירפא מצרעתו (שם ה, ט) וחזאל נשלח לקראתו על-ידי מלך ארם עם מנחה בידו, בשמעו על דבר בואו לדמשק (שם ח, ט). אף שעובר הוא ופועל הוא במקומות שונים, הרי ביתו הוא בשומרון (שם ה, ט; ו, לב) והוא מכונה 'הנביא אשר בשומרון' (שם ה, ג). לא זה בלבד שאין הוא מפתיע בהופעתו הפתאומית את האחרים כאליהו, אלא, כשמתבקש הוא להתערב אינו עושה זאת לרוב בעצמו, אלא שולח הוא את נעריו לבצע את שליחותו (שם ד, כט; ה, ח, י, כב; ו, ט, לב), ואף את ההוראה למשוח את יהוא למלך על ישראל מבצע הוא על-ידי שליחת אחד מבני-הנביאים (מל"ב ט, א). באחת – אלישע אינו שליח אלא שולח, הוא אינו נטרד אישית אל מוקדי העימות, אלא שולח את מלאכיו לשם. הוא אינו נרדף אלא נגיד ומצווה. ברי שתכונות אלו מצביעות על מעמד אחר מבחינה חברתית ועל טיפולוגיה שונה של איש-אלוהים מזו של אליהו. אם אין בהן מסימניו המובהקים של הכוהן, הרי נבדלות הן, מכל מקום, מאותן תכונות-יסוד המאפיינות את הנביא הקלסי, המופיעות בצורה כה מובהקת בתיאורו של אליהו.

לא נראית לנו על-כן מסקנתו של נות הקובע על-סמך הזיקה שבין אלישע לאליהו, כפי שמתוארת היא בשתי האפיזודות שדנו בהן, שקיימת היתה משרת נביא בישראל, ושקיימת היתה מגמה להנחילה בירושה מנביא אחד לשני, כדרך שנעשה הדבר ביחס לאלישע.²⁷ ההבחנות שהבחנו ביחס לשימוש השונה במוטיב זה, ביחס לזיקתן הספרותית השונה של שתי האפיזודות הקשורות בהעברת האדרת וביחס להבדלים הטיפולוגיים שבין אליהו ובין אלישע מביאות אותנו למסקנה שונה.

נראה לנו שיותר משמעידה זיקה זו שבין אלישע לבין אליהו על מגמה היסטורית משקפת היא מגמה אטיולוגית. באמצעות המוטיב של העברת האדרת נעשה נסיון ליצור זיקה אינסטיטוציונלית, פונקציונלית ואידיאולוגית בין נביאים השונים זה מזה במעמדם, בפעולתם ובתפישת השליחות הנבואית שלהם.

השימוש במוטיב זה, כפי שנעשה באפיזודה שבמל"ב, נועד להעניק סנקציה דתית-רוחנית לחוגי 'בני הנביאים'²⁸ שמבחינת פעולתם הנבואית, מבחינת ארגונם ההיררכי ומבחינת ריכוזיהם במרכזי הבמות שבמלכות ישראל היו שונים מנביאי ה' הנרדפים שבסיפורי אליהו (מל"א יח, יג; יט, י). ואפשר שלצורך הענקת ייחוס נבואי 'אריסטוקרטי' יותר לחוגים אלה הטריד המספר את אליהו בדרכו האחרונה, מן הגלגל לבית-אל ומבית-אל ליריחו (מל"ב ב, א-יח).

אין אנו באים, חלילה, לכפור באפשרות שנתקיימה זיקה היסטורית וביאוגרפית בין אליהו ובין אלישע; אף אין צורך לדחות את העדות שבמל"ב ג, יא על 'אלישע בן שפט אשר יצק מים על-ידי אליהו' כבלתי-מהימנה על-מנת להטיל ספק בכך שאלישע, מנהיגם של בני-הנביאים, המשיך את שליחותו הנבואית של אליהו, באורח חייו, בהשקפותיו ובפעולתו.

אם אכן הושלכה אדרתו של אליהו על אלישע הרי ספק אם אמנם לבש אותה; ואם אכן 'נחה רוח אליהו על אלישע' הרי ספק אם המשיכה לפעמו ולהנחותו, משנעשה מנהיגם ונגידם של בני-הנביאים. מבחינה זו משקף אולי השימוש השונה במוטיב זה בשתי האפיזודות את ההתפתחות הדיאלקטית שחלה במושגים ובתפישות הקשורות עם פעולתו של איש-האלוהים, בתקופה ההיא.

האפיזודה האחת משקפת יותר את רקע האמונות העממיות "הכהניות", האחוזות ב"ריטוס" וההולמות את עולמו הרוחני והחברתי של אלישע; והשניה משקפת יותר את האידיאה של השליחות הנבואית, המתנשאת לעבר 'המיתוס', המשקפת יותר את עולמו הרוחני של אליהו. שתי אלה, על-אף השוני שביניהן, אינן מנותקות זו מזו, אלא קיים ביניהן יחס דיאלקטי, שתיהן שואבות כוחן ממסורות עממיות עתיקות יותר כפי שמוכיח השימוש במוטיב זה בהקשרים דומים: אם במסורת על מות אהרן והלבשת אלעזר בנו בבגדיו (במד' כ, כב-כט), אם במסורת על האצלת הרוח אשר על משה על שבעים הזקנים (במד' יא, טז-ל) ואם במסורת על מות משה והסמכת יהושע ליורשו (דב' לד), אך ההתחקות אחר קשרים אלה מחייבת דיון מיוחד.

הערות שוליים:

1. מפרשים קדמונים וחדשים הסיקו שענין זה בא לתאר את מוצאו החברתי המכובד של אלישע ואת מעמדו הכלכלי, שהיו עבדים חורשים לפניו; נראה לי יותר פירושו של אהרליך, מקרא כפשוטו, ב, (1900), 1969, עמ' 316: 'ונזכר הדבר להגיד לך שלא טעה אליהו באלישע, ולא נפנה אל אחד מרעיו החורשים עמו, אף על פי שלא ראהו מימיו.' [ייתכן ו'יצמד' משמעו כאן מדת קרקע, השווה שמ"א יד, יד, ישע' ה, י-מ.ו.]
2. נוטה אני לפירושו של רד"ק הטוען שלמען נסותו אמר זאת, וראה גם: H. Gunkel, Elia, Jahwe und Baal 1906, 26; פירוש שונה אצל: G. Fohrer, Elia, 1957, 22, המפרש זאת כנזיפה לאלישע על שלא הבין את המשמעות המתחייבת מהשלכת האדרת עליו ביחס לחייו הפרטיים. זאת על-פי תביעתו ההיפורבולית של ישו בהזדמנויות דומות: מתי ח, 21; לוקס ט, 62-61.
3. J. Gray, I and II Kings, OTL, 1963, 413. פוהרר, ספרו הנ"ל, עמ' 21 מפרש זאת כפעולה סימבולית. וראה גם: A. Jirku, wZur magischen Bedeutung der Kleidung in Israel. ZAW 37 (1917-18). 110.
4. קדמונים וחדשים הרחיקו לכת בפירוש אפיזודה זו כהקדשת אלישע לנביא ובהאצלת הכריסמה של אליהו על אלישע באמצעות האדרת. פלויוס, קדמוניות היהודים, ספר שמיני, 354 אף מוסיף: 'מיד התחיל אלישע להתנבא'; ובעקבותיו: M. Hengel, Nachfolge und Charisma BZNW, 34 (1968) II.
5. בענין זה הלכתי בעקבות הגדרתו של טלמון על 'מוטיב' במקרא. ראה: S. Talmon, in Biblical Motifs, ed. A. Altman, 1966, 39 ff.
6. מאמציהם של רש"י ורד"ק ליישב את הפרטים המוקשים שבמעשה זה על דרך הפשט לא נראה לי, וצדק אהרליך, מקרא כפשוטו, ב, עמ' 317 שפירש 'מעשה אלישע בבקר ובכלי הבקר, מעשה הפורש מחול אל הקדש'.
   פוהרר, ספרו הנ"ל, עמ' 22 משווה זבח זה עם הטקס המתוארבשמ"א ו, יד ובשמ"ב כד, כב-כה. אף שלמטרה שונה נערך, אין ספק שמעשהו של אלישע מהווה טקס-פולחני מובהק. [השווה את טקס ה- βουβουία ביוון שיסודו עתיק ביותר ושאף הוא קשור לשוורים חורשים, ראה לאחרונה דיון אצל M.P. Nilsson, Geschichte der griech Religion I, 1967, 152f – העורך מ.ו.].
7. אין אנו מנסים לקבוע בשלב זה אם המיתוס צמח מן הריטוס, או להיפך – בעיה המעסיקה את חקר תולדות-הדת בכלל, ואת חקר-המקרא בפרט. ראה: Th. H. Gaster, Myth and Story. Numen, I, 1954, 186ff. י.א. זליגמן, מסורת פולחנית ויצירה היסטוריוגרפית במקרא, בקובץ דת וחברה, החברה ההיסטורית הישראלית, תשכ"ה, עמ' 44-43.
8. בהבחנה זו הלכנו בעקבות הבחנתו של קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, כרך א', עמ' 471 ואילך), בין הפלא-המגי והפלא-המקראי, אף שאיננו מסכימים עם כל הבחנותיו הקיצוניות והכללותיו בענין זה.
9. A. Alt, Die literarische Herkunft von I Reg 19: 19-21, ZAW 32, 1912, 123-25. K. Galling. Der Ehrenname Elisas und die Entrueckung Elias, ZthK 53, 1956, 129ff. H. C. Schmitt, Elisa, 1972, 75 ff.
10. R. Kittel, Die Buecher der Koenige, HK, 1900, 189 f; H. Gunkel. Geschichten von Elisa, 1922, 4 f.. להלן גונקל, האגדות על אלישה. J.A. Montgomery, The Books of Kings, ICC, 1951, 353.
11. A. Jepsen, Nabi, 1934, 168 Anm. 3. מונטגומרי, פירושו הנ"ל, עמ' 350; פוהרר, ספרו הנ"ל, עמ' 29.
12. אמנם בהשפעת הנגינה היתה עליו 'יד ה' ', ביטוי המתאר תופעה אכסטטית (יחז' א, ג; ג, כב; ח, א ועוד) וראה: P. Volz, Der Geist Gottes, 1910, 70 n. 1. אבל זו אינה משמשת כאן מקור להשראה נבואית ישירה, אלא תלויה במגנן.
13. פולץ, ספרו הנ"ל, עמ' 3 מזהה אותה עם רוח הסערה בנבדל מ'רוח' כמקור השראה נבואית. י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלת, כרך ב', ספר א', תש"ב, עמ' 244 מגדיר: 'אליהו הוא איש "הרוח" אבל פעולתו הנבואית בעצמתה ובמהותה היא פרי הדבור האלהי ולא פרי הרוח'.
14. רק עוד במקום אחד במקרא מוצאים אנו את התפישה על 'רוח אישית' כמקור השראה לאחרים, וזה בקשר למשה והאצלת רוחו על שבעים הזקנים (במ' יא, טז-ל); וראה דיון על תפישה זו בעבודת הדוקטור שלי 'האישיות הכריסמטית במקרא', ירושלים תשל"ב, עמ' 133 ואילך.
15. מבנה כזה אינו מיוחד למסורות על אליהו ומופיע בסיפורים אחרים במקרא, כמו: במד' כב, כב-לה; שמ"א יט, יח-כד, ועוד.
16. גונקל, האגדות על אלישע, עמ' 5 ואילך; גאלינג, מאמרו הנ"ל; מ. סיסטר, מבעיות הספרות המקראית, תשט"ז, עמ' 176 ואילך.
17. זאת בשונה מהשקפתו של גונקל, שם עמ' 15-14, המודה אמנם שהמספר השתמש במסורת עתיקה על עליית אליהו השמימה אבל לצורך בניית סיפור שבו אלישע הנו הגיבור הראשי.
18. גונקל, האגדות על אלישע, עמ' 5; ש.א. ליונשטם, מות משה, בספר היובל לכבוד ג. שלום, 1958, עמ' טז ואילך.
19. אלט, במאמרו הנ"ל, טוען שאין האפיזודה במל"א יט, יט-כא המשך וסיום של סיפור ההתגלות בחורב (מל"א יט, א-יח), אלא פתיחה לסיפורים על אלישע; גאלינג, מאמרו הנ"ל, עמ' 129 וראה גם: A. Rof, Classes in the Prophetical Stories, VTS 26, 1974
20. בעקבות אהרליך, ראה הערה 1. לדעתנו יש לשימוש במספר שנים-עשר משמעות סמלית. והרד"ק בפירושו למקום זה כתב: 'והיה אות כי יהיה ממונה על יב שבטי ישראל לנביא ולמזהיר'.
21. מופיע הכינוי 'נערו' מל"א מג; יט, ג, אבל אין מופיע 'משרתו'.
22. על-פי י. א. זליגמן, לבעיות הנבואה בישראל, תולדותיה ואפיה, ספר ארץ-ישראל ג', תשי"ד, עמ' 125 ואילך, משימת הרואה מעיקרה היתה פונקציה כוהנית. חומר רב הכולל מקבילות חוץ-ישראליות לקשר שבין תפקיד הרואה ותפקיד הכוהן בספרו של: A. Haldar, Associations of Cult Prophets among Ancient Semites, 1945; T.J. Meek, Hebrew Origins 1936, 148 ff.
23. הבחנות נכונות בכיוון זה מצויות במאמרו של: R.P. Carroll, 'The Elisha-Elisha Sagas: Some Remarks on Prophetic Succession in Ancient Israel', VT 19 (1969) 400-415, אלא שלא פיתח אותן בצורה עקבית ולא הסיק מהן את המסקנות המתחייבות.
24. י. קויפמן, ספרו הנ"ל, כרך ב, עמ' 248 ואילך. י. גוטמן, ע"ע אלישע, אנציקלופדיה מקראית, א, 357-8.
25. מעניין להשוות בין הנימה הטרגית הקשורה עם שבועה דומה מפי איזבל להרוג את אליהו (מל"א יט, ב ואילך) ובין הנימה הגרוטסקית הקשורה עם סיפור זה וסיומו (מל"ב, יז) בכדי לעמוד על האוירה השונה לחלוטין שבין שניהם.
26. בשני המקרים שמוזכר 'נערו' של אליהו אין לו קשר ישיר לעימות שבו מופיע אליהו לבדו (מל"א יח, מג; יט, ג).
27. M. Noth, wOffice and Vacation', The Law in the Pentateuch and other Studies, 1966, 246f, n. 44 ובעקבותיו קרול, מאמרו הנ"ל.
    דומה שנות פוסח על שתי הסעיפים ודבריו סותרים אלה את אלה. מצד-אחד מבחין הוא אמנם בין המסורת שבמל"א יט, יט-כא ובין זו שבמל"ב, ב שמקורותיהן הספרותיים שונים, אך אינו מסיק מכך את המסקנות המתבקשות ביחס לזיקה שבין העברת האדרת ובין העברת הרוח. מצד-שני ההבחנה העקרונית בין כריסמה ובין משרה, המהווה את הציר העיקרי של מאמרו זה, מביכה אותו כאשר מנסה הוא לתרץ את מקומה של הרוח בהורשת המשרה; כך שפותח הוא במסקנה שהוא עצמו הולך ומסתייג ממנה בהמשך.
28. J. G. Williams. "The Prophetic Father". A Brief Explanation of the Term 'Sons of the Prophets', JBL 85, 1966, 344-48. בנסיונו להגדיר כינוי זה מבחינה לשונית ומבחינה היסטורית לא הסביר את השימוש השונה בכינויים 'נביאים' ו'בני הנביאים' שבמסורות על אליהו ואלישע.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok