"ודל לא תהדר בריבו"

פתח דבר

בפסק דין¹ שניתן בעת האחרונה בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, בדונו בעבֵרה על פקודת התעבורה שעונשה ברֵרת קנס, נקבע שמצבו הכלכלי הדחוק של הנאשם אינו יכול לשמש עילה להפחתת הקנס, אף שנאמר בסעיף 224 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982:

הורשע בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהזמנה אלא אם ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו.

לדעת בית המשפט, אף אילו הוכח שהנאשם עני, הדבר אינו בגדר "נסיבות מיוחדות המצדיקות" את הפחתת הקנס. אחד הנימוקים שנתן בית המשפט לקוח מפרשת השבוע שלנו, פרשת משפטים, וזה לשונו:

העובדה שעבריין החניה הינו סטודנט אינה יכולה לשמש נימוק מספיק להפחתת הקנס המקורי... וכבר מצינו במקורותינו ככתוב: "ודל לא תהדר בריבו". גם אדם שמקורותיו דלים אין הדבר יכול לשמש חסינות לביצוע עבירות כלשהן, לרבות עבירות חניה.

פסוק זה בא גם בפסק דין אחר² שעניינו ענישת עברייני מס:

הזהרתי את עצמי שאל לו לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס, שנאמר: "ולא תחוס עינך" (דברים יט, כא) ואין מרחמים על הדל, שנאמר: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).

ושאלה היא אם פרשנות זו של הפסוק "ודל לא תהדר בריבו" עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי, למן מפרשי המקרא ועד פוסקי ההלכה, או שמא עולה מהם גישה שונה.

טוהר ההליך השיפוטי

ראשית חכמה ראוי להתבונן בהקשר שבא בו פסוק זה, אחרי שהוסדרו בפרשה גופי המשפט העיקריים - הן בעניינים הנוגעים להגנת הגוף (איסורי רצח, חבלה ודומיהם), הן בעניינים הנוגעים להגנת הרכוש (איסורי גזל ונזיקין), הן בעניינים הנוגעים לחוזים למיניהם (שומרים, הלוואה וכדומה). - המקרא פונה אל מערכת המשפט ומורה לה לשמור על טוהר ההליך השיפוטי:

לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס. לא תהיה אחרי רבים לרָעת, ולא תענה על רִב לנטת אחרי רבים להטת. ודל לא תהדר בריבו. כי תפגע שור איִבך או חמרו תעה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שׂנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו. לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג, א-ח).

מבנה פסקה זו משונה עד מאוד, שהרי שובצו בה שתי מצוות שאינן נוגעות לטוהר השיפוט - מצוות "השבת אבדה" ומצוות "פריקה וטעינה", שאילולי שיבוצן היה מתקבל משפט רציף ואחיד מבחינה עניינית: "ודל לא תהדר בריבו, לא תטה משפט אבינך בריבו", ולפיו אסור להפלות את העני בין לטובה (ברישא) בין לרעה (בסיפא)³. ומדוע בחר המקרא לקטוע את הרצף היפה הזה?

מצוות "השבת אבדה" ומצוות "פריקה וטעינה" הן מצוות חסד מובהקות, שנדרש בהן האדם להתאמץ לטובת הזולת לִפנִים משורת הדין, שהרי אם יתעלם מן האבֵדה, לא יהיה בכך משום גנֵבה, ואם ייתן לחמור חברו לכרוע תחת כובד משאו, לא יהיה בזה משום מעשה נזיקין! אף על פי כן, התורה דורשת ממנו לנהוג לפנים משורת הדין הצרוף, ומטילה עליו חובה מוסרית, לא חובה מן הדין, ליטול את האבדה כדי להשיבה לבעליה, ולעזור לבעל החמור להרים את המשא.

לאור זאת, עולות לפחות שתי פרשנויות אפשריות לפשר המבנה המשונה של הפִסקה. אפשר ששיבץ המקרא את שתי המצוות הללו בלב לבה של הדרישה לנהוג לפי הדין הצרוף בלא להפלות שום צד, כדי להזכיר לשופט שאף שהדין נוקשה, אסור לו לשכוח את שאיפת התורה לרחמים ולחסד. אפשרות אחרת היא שאולי אין הדברים מכוונים כלפי מערכת המשפט, אלא כלפי החברה בכללה, לבל תטעה לחשוב שרק שלטון החוק וטוהר ההליך השיפוטי מבטיחים את קיומה של החברה ואת חוסנה: בלי חסד וחמלה ובלי התנהגות לפנים משורת הדין, לא תיכון החברה.

ויפים דברי השופט חיים כהן באחד הערעורים האזרחיים⁴:

עד שאברר דברים לגופם, רואה אני צורך לסלק מכשול שהערים על דרכי בא-כוח המשיבים: גם הוא כנראה חש באהדה אשר המערערים זוכים וראויים לה במצבם הקשה, והוא מזהיר אותנו אזהרה חמורה, "ודל לא תהדר בריבו" (ואין זה רק "כלל ידוע", כפי שבא כוח המשיבים מכנהו, כי אם מקרא מפורש: שמות כג 3; וראה גם ויקרא יט 15: לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך). סהדי במרומים שלא אהדר ולא אצדיק שום דל בריבו אלא אם כן אמצא לו צד זכות בדין: הא דכתיב, לא תטה משפט אביונך (שמות כג 6) - לא תטה עליו את הדין לפסוק על רשע כשר ועל כשר רשע (ראה מכילתא, מסכתא דכספא, פרשה כ, ד"ה לא תטה). וכן סהדי במרומים שלא אשא פני דל כדי שיוכל להתפרנס "בנקיות" ולא אני ולא העשיר יריבו נצטרך לפרנסו (ראה תורת כהנים, קדושים פרק ד'). אבל מודה אני ומתוודה שלא אנוח ולא אשקוט מלחפש לדלים ולעשוקים ולנדכאים צד זכות בדין, ולא אאמין לאומרים לי, אל תיגע כי לא תמצא. ואם מצפה בא-כוח המשיבים למקרא מפורש שיזהירני גם על זאת, הרי הוא לפניו: עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו, פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו (תהלים פב 4-2).

לפנים משורת הדין

וכבר לימדָנו ר' יוחנן בתלמוד:

אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב).

אחת הדוגמאות הקלסיות להתנהגות לפנים משורת הדין עולה בקשר למצוות השבת אבֵדה. על פי שורת הדין, אם התייאש בעל האבֵדה מלמצאה, יכול המוצא אותה ליטלה לעצמו, ואינו חייב מן הדין להשיבה לבעליה⁵. אף על פי כן, ראוי שיעשה "לפנים משורת הדין", כעולה מן הסיפור הבא:

רב יהודה היה מהלך אחרי מר שמואל בשוק. אמר לו: מצא כאן ארנק, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו [כיוון שכבר התייאשו הבעלים]. בא ישראל ונתן בה סימן, מה דינו? אמר לו: חייב להחזיר. הלא דבריך סותרים זה את זה? אמר לו: לפנים משורת הדין (בבא מציעא כד ע"ב. התרגום שלי - מ"ו)

לצד סיפור זה, התלמוד מביא סיפור זהה כמעט לחלוטין בשינוי שמות החכמים ובסיום שונה במובהק:

רבא היה מהלך אחרי רב נחמן בשוק. אמר לו: מצא כאן ארנק, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן, מה דינו? אמר לו: הרי אלו שלו. [אמר לו רבא] והלא עומד וצווח! [ענה לו רב נחמן] נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.

ויש כאן שתי שאלות: האם רב נחמן אינו מסכים לעקרון "לפנים משורת הדין"? למה הביא התלמוד שני סיפורים סותרים בלי להכריע ביניהם? לפני שננסה לענות עליהן, נאמר שנחלקו פוסקי ההלכה בשאלה אם יכול בית משפט לכפות על אחד הצדדים לנהוג לפנים משורת הדין⁶.

לכאורה אפשרות זו קיימת, כעולה מן הסיפור התלמודי בעניין הסבלים שהתרשלו בעבודתם, ושברו חביות של יין:

רבה בר בר חנן שברו לו אותם סבלים חביות של יין. תפש את גלימותיהם [כבטוחה לתשלום פיצויי הנזק]. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן⁷, "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימותיהם. אמרו לו [הסבלים לרב]: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום. אמר לו [רב לרבה בר בר חנא]: לך תן להם את שכרם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "וארחות צדיקים תשמר" (שם) (בבא מציעא פג ע"א).

ואכן גישת חכמי אשכנז היא שהדיין רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין. וכך פוסק ה"מרדכי" בשמם של גדולי פוסקי אשכנז כשהוא מסתמך על סוגיית הסבלים:

וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי [=ומכיוון שאנו רואים שהיו כופים עליהם כך]... גם אנן כייפין למיעבד [=גם אנו כופים לעשות] לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות... ואמר רבי יוחנן: לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין. וכן פסק הראב"ן ואבי"ה [מחכמי אשכנז במאה הי"ב-יג] דכייפינן [=שכופין] לעשות לפנים משורת הדין.

ואשר לדעת רב נחמן, שלא פסק שחובה להשיב אבֵדה לפנים משורת הדין, הוא אומר:

נראה לראבי"ה הא דלא כייפין התם [=זה שלא כופים שם] לעשות לפנים משורת הדין, אפשר שהמוצא היה עני, ובעל אבידה היה עשיר.

והעידו מאחרוני פוסקי אשכנז שכך נוהגים בתי הדין:

וכן נוהגים בכל בתי דינים בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון, ואף על פי שאין הדין כך. ופוק חזי מאי עמא דָבַר [=וצא וראה מה העם נוהג]⁸.

גישת חכמי אשכנז תמוהה ביותר, הלוא המקרא צווח: "ודל לא תהדר בריבו"!? הרב קוק⁹ מתמודד ישירות עם קושי זה, ואומר דברים מפתיעים בעניין זה:

ומדת הרחמים היא משמשת ביחוד אצל קובעי החוקים ומתקני תקנות לדורות... ואפילו בשופטים פרטיים, גם כן אין זה כלל גמור [והוא מביא ראיה מסיפור הסבלים]... וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים, "ולא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). ומכל זה מוכרחים לומר שהכתוב, שאומר "ודל לא תהדר בריבו", הוא נאמר דוקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מדת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים.

אם נחזור לתחילת הדברים, נוכל לקבוע שלפי גישה זו, דרישת המקרא, "ודל לא תהדר בריבו", אינה חוסמת בפני הדיין את הדרך להתחשב במצבו הקשה של בעל הדין.

אין מרחמין בדין

חכמי ספרד חולקים על גישת חכמי אשכנז, והם סוברים שהדיין אינו רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין¹⁰. לדידם, הדרישה לנהוג לפנים משורת הדין אינה מכוונת כלפי השופטים, שהם אמונים על הדין, ו"אין מרחמין בדין"¹¹, אלא כלפי כל יחיד ויחיד, כדבריו המאלפים של רב סעדיה גאון¹²:

ואולם מה שקראו בשם קדמוניהם "דרך טובים ואורחות צדיקים", הרי חובה שילכו (הבריות) אחרי זה, אלא שזאת חובה על הבעלים [=המתדיינים], לא על הדיין. אכן הדיין לא יוסיף בדינו ולא יגרע ולא יעַול, שלא יעַות למאמרו: "לא תעשו עָול במשפט, לא תשא פני דל".

ואולי זוהי משמעות שני הסיפורים הסותרים לכאורה שבתלמוד בעניין השבת אבֵדה. בסיפור הראשון מר שמואל מדבר כאדם פרטי, שעליו להשיב את האבֵדה לפנים משורת הדין; ואילו רב נחמן, שהיה דיין מפורסם בזמנו, מדבר כדיין, שאם היה בא לפניו מקרה מעין זה, הרי עם כל הכאב והצער שבדבר, לא היה רשאי לכפות על המוצא להשיב את האבֵדה לבעליה.

עם זאת, נראה שגם לפי גישה זו, דברי הכתוב "ודל לא תהדר בריבו" אינם שוללים מבית המשפט את הסמכות להתחשב במצבו הדחוק של הנאשם בבואו להטיל עליו קנס כספי.

ראשית, חז"ל ומפרשי המקרא פירשו פסוק זה ומקבילו בספר ויקרא, "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו), כאיסור להפלות לטובה את העני במסגרת סכסוך אזרחי, לא במסגרת שיקולי הענישה הפלילית. וכך, למשל, כותב רש"י¹³ בפירושו לפסוק "לא תשא פני דל": "שלא תאמר: עני הוא זה, והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות"¹⁴.

וכך נוקטים גם פוסקי ההלכה. כך,למשל, כותב בעל "ספר החינוך"¹⁵, המיוחס לר' אהרון הלוי:

שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישווה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר: "ודל לא תהדר בריבו". ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר: "לא תשא פני דל"¹⁶.

יישומו של עקרון זה אינו קל, ויש שהשופט היושב בדין נאלץ לכבוש את רחמיו ולפסוק על פי שורת הדין החמורה. דוגמה לדבר יש בתשובתו של הרשב"א¹⁷ בעניין אדם שלווה כסף מחברו, ואין בידו לפרעו, ונאלץ לפנות את דירתו ולהשכירה לאחר כדי לפרוע את חובו מדמי השכירות, אף שהיה מדובר בחוב פעוט, שערכו מועט ביותר בהשוואה לערך הדירה: "וממנה אתה דן למלוה ולוה, שמשכיר זה ביתו או עבדו ונותן למלוה, אם לא רצה למכור. ואין מרחמין בדין, לומר: היאך יוציאו את הלוה מביתו בשביל חוב מועט כזה? שאין הפרש בדבר זה בין חוב מרובה למעט".

מעניין הוא הדמיון בין דברי הרשב"א ובין מה שפסק שופט בית משפט השלום בירושלים, נועם סולברג¹⁸, בעניין תביעה לסילוק יד מדירה שכורה ופינויה: "כאמור, אין ניתן להתעלם ממצוקתם של הנתבעים, וזו עוד תחמיר במידה ויפונו מן הדירה. התוצאה של פינוים מן הדירה תהיה, בלי ספק, תוצאה קשה. יחד עם זאת, אין בכך בלבד כדי להצדיק מניעת פינויים של אלה... מצוקה כלכלית של דייר ומצבו הבריאותי אינם מהווים הגנה כנגד עתירה לפינוי. בעל הבית אינו חייב לשאת על כתפיו את פתרון בעיותיו האישיות והסוציאליות של הדייר, וחובה זו מוטלת על רשויות הציבור. לא בכדי לימדנו הכתוב: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג) ומשום כך אין לדון את הדייר על פי אמות מיוחדות אך ורק בגלל עוניו ומצוקתו".

המקור היחיד שניתן ללמוד ממנו לכאורה שאסור לרחם על הדל בעת הטלת קנס, הוא דברי הרמב"ם¹⁹:

אסור לבית דין לחוס על מי שנתחייב קנס, שלא יאמרו: עני הוא זה, שלא בכוונה עשה, אלא מגבין ממנו כל שיש לו בלא חנינה, שנאמר: "ולא תחוס עינֶך" (דברים יט, כא).

ברם, גם מדברים אלו לא ניתן ללמוד לענייננו, כיוון שהקנס שהרמב"ם מדבר עליו איננו קנס פלילי המשולם לאוצר המדינה, אלא קנס אזרחי המגיע לניזוק, כגון תשלומי כפל (פי שניים מערך הגנבה) שחייב בהם הגנב. אם יפטור השופט את הגנב העני מתשלום הכפל, יבוא הדבר על חשבון זכויותיו של הנפגע. ועל זה נאמר: "ולא תחוס עינֶך".

משפט התורה ומשפט המלך

אף אילו היה הכלל "ודל לא תהדר בריבו" חל בעניינים פליליים, נראה שלא היה מקום להחילו במערכת החוקים הפליליים הנחקקים על ידי הכנסת.

המשפט העברי מכיר בתחום הפלילי בשתי מערכות משפטיות מקבילות - משפט התורה ומשפט המלך²⁰.

משפט התורה הוא מערכת הענישה שמקורה בצו האלוקי, והעונשים בה מוחלטים ואינם נתונים לשיקול דעת שיפוטי²¹.

משפט המלך מציין את מערכת הענישה שמקורה בחקיקת הריבון - כגון הכנסת בימינו - הנקבעת לפי צרכיה המשתנים של החברה בכל ענייני הסדר החברתי ושלום הציבור. מצד אחד, עונשים אלה חמורים יותר מדין תורה, כיוון שהם חלים על פעולות או על נסיבות שבהן לא היה מוטל עונש על פי דין תורה (כגון בעבֵרות הקשר והסיוע); ומצד שני, זוהי מערכת ענישה גמישה יותר, משום שאינה מתיימרת להיות ערך מוחלט, והשיקולים המרכזיים בה הם שיקולי יעילות במלחמה בפשיעה (במדינה המודרנית, בכפוף לערכים בסיסיים). השלטון רשאי אפוא להגמיש את יישומן ולהעניק לשופטיו את האפשרות להתחשב בין השאר במצבו המיוחד של הנאשם, כגון במצבו הכלכלי.

סיכומו של דבר, נראה שלא נכון להסתמך על הפסוק "ודל לא תהדר בריבו" להצדקת אי-הפחתת עונש הקנס המושת על אדם עני.

למאמרים נוספים באתר 'פשיטא'

הערות שוליים:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי, משרד המשפטים.

אני מודה למתמחה שלי, מר אורי דון-יחייא, על סיועו בכתיבת הגיליון.

ע"פ 080031/01 גוטסמן נ' עירית תל-אביב (לא פורסם).
ת"פ 1298/95 (פ"ת), מדינת ישראל נ' אלי גל יבוא בע"מ, דינים שלום, כרך יג, 370.
ראה פירוש החזקוני, שמות כג, ו. הערה זו בעניין המבנה המשונה של הפסקה אני חב לידידי הד"ר מרדכי סבתו.
ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 813. וראה גם, בר"ע (באר-שבע) 703/98 אלימלך נ' קראווני, תק-מח 98(2) 180 (דברי השופט נ' הנדל על גישת המשפט העברי).
ראה מ' ויגודה, השבת אבדה, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 50-48.
על חילוקי דעות אלה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, מקורותיו עקרונותיו ותולדותיו, מהדורה שלישית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 148-137.
מילה זו, המעידה לכאורה שמדובר בפסק דין, אינה מצויה בכתבי היד של התלמוד. והשווה לגרסה המקבילה של סיפור זה בתלמוד הירושלמי, בבא מציעא, סוף פרק ו, שגם ממנה עולה שאין מדובר בפסק דין אלא בדרישה מוסרית.
ב"ח על ספר הטורים, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ד.
באחת מאיגרותיו, שנתפרסמה בספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן, ירושלים תשל"ט, עמ' 67. אני מודה לפרופ' נחום רקובר על הפניה חשובה זו.
כך היא לדוגמה שיטת רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. ראה בית יוסף, חושן משפט, סימן יב, ס"ק ב.
משנה, כתובות ט, ב-ג. דברי ר' עקיבא.
ר' סעדיה גאון, ספר הפיקדון (בתרגומו של ד"ר אדם נח בראון).
רש"י, ויקרא יט, טו. על פי תורת כהנים ד, ב.
וראה אוצר המדרשים (אייזנשטיין), עמוד קלח, ד"ה (ח') ומה משה: "שלא תאמר: הואיל וזה עני, אטול מזה ואתן לזה. אמרה תורה: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול"... אמר רבי שמואל בן רבי נחמני, אמר רבי יוחנן: כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה גובה את נפשו, שנאמר "וקבע את קובעיהם נפש".
ספר החינוך, מצוה עט.
וראה גם: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה ד; טור, חושן משפט, סימן יז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף י. בספרות השו"ת, שימש כלל זה בסכסוכים אזרחיים, כגון: שו"ת חכמי פרובינציה, חלק ב, סימן א, ד"ה לחכם אחר; שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן לב, ד"ה תשובה א'; שו"ת חוות יאיר, סימן מה, ד"ה והנה אחר; שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קעד, ד"ה הנה קבלתי.
שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף קמג.
ת"א (ירושלים) 6050/98, יעקב באשר נ' דוד עובדיה, תק-של 2000(1), 194 ,עמ' 198.
רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה ד.
ראה לעניין זה, דרשות הר"ן, דרשה יא. וראה עוד, מ' אֵלון, המשפט העברי, לפי מפתח העניינים, ערך "מלך, מלכות (עברי)".
עם זאת ידוע שנרתעו חכמים מהטלת עונשים מסוימים, כגון עונש מוות, וסברו שיש להחמיר מאוד בדיני הראיות כדי להקשות על הוכחת אשמתו של הנאשם. ראה, למשל, דברי ר' עקיבא במסכת מכות ז ע"א. ותן דעתך שבאופן פרדוכסלי, ר' עקיבא הוא שטבע את הפתגם: "אין מרחמין בדין" (ראה לעיל, הערה 11).