תהילים ו נתקבל במנהג אשכנז ל"תחנון" ב"נפילת אפים"¹ במקום תהילים כה.² בנצרות הוא הראשון בקבוצה של "שבעת מזמורי תשובה" (psalmi poenitentiales) הנזכרת ראשונה על-ידי קאסיודורופ במאה השישית.³ במחקר המדעי רואים במזמור קינת-יחיד בדרך-כלל של חולה.⁴ במאמר זה נעשה ניסיון לעמוד על המעוצב בתהילים ו בכוליותו.⁵ (אני עוטף את דבריי בברכה לרבם של רבים, שתורתו טופחת על מנת להטפיח, לפרופסור משה ארנד נ"י לאיו"ש.)

*

פס' 2: "ה' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני". – סברה סבירה היא שבהתחלה כונה בשם "חמה" ריגוש הכעס כשלעצמו, ובשם "אף": גילויו.⁶ כפי שמתברר מן ההקשר כאן, משמעויות ספציפיות אינן משתמעות משמות אלה בפסוקנו. שניהם מציינים באופן שווה את הריגוש. – "תוכיחני", "תיסרני". הוראתו היסודית של השורש יכ"ח, לפי ההנחה המקובלת כיום: "העמיד דברים על אמיתותם", "הראה את הנכון",⁷ ושל יס"ר: "לימד".⁸ בין הפרשנים האחרונים יש הסבורים שפנייה זו אל ה' היא כאל שופט,⁹ ויש הסבורים שהבקשה היא בדבר ההנהגה החינוכית של ה'.¹⁰ טענתם היא: כשמקביל "הוכיח" ל"יסר" הכוונה יותר להנהגה חינוכית מאשר לשיפוטית.¹¹ כך גם כאן. ואולם בשימושה השכיח הזה של התקבולת כשלעצמו אין סמך לתפיסה זו המשתקפת כנראה בתרגומם של שני הפעלים בתרגום השבעים.¹² שכן, פס' 2 בתה' לח, הזהה כמעט באופן מילולי עם פסוקנו, בוודאי אל שיפוטו של ה' מתייחס, כפי שמתברר מן הווידוי שבפסוקים 4, 5, 19 שם. ברם על-פי מקרה זה יש מקום להנחה שמהעדר וידוי והצהרת חפות במזמורנו מסתבר, שאל ה' כמחנך ולא כאל שופט פונה בעל-המזמור. מכוח מקומן של המלים "באפך", "בחמתך" מודגש ביתר שאת כי הבקשה אינה שה' יפסיק את הנהגתו החינוכית, את היסור המתכוון לטיהור המוסרי או לשימורו (שבו מדובר, למשל, בתה' צד 12א, קיח 18, קיט 71; מש' ג 12-11), אלא את היסור בכעס.¹³

פס' 3: "חנני ה' כי אמלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי". – המלה "אמלל" מן השורש אמ"ל. תופסים אותה כשם-תואר או כבינוני.¹⁴ ההוראה המיוחסת לה כיום: "תשוש",¹⁵ "מתנוון", "מדוכא".¹⁶ – הפועל "רפאני" מתפרש כמשמעו לא רק על-ידי חז"ל, פרשנינו הראשונים,¹⁷ אלא גם על-ידי הרוב המכריע של החוקרים (על-ידי מקצתם בלשון אולי).¹⁸ מכאן, כאמור לעיל, הסברה הרווחת במחקר שבמחלתו רואה בעל-המזמור גילוי אפו וחמתו של ה'. ואולם מדמותו של המזמור מסתבר שלפשוטו של הכתוב מתכוונים הטוענים כי כשימושו השכיח משמש "רפא" כמטאפורה,¹⁹ כאן במשמעות "הפסיק את ההשפעה", היינו, של הכעס.²⁰ – "נבהל" – "אחוז רעדה מפחד".²¹ אשר למלה "עצמי": מן הנושא של המשפט הבא, "ונפש" (פס' 4א), מתברר שהיא סינקדוכה והמכוון בה: "גופי",²² בהיות העצמים "מוסדי הגוף".²³ בנקיטת לשון זו הכוונה היא להמחיש את גודל הבהלה. היא נופלת על "יסוד הגוף ובניינו",²⁴ על כל הגוף.

פס' 4: "ונפשי נבהלה מאד". – השימוש בנשוא המשמש במשפט הקודם ממחיש כי נושאי שני המשפטים, הגוף והנשמה, נבהלים באופן שווה. להגדרת בהילתה של "נפשי" נוסף תואר-הפועל "מאד" המבטא במישרין את המתבטא בעקיפין בציונו של הגוף במלה "עצמי".

ובכן, שתי הבקשות המנוסחות בשלילה, שבהן פותחת הפנייה אל ה', נמשכות עד כאן בשתי בקשות בלשון חיוב ועם נימוקים. בראשונה מבוקש יחס ("חנני"), בשנייה גילויו המעשי ("רפאני"). משלושת תיאורי הסבל, ההשפעה של התוכחה באף והיסור בחמה, המנמקים את הבקשות, הראשון כללי ("אמלל אני"), השני והשלישי קונקריטי ("נבהלו עצמי", "ונפשי נבהלה מאד"). כמו כן יש הדרגה, העצמה בהגדרות הנפגע מן הסבל. "אני": כללי, פרטו הראשון: "עצמי" (גופי), והשני: "נפשי" (הכינוי האישי ביותר למהותו של אדם). נמצא, בכל שבעל-המזמור ממשיך לעצב את סבלו, העיצוב מדויק יותר, ומן הדיוק המעוצב חמור יותר ועל-ידי כך הסבל כשלעצמו הולך ומחמיר עד שאינו יכול להמחיש עוד, לתאר את מצבו, ומתפרצת ממנו השאלה: "ואתה ה' עד מתי"? השאלה "עד מתי" שבה פונים אל ה' גם בעלי-מזמורים אחרים,²⁵ כאן כמו בתה' צ 13 מקוטעת.²⁶ אולי בגלל התרגשות או קוצר רוח.²⁷ השאלה מן הסתם גררה הפסקה וההפסקה גרמה להירגעות-מה. מכל מקום בהמשך הוא שוב מבקש.

פס' 5: "שובה ה' ". שוב נא מחרון אפך,²⁸ או, שמא: חזור להיות כמו שהיית.²⁹ – כמו בפס' 3 גם הפעם אחרי בקשת יחס מבקש בעל-המזמור את גילויו: "חלצה נפשי". הוראת הפועל "חלץ" כאן היא זו המשותפת גם עם כתובים אחרים:³⁰ "הציל". מושא ההצלה: "נפשי", היינו, נושא המשפט שבו מסתיים תיאור הסבל בפסוק הקודם. עם זאת מן ההקשר ברור ששימושה של המלה כאן אינו כמו שם. כאן משמשת היא בהוראה "חיות". הבקשה אפוא: "הצל את חיי". – "הושיעני למען חסדך". הבקשה מן ה' אינה "בחסדך" (כמו בתה' לא 17) או "כחסדך" (כמו בתה' קט 26, קיט 124, 149) אלא "למען חסדך", היינו, לשם "חסדך". המכוון מובן מנימוק הבקשה בפסוק הבא: כדי שאוכל להגיד את חסדך.³¹

פס' 6: "כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך". – המבוקש מנומק במשפט שלילי ובשאלה רטורית, שבה מובעת השלילה באופן יותר חזק מאשר במשפט שלילי. – משמעות המלה "זכר" כאן: "הזכרה", ביתר דיוק, "שבח".³² נימוק זה שבו מנומקת פעמים³³ בקשה לקיום החיים, מושתת על ההשקפה שבמוות אי-אפשר להלל עוד ה'. ובכן, מן הבקשה ניתן להבין, כי כאבו של בעל-המזמור מתיאורו עד כדי כך נגדל שעלה במחשבתו כי הוא עומד למות. מעצם הבקשה, מלשונה יש להבין שאינו מבקש מן ה' שלא ימות אף לא שימשיך לחיות אלא שיתן לו את האפשרות לשבח אותו.

עד פסוקנו פונה בעל-מזמורנו אל ה' בבקשה עם נימוקה, לאחרונה עם מטרתה. בפסוקים 8-7 גם מתאר הוא את מצבו, אך הפעם משווה אותו לנגדו.

פס' 7: "יגעתי באנחתי". – אות-היחס "ב-" בצירוף לפועל "יגע" מציינת כאן ובכתובים אחרים³⁴ את האוביקט שממנו מתעייפים.³⁵ במשפט זה המופיע עוד פעם במקרא (יר' מה 3), קובע בעל-המזמור לעצמו שהוא עייף מאנחתו. להדגמת הדבר הוא מזכיר: "אשחה בכל לילה מטתי". מידי לילה בלילה או בלילה כולו הוא מציף את מיטתו – בדימעתו. כך יש להבין מן הטור המקביל, "בדמעתי ערסי אמסה". משפט זה היוצר מבנה כיאסטי עם קודמו, מבהיר שלא רק הצפה יש אלא אף המסה.

פס' א: "עששה מכעס עיני". – פסוקנו מתקשר בנושאו הדקדוקי, "עיני", עם הפסוק הקודם. שם מתואר הנעשה "בדמעתי", כאן הקורה את "עיני". הוראת הפועל "עשש" אינה ברורה. פירושו המועדף כיום: "תפח, התנפח".³⁶ מכל-מקום הגורם למכוון בו הוא "כעס". החדשים בדרך-כלל מייחסים למלה כאן את המובן "צער", "יגון", "מורת-רוח".³⁷ ברם כפי שיתברר על-פי ההקשר, נראה סביר להניח שהשם משמש כביטוי נרדף למלים "באפך", "בחמתך" בפתיחת המזמור. זאת אומרת, הגורם ל"עששה עיני" הוא יחסו של ה'. – "עתקה בכל צוררי". על הפועל "עתק" נקבע שכמקביל ל"עשש" הפירוש הסביר הוא: "התבלט".³⁸ אות-היחס "ב-" במלה "בכל" משמשת כציון סיבה: "בכל צוררי" = בגלל כל "צוררי", בגלל כל המציקים לי מתבלטת עיני. – עובדה זו שעד סוף המזמור האויבים חסרים – אומרת דרשני. בהקביל המשפט "עתקה בכל צוררי" לקודמו, "עששה מכעס עיני", הוא ממחישו. הגורם שם "מכעס" כאן הוא "בכל צוררי". כסבירה למדי נראית ההנחה שמקשר זה בין שני המשפטים מתבקשת המסקנה כי בצוררים, בפועלי אוון, באויבים שהיו לבעל-המזמור, ראה הוא את הכעס, את אפו וחמתו של ה'. הגורם לו את סבלו הגופני והנפשי הבלתי נסבל איננו צורריו אלא אף ה' שבו הוא מוכיחו וחמת ה' שבה הוא מייסרו. לכן מבקש הוא: "ה' אל באפך תוכיחני" וגו'. ואולם כשבסיום בקשתו מן ה' הוא משווה לנגדו את מצבו ואגב זה את גורמו, הוא נזכר בגורם הישיר, המעשי. – אין תימה שהיזכרות זו גוררת את הפנייה אל הנזכר:

פס' 9: "סורו ממני כל פעלי און". – הצוררים מכונים "פעלי און" הואיל וצורריותם מתבטאת בפעולות אוון. הוא קורא להם: "סורו ממני", להפסיק את פעולתם נגדו. – הקריאה מנומקת בחלקו השני של פסוקנו: "כי שמע ה' קול בכיי", ובשני חלקי הפסוק הבא, היינו,

פס' 10: "שמע ה' תחנתי ה' תפלתי יקח". – בשלושה משפטים אלה כפל, ביתר דיוק, שילוש עניין, במלות שונות רק בשלישי, בשני שונה המושא בלבד. האם רק הצורה הידועה של הלשון הפיוטי במקרא יש כאן? מאופן החזרה במשפט השני ניתן להבין שהיא באה להבהיר כי בשמוע ה' את "קול בכיי", המלווה את "דמעתי" (פס' 7), הוא שומע את הנאמר אתו, את "תחנתי". ההבהרה בדרך זו משקפת את הרצון לבטא בדיוק נמרץ את כוונתו של בעל-המזמור: להבטיח שלא יהיה אף צל של ספק בקביעתו כי ה' נעתר לו. לשם כך הוא חוזר עוד פעם על הצהרתו ולמוצהר בה הוא משנה גם את הנשוא. יתרה מזו. לשינוי זה נוקט הוא לא ביטוי מקובל אלא יחידאי: "תפלתי יקח", בהשתמשו בפועל "לקח" במובן: קיבל. המניע לכך הוא שאת הפועל "שמע" המשמש כנשוא בשני המשפטים הקודמים אפשר להבין גם בהוראה: קלט באוזניו ולא רק כמציין: מילא בקשה. – צורת הפועל ("יקח") אינה כמו של המשמש כנשוא בשני המשפטים הראשונים ("שמע", "שמע"). יש הסבורים שהפועל בפעל מציין פעולה בעבר וזה ביפעל פעולה בעתיד³⁹ או בהווה.⁴⁰ גם יש הסבורים ששתי הצורות מציינות פעולות בו-זמניות, ביתר דיוק, פעולות בעבר.⁴¹ לסברה אחרונה זו אפשר להביא כסיוע את התופעה השכיחה בלשון המקרא שאחר פועל בפעל בא פועל ביפעל והפעולות המצוינות בהם מתרחשות בעת ובעונה אחת. כמובן גם סברה זו הולמת מבחינה עניינית. עם זאת נראה שיש מקום לשקול את ההנחה שמעניינו של המזמור מתבקשת התפיסה ששתי הצורות של הפעלים מורות על פעולות בהווה. ה' שומע את "קול בכיי", גם את תוכנו, את "תחנתי". ולא זו בלבד שהוא מאזין אלא גם "יקח", מקבל את "תפלתי". שאמנם כן הוא ובעל-המזמור אינו מקווה אלא בטוח לחלוטין שכן הוא – מסתבר מקריאתו ל"כל פעלי און", ומתבטא באופן שקביעתו זו נמסרת, בשלושה משפטים, במיוחד בלשונם. על-כל-פנים ל"כל פעלי און" אומר בעל-המזמור כי פעולתם נגדו נחדלת, שכן ה' ממלא את בקשתו ואינו מוכיחו עוד באפו ואינו מייסרו עוד בחמתו.

ובכן, כגילוי היעתרותו של ה' לבקשתו בעל-המזמור מזכיר אך ורק את היפסקותן של פעולות כל אויביו ולא את הירפאותו ממחלתו. בעובדה זו אין רק זכר לדבר אלא גם ראיה כי המלים במזמורנו המשמשות יסוד לתפיסה הרווחת שבמחלה מדובר, הן ביטויים ציוריים לצער שהאויבים גורמים.

פס' 11: "יבשו ויבהלו מאד כל איבי ישבו יבשו רגע". – אחר הקריאה אל האויבים אומר כאן בעל-המזמור לעצמו על האויבים: "יבשו", הם מתביישים, מן הסתם על מה שעשו. "ויבהלו מאד", הם אחוזי רעדה מאוד, היינו, הם באותו מצב שבעל-המזמור העיד על עצמו (פס' 3ב, 4א: "נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד"), שלאמיתו של דבר הם גרמו לו. "ישבו", הם חוזרים ממעשיהם בדומה לה' העושה כבקשת בעל-המזמור "שובה ה' " (פס' 5) בחוזרו מלהוכיח באפו ומלייסר בחמתו. סמיכות הפעלים היוצרים משחק צלילי, "ישבו יבשו", והחזרה על הפועל "יבשו" המופיע בצלע הקודמת, משקפות רצון לבטא במדויק את עוצמת השינוי ומהירותו. האויבים חוזרים בהם מהתנהגותם הנפשעת "רגע", כהרף-עין.⁴²

ובכן, במזמורנו מתבצעת מטאמורפוזה נפלאה. הבקשה מלאת קינה, לפתע מדלגת לביטחון שהתפילה נתקבלה. תופעה זו שלהסברה רוב החוקרים משערים מהלכים חיצוניים,⁴³ היא, כפי שנקבע,⁴⁴ אמת פסיכולוגית ולכן נמצאת היא לא רק גם במזמורים אחרים,⁴⁵ היא תופעה כלל-אנושית.⁴⁶

מבנה המזמור

I.	פנייה אל ה' בקשה ראשונה .a על דרך שלילה .b על דרך חיוב פס' נימוק הבקשה פס' בקשה שנייה ונימוקה פס'	פס' 6-2 פס' 3-2 א פס' 2 3א 3ב – 4 6-5
II.	פנייה אל עצמו תיאור מצבו	פס' 8-7
III.	פנייה אל הצוררים קריאה ונימוקה	פס' 10-9
IV.	פנייה אל עצמו תיאור מצבם של האויבים	פס' 11

עניין המזמור

בעל-תהילים ו רואה בצרה הנגרמת לו על-ידי אויבים את תוכחת ה' באפו ואת ייסורו בחמתו. בתארו את מצבו הגופני והנפשי הוא מבקש מן ה' שיפסיק יחס זה "למען הסדר". ואז מן המצוקה והפחד מתפרצת לפתע פתאום האמונה כי ה' אכן נעתר לו.

רשימת הקיצורים המשמשים בהערות המאמר:

אל"ה = אוצר לשון המקרא
ארליך = A.B. Ehrlich, Die Psalmen, Berlin 1905
דרייבר = G.R. Driver. "The Psalmen im Lichte babylonischer Forschung", in: P.A. Neumann, Zur neueren Psalmen 1976, pp. 62-133
וייזר = A. Weiser, Die Psalmen (ATD), Göttingen 1963
וסטרמן = C. Westermann, Ausgewählte Psalmen, Göttingen [1984], pp. 59-62
לופינק = N. Lohfink. "Was wird anders bei kanonischer Schriftauslegung?", Jahrbuch fur Biblische Theologie, 1988, pp. 29-44
סוג'ין = J.A. Soggin. "Philological and Exegetical Notes on Psalm 6". in: Old Testament and Oriental Studies (Biblica et Orientalia, 29, 1975). pp. 133-142
פורר = G. Fohrer, Psalmen, Berlin, New York 1993, pp. 137-143
צנגר = F-L Hossfeld / E. Zenger, Die Psalmen, 1 [Würzburg 1993]
ק"ב = L. Kohler and W. Baungarther, Hebräisches und aramäisches Lexikon zum Alten Testament
קראוס = H. Kraus, Psalmen (BK), I, Neukirchen 1978
קרייגי = P. Craigie, Psalms 1-50 (WBC), Wasco, Texas [1983]
Theologisches Wörterbuch zum Alten Testament = ThWAT

הערות שוליים:

1. לפי אלבוגן, הדבר קרה רק במאה הי"ח (L. Elbogen, Der judische Gottesdiensi in seiner geschichtlichen Entwicklung, Frankfurt am Main 1924, pp. 523-524). לדעה זו שהיא על-פי ברלינר (A. Berliner, Randbemerkungen zum taglihen Gebetbuche, L, Berlin 1909, p. 24), מתנגדת עדות מן המאה הט"ו בס' לבוש התכלת, ח"א, סי' קלא ("ומנהגנו לומר בתחנה מזמור ו' "). אגב, בכתב-יד רג'יו של מחזור ויטרי, שהוא מן המאות הי"ג-הי"ד, הנוסח של תחנון תהילים ו (ד' גולדשמידט, מחקרי תפילה ופיוט, ירושלים תשל"ט, עמ' 70).
2. כך יש להבין מדברי ר' אברהם אבלי בן חיים הלוי גומבינר (מגן אברהם לשולחן ערוך, אורח חיים, סי' קלא).
3. H. Ch. Knuth, Zur Auslegungsgeschichte von Psalm 6, Tubingen 1971, p. 62.
4. בתקופתנו כך סבורים, למשל, וייזר? M. Dahood, Psalms (AB), L, Garden City, New York, 1966; L. Delekat, Asylie und Schutzorakel am Zionheiligtum, Leiden 1967, pp. 44-45; K. Seybold, Das Gebet des Kranken im Alten Testament, Stuttgart, Berlin, Koln, Mainz pp. 66-67, 76, 153-158, [1973]; קראוס, סוג'ין, קרייגי, וסטרמן? E.S. Gestenberger, Psalms, 1, Michiegan [1988], צנגר, ועוד.
5. מזמורנו אמנם כבר נותח לפי שיטת האינטרפרטאציה הכוליית (ראה בלקט מאמריי: מקראות ככוונתם, ירושלים [תשמ"ח], עמ' 144-140), אך בעיון חוזר בניסוח נתברר לי, כי ביצוע השיטה אינו כהלכתה בהיות אי-דיוקים בפרטים (ראה הערות 31, 42).
6. כך מגדיר את שני כינויים אלה, למשל, W. Eichrodt, Theologie des Alten Testaments, l5, Stuttgart, Gottingen [1957], p. 168. לפי מלבי"ם, זהו פשוטם של שני השמות גם בפסוקנו וגם בפסוקים אחרים (תה' לו 8, עח 38, צ 7).
7. jkh", ThWAT, 3 p. 621, יכח", G. Mayer.
8. jasar", ibid., p. 689, יסר" D. Branson,.
9. במחציתה זו של המאה בין היתר: F. Scharbert, Der Schmerz im Alten Testament, Bonn 1955, p. 181, וייזר, קראוס, וסטרמן (עמ' 60), קרייגי, פורר (עמ' 140).
10. למשל, לופינק (עמ' 38), צנגר.
11. מאיר (שם, עמ' 625). ראה גם לופינק (שם).
12. ראה לופינק (עמ' 37, הערה 24).
13. בקשה דומה לזו שבפסוקנו נמצאת ביר' י 24. – השווה את דרש פסוקנו-על-ידי ר' יודן בשם ר' אמי במדרש תהילים ו, ג וכן את הדרשות שם, ז.
14. ראה אל"ה: "אמלל".
15. ק"ב: "אמלל".
16. אל"ה: "אמלל".
17. כגון, רש"י ל"חלצה נפשי" (פס' 5), ראב"ע לפס' 72, רד"ק לפס' 1? (ראה להלן, הערה 20), המאירי לפס' 1, ועוד (ראה י' גרשטנקורן, ספר נעים זמירות ישראל, א, בני-ברק התשי"ב, עמ' לה-מ).
18. ראה החוקרים בהערה 4.
19. ראה: 621-622 rāpā' ", ThWAT, 7, pp. 621-622, רפא" M.L. Brown,
20. ראה לופינק (עמ' 36-34). – מפרשנינו הראשונים מונח שימושו המושאל של "רפא" כאפשרי על-ידי ראב"ע לפס' 2 ורד"ק לפס' 1.
21. אל"ה: "בהל".
22. כך כבר ראב"ע, רד"ק, המאירי.
23. ראב"ע. ראה גם רד"ק, המאירי.
24. המאירי.
25. תה' עד, 10, פ 5, צד 3.
26. לפי דרייבר (עמ' 86-85), קריאה זו שכיחה בתפילות בבליות עם השמטה דומה של הפועל שיש להשלימו על-פי ההקשר.
27. לפי הביאור: "דרך ההתפעלות האמיתית לקצר בדברים". לדעת קאלווין השאלה מקוטעת כיוון שהבהילה חנקה את גרונו של בעל-המזמור כך שלא היה יכול עוד לסיים את שאלתו (קנות [שם, עמ' 279]).
28. כך מפרשים את הבקשה מן הראשונים, למשל, רש"י, ראב"ע, רד"ק, המאירי, מן האחרונים כגון, קראוס, לופינק (עמ' 31, הערה d).
29. זהו המכוון בשאלה, בין היתר, לפי וסטרמן (עמ' 61).
30. כגון, שמ"ב כב 20; תה' יח 20, לד 8, נ 15; ועוד.
31. ראה ארליך. בניתוחי הקודם של מזמורנו מתפרשים דברי בעל-המזמור בפס' 5ב – 6: "לא למענו הוא מבקש, אלא, למען ה' " (שם, עמ' 143). זהו אחד מן אי-הדיוקים באותו הניתוח. הרעיון המיוחס לבקשה אינו מתיישב עם לשון הכתוב. הוא מובע בטענתו של בעל-מזמור ל: "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היותך עפר היגיד אמתך" (פס' 10), ולא בבקשתו זו של בעל-מזמורנו ובנימוקה. ולא זו אף זו. עצם ניסוחו של הפירוש הנ"ל בניתוח ההוא אינו מדויק. לפי המשפטים הבאים לפרט את הפירוש היה צריך להיות ניסוחו: לא רק למענו הוא מבקש אלא גם, בעצם למען ה-! ב-close reading הנדרש של פסוקים אלה מתברר, שגם רעיון זה אינו מובע בהם.
32. אל"ה: "זכר", 3.
33. יש' לח 18; תה' ל 10, פח 13-11, קטו 17.
34. כגט, יש' מג 22, נז 10; יר' מה 3; תה' סט 4; ועוד.
35. ראה: jāğa c", ThWAT, 3, p. 416, יגע" G.F. Hasel,.
36. ק"ב: "עשש".
37. "כעס"
38. ThWAT, 6, p. 487, ctq", עתק" H. Schmidt,.
39. מן החוקרים בדורנו כך סבורים, למשל, וייבולד (עמ' 158), קרייגי (עמ' 32), לופינק.
40. כגון, וייזר, קראוס, וסטרמן (עמ' 60), צנגר.
41. דאהוד. כאסמכתא לתפיסתו הוא מזכיר שבשירה הכנענית העתיקה מציין את העבר פועל בצורה עם תחילית.
42. על-פי ההקשר נראה כי הבנתו זו של המשפט היא יותר סבירה מתפיסתו כבקשה מן ה' על האויבים, כפי שמתפרש בניתוחי הקודם (שם), לאחרונה, למשל, גם על-ידי צנגר.
43. לרוב מניחים שבין הנאמר בפס' 8 ובין בפס' 9 היה איזשהו אירוע פולחני, קורבן, אוראקל, הבטחת ישועה מידי כוהן, נביא המקדש (מן החוקרים בעשרות השנים האחרונות, כגון: S. Mowinckel, The Psalms in Israel's Worship, 1, Oxford, 1962, p. 219; Nic. H. Ridderbos, "Psalmen und Kult", in: P.A. Neumann [ed.], Zur neueren Psalmenforschung. Darmstadt 1976, pp. 268 f.; קראוס, סוג'ין, קרייגי, פורר [עמ' 139]). מובעת גם ההנחה שבפס' 8 מסתיימת תפילת חולה, בפס' 11-9 יש תפילה אחרת (H. Schmidt, Die Psalmen [HAT], Tubingen 1974). חטיבת הפסוקים 8-2 תפילה פיקטיבית שנכתבה על-ידי משורר שהרגיש בצורך לחבר תפילה אחר שנעתר (דלקאט, שם, עמ' 24).
44. דרייבר (עמ' 117). ראה ספרי, מקרא כדמותו3, ירושלים [תשמ"ז], עמ' 413-411. פירוש פסיכולוגי למפנה הפתאומי במזמורנונותן עתה צנגר. לפי זייבולד (עמ' 157), על-פי התשובה שלדעתו עשה בעל-המזמור יכול היה להיות לו הביטחון שמהתנהגותו זו ה' אינו יכול להתעלם.
45. כגון, תה' יג, כב, כח, לא, סב, עא, ועוד.
46. ראה: 448, F. Heiler, Das Gebet, Munchen 1924, pp. 91-94 – דרייבר (שם) מביא דוגמאות לתופעה זו מן הספרות הבבלית.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok