באסלאם – "בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי"

בשלוש הדתות קיים יום מקודש בשבוע, שבו האדם חורג משִגְרַת ימי החול. כל דת קידשה יום אחר בשבוע: היהדות קבעה את יום השבת כיום המקודש, הנצרות קבעה את יום ראשון, והאִסלאם קבע את יום שישי.

באסלאם – "בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי"

היום המקודש באִסלאם הוא יום השישי בשבוע. הוא מכוּנה "יום אלגֻ'מְעַה", כלומר, יום ההתכנסות.

הקֻרְאַן אינו מנמק מדוע נקבע יום השישי דווקא כיום המקודש, אך החַדִית' נותן כמה נימוקים לכך:

"אדון הימים הוא, יום השישי. הוא הנשגב בעיני אלוהים. הוא מרומם מעִיד אלפִטְר ומעִיד אלאַדְֿחַא.
יש לו חמש תכונות:
בו ברא אלוהים את אדם
ובו הוריד אותו אל הארץ
ובו המית אלוהים את אדם
ובו ישנה שעה שכל תפילה הנישאת בה תיענה [בתנאי שלא מבקשים בה דבר אסור]
ובו יהיה יום הדין.
ואין מלאך ואף לא ארץ ואף לא רוח או ים או הרים או עצים שאינם יראים את יום השישי."

המצווה המייחדת יום זה היא חובת ההשתתפות בצַלַאת אלגֻ'מְעַה, כלומר, השתתפות בתפילת הצהריים בציבור. וכך נאמר בקֻרְאַן:

"הוי המאמינים, בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי, מהרו אל (מקום) הזכּרַת שֵם אלוהים, והניחו את המיקח והממכר. בזאת ייטב לכם, אם יודעים אתם." (סוּרת יום השישי [אלגֻ 'מְעַה] - 62 פסוק 9)

לפני התפילה חובה על המוסלמי להיטהר הִיטַהֲרוּת כללית, כלומר לרחוץ את כל גופו. כן נהוג ללכת לתפילה בבגדים חגיגיים. וכך נאמר בקֻרְאַן:

"הוי בני אדם, לבשו את בגדי חמודותיכם בכל מסגד..."

חַדִית' נוסף מדגיש את ערכה של ההופעה החגיגית לתפילה:

"מי שהיטהר ביום השישי והתבשם [...] ולבש את בגדי חמודותיו ויצא אל המסגד כששכינה שורה עליו, ובהגיעו אל המסגד יכרע [...] והמתין עד שיקום האִמַאם לתפילה - תפילתו תהיה כפרה [על עווֹנוֹת]."

תפילת צוהרי יום השישי זהה לתפילת הצהריים הנערכת בימי החול, אך קודמת לה דרשה. הדרשה נועדה לחזק את האמונה ואת שמירת המצווֹת אצל כל מוסלמי, וכן לחזק את הלכידוּת, הגיבוש, בקרב ציבור המאמינים. לדוגמה: דרשות המתקיימות בחודש הרַמַדַֿאן עוסקות בחשיבוּת הצוֹם; ודרשות המתקיימות בימי החַג' - העלייה לרגל לעיר מכה - עוסקות בחשיבותה של ההתכנסות השנתית של מיליוני מוסלמים בעיר הקדושה.

האדם הנושא את הדרשה במסגד נקרא "חַ'טִיבּ". החַ'טִיבּ חייב להיות אדם בעל כושר נאום ובָקֵי בספרות הדתית. בדרשותיו הוא עוסק באירועים מן ההווה ודן בהם מנקודת מבט דתית. הוא מחזק את טיעוניו באמצעות הסתמכות על הספרות הדתית: על פסוקי קֻרְאַן, על ציטוטים מן החַדִית', ועל דבריהם של חכמי ההלכה. הנה, לדוגמה, קטע מדרשה שבה החַ'טִיבּ, ד"ר לֻטְפִי מנצור, נושא דברים על ערך חברתי - ערך הכבוד לזולת:

"הוי עובדי אללה. האמונה השלֵמה והאִסלאם הטוב מחייבים לברך [את הזולת] לשלום ולדבר [עימו] בנעימות ולקבל [אותו] בסבר פנים יפות.

הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, בא ללמדנו את המוסר הטוב, ולהעניק לנו מרוחו הטובה וממוּסָרוֹ הגבוה את מה שיוציא אותנו מהבַּערוּת שיש בה קַשְׁיוּת עורף, אל האור של התרבות ואל הטוב שיש בה. זאת כדי שנהיה, כפי שהקֻראן מתאר אותנו: 'הטובה שבאומות שניתנה לאנשים מעולם... ' (סורת בית עמרם [אל עמראן] – 3, פס ' 110). הנביא שָׂם את עצמו כמוֹפת לנו. מהאור שלו אנו לוקחים את היסודות של החברה האִסלאמית המתוקנת [...]"

לתפקיד החַ'טִיבּ יש רגישוּת פוליטית. בגלל השפעתו הרַבָּה על ציבור המתפללים, החַ'טִיבּ נדרש על ידי השלטונות להביע נאמנות ולא להשמיע דברי ביקורת. במדינות מוסלמיות מסוימות הדרשנים משמיעים במסגדים ברכה לשליטים מדי יום שישי.

הקֻרְאַן קורא למוסלמי לִשְׁבּוֹת מכל עבודה בשעת התפילה עצמה, אך מתיר לעבוד בשאר שעות היום. חכמי הדת המוסלמים נימקו את ההיתר לעבודה ביום השישי בכך שהאל כה גדול וכוחותיו כה עצומים, עד כי אין לו צורך ביום מנוחה. וכך נאמר בקֻרְאַן:

"ועם תום התפילה התפזרו בארץ ובַקשוּ לכם פרנסה מעִם אלוהים, והַרבּוּ להזכיר את שם אלוהים, למען תעשו חַיִל." (סוּרת יום השישי [אלגֻ 'מְעַה] – 26, פסוק 10)

לחלקים נוספים מתוך הפרק:
ביהדות: "זכור את יום השבת לקדשו
בנצרות: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"
באסלאם – "בהישמע הקריאה לתפילה ביום השישי" (פריט זה)