עובדת אצות

לפני מספר חודשים יצאה העיתונות "בחדשה מרעישה": אצה אלימה (על משקל "החיידק האלים" שמפיל חללים בכל העולם) מצאה לפני מספר שנים את דרכה מאקווריון של מגדל אל תוך הים. שם היא החלה להתרבות במהירות מדהימה והיא מאיימת לחסל את כל האצות והדגים שבים התיכון. האצה, כך נמסר בידיעה, מכילה חומרים רעילים הממיתים את האצות האחרות הנמצאות בסביבתה, ומרעילה את הדגים האוכלים אותה. מבהיל? ייתכן; נכון? לא בדיוק... לאצה הזאת, אגב, קוראים שלוחית.

התשובה השגורה בפי בנותיי לשאלה הבנלית מה עושה אמא, היא "אמא עובדת אצות". ולא בכדי. אקולוגים למיניהם נוהגים לזרוק לחלל אמרות מתקדמות מהסוג: "האצות הן מזון העתיד" ו"עתיד כדור הארץ הוא בים ולא בחלל", כאומרים, ברורה וידועה לכולם תרומתן של אצות הים למערכת האקולוגית העולמית ולעתיד העולם. ידוע וברור - ייתכן, אבל כנראה שמילים לחוד ומעשים לחוד, ונראה שהאמרה שגורסת שקל יותר לחפש את המפתח שאבד מתחת לפנס מאשר בחושך עובדת גם כאן, הידע על צמחי הים נופל בהרבה מהידוע לנו על צמחי היבשה. אנחנו מכירים את כל תת המינים של הגזר המצוי, אבל לא את כל סוגי האצות שבחופינו. רשימה בסיסית הכוללת את מיני האצות במזרח הים התיכון עדיין לא פורסמה.

מחוסר עניין? מחוסר חשיבות? או אולי סתם מפני שמי הים רטובים מדיי לחוקרים...

הזנחת המעקב אחר הביוטה (עולם החי והצומח) הימית יכול לגרום להפתעות בלתי נעימות, למרות שהאצות מאכלסות את הימים מזה מיליארדי שנים, וניתן לחשוב שהן כבר הגיעו לשיווי משקל ותפוצתן קבועה. אבל לא כן הוא. מדי פעם אנחנו עדים להופעתן או להיעלמותן של אצות מחופי הארץ. הזרחנית התכולה (Stypopodium Schimperi) למשל, אצה שצבעה כחול זוהר בתוך המים וחום משעמם מחוץ למים, מתפשטת בחופינו, ולעומתה הקרומית (Halymenia) שהיא אצה בגוון אדום עז, לא נראתה בחופינו מזה שנים רבות. היעלמות המינים קשורה לעתים קרובות לזיהום ולירידה באיכות המים, בעוד שהופעת מינים חדשים היא תוצאה של שינוי זרימה או התחממות מים.

השלוחית דמוית העלים (Caulerpa taxifolia) היא אצה טרופית שזוהתה לראשונה בחופי הים התיכון בשנת 1984, בנסיכות מונקו, ליד המוזאון הימי הניצב על החוף מזה 500 שנה. השלוחית, היא מבין הסוגים המתקדמים יותר של קבוצת האצות הירוקיות. היא מפותחת יותר מאצות אחרות ודומה בצורתה לצמחי היבשה המוכרים לנו. השלוחית מכילה שלוחה הדומה לגבעול, וריזואידים (אברונים פרימיטיביים, חד תאיים, דמויי שורש) הנראים כגבעול עלים ושורשים.

רוב האצות הגדלות בחופים זקוקות למצע סלעי כדי להיאחז בו, אולם המבנה המיוחד של השלוחית מאפשר לה לגדול ולהתרבות גם על מצע חולי. השלוחית פלשה למערב הים התיכון והתפשטה על פני בתי הגידול החוליים שבהם צומחות אצות מעטות, ומשם עברה גם לחופים הסלעיים בחברת מינים אחרים. מאז אותרה לראשונה נמצאו צמחי שלוחית דמוית עלים גם בחופי צרפת, איטליה וספרד. קיים חשש שהמין הזה של השוחית יתקדם מזרחה, ירחיב את תחום גידולו ויגיע לחופי ישראל ולשכנותיה.

הופעתה המסתורית של השלוחית דמוית העלים גרמה לגל של ניחושים וסברות אשר עם השנים רק הולך וגואה. מה מקור האצה? כיצד היא הגיעה לשם? למה היא לא נראתה שם קודם? השלוחית דמוית העלים היא מין טרופי שצומח לרוב בחופי אמריקה, בים האדום, באסיה ובאוסטרליה. יש החושבים שהיא חדרה לים התיכון דרך מצר גיברלטר ויש הטוענים שאולי, כמו עשרות מינים אחרים של אצות, היגרו השלוחיות דרך תעלת סואץ. סברה אחרת שהועלתה (והיא כנראה המקור לידיעה העיתונאית) היא שצמחי השלוחית הגיעו לים התיכון בידי אדם שהשליך לים אצות מאקווריון בנסיכות מונקו. תאוריה פופולרית אחרת מטילה על המוזאון הימי במונקו אחריות כבדה יותר. לפי התאוריה הזאת, מוטציה גנטית שהתרחשה באקווריון של מונקו, רגע לפני שהאצה שוחררה לים, היא שגרמה לעמידות הטובה ולהתפשטותה.

איש אינו יכול לדעת כיצד באמת הגיעו האצות לים התיכון, עם זאת, תאוריית מונקו היא הפופולרית ביותר, בעיקר בגלל שהמילה "תפוצה" משעממת, בעוד המילה "התפשטות" מעוררת את הדמיון, שלא לדבר על התפשטות של "מוטציה אלימה". אף אחד לא יכול לדעת אם אכן אירעה מוטציה גנטית, ואם כן, מתי היא אירעה: רגע לפני ששוחררה האצה למים או אולי רגע לאחר מכן, בעקבות לחץ ההסתגלות לסביבה החדשה במי הים התיכון. חוקרי האצות באירופה חלוקים בדעותיהם, ומאבק רב יוקרה מתנהל בספרות המדעית מזה שנים, בין תומכי תאוריית מונקו לבין מתנגדיה. דילמה בלתי פתורה רוויה בהרבה מתח אישי ובמעט רומנטיקה....

מזה מספר שנים אני עומדת בקשר עם אנשי המוזאון הימי של מונקו ומספקת להם מידע אודות השלוחיות הצומחות בחופי ישראל. כשביקרתי במונקו צללתי לראות את מושבות האצה בעומק הים. ציפיתי לראות "מדבר ימי" נשלט על ידי השלוחית ההרסנית. להפתעתי מצאתי על צמחי השלוחית כחמישה מינים של אצות גדולות שלא היו יכלו לגדול שם אלמלא שימשו להם צמחי השלוחית כבסיס. ראיתי בסביבה הרבה דגים, חלזונות וכוכב ים אחד. הרבה יותר ממה שניתן היה לצפות למצוא בצלילה קצרה לעומק של עשרה מטרים על תשתית חולית בים התיכון. מובן מאליו שאני לא מן התומכים בתאוריית מונקו.

מספר מינים של שלוחיות מצויים גם בחופי ישראל.

שני מינים נפוצים יותר, השלוחית המשוננת והשלוחית המקסיקנית ושניים נדירים יותר: שלוחית האשכולות שהיא מין צפוני שלא נאסף בחופינו מזה מספר שנים, ושלוחית איזמלנית, מין שהיה נפוץ מאוד בתחום הגאות והשפל וכיום כנראה שהוא מצוי רק בעומק.

לפי הערכה, כ- 25,000 מתוך כ- 300,000 מיני הצמחים החיים על פני כדור הארץ הם אצות. לא ידוע מתי הן הופיעו לראשונה, אבל מוכרות אצות כחוליות מאובנות מלפני שלושה וחצי מיליארדי שנים, ויש הטוענים שאפילו לפני שמונה מיליארדי שנים. האצות המאובנות שנשתמרו היו אלו שהכילו תרכובות גירניות או צורניות, אך אין ספק שהתיארוך שלהן אינו מצביע על ראשית הופעת האצות אלא על מועד מאוחר יותר.

מאז הופעתם של הצמחים במים ועד לעלייתם ליבשה עברו מאות מליוני שנים. ההיסטוריה והאבולוציה של האצות אכן נמשכת זמן רב. זו אולי הסיבה שלמרות ריבוי המינים של צמחי היבשה השונות ביניהם פחותה מאשר השונות הנראית בין החטיבות השונות של האצות.

הטיפול בטקסונומיה (מיון לקבוצות: חטיבות, סדרות, משפחות, סוגים ומינים) של האצות היא מלאכה קשה ומתסכלת. צריך לאסוף חומר צמחי מתוך הים, במקרים רבים לבצע חתכים מיקרוסקופיים וגם אז ההצלחה בהגדרה אינה מובטחת. בספרייתי הפרטית יש כעשרים ספרים עבי כרס המתארים אצות ממקומות שונים בעולם, ולא הצלחתי למצוא שניים מתוכם שיתארו אותה התפלגות של משפחות וסדרות. תורת המיון של האצות כפי שהיא מקובלת כיום התגבשה בשנות ה- 30 וה- 50 של המאה הנוכחית, וסביר להניח שסיסטמטיקאים בעלי יוזמה עוד יטלטלו כמה מינים של אצות מקבוצה לקבוצה. החטיבות השונות של האצות, נבדלות במבנה הכללי של התא, בפיגמנטים הפוטוסינתטיים, בחומרי התשמורת, בהרכב הכימי של דופן התא ובמבנה השוטונים (אם הם קיימים). בשדה ניתן להבחין ביניהן לפי הצבע (לפעמים) ובעזרת מבחנים פשוטים הדורשים אלכוהול, יוד ומים חמים. השיטות האלה לא תמיד עובדות, אבל לאחר שרוכשים מעט ניסיון, מבחינים בין הירוקיות לחומיות ולאדומיות באופן אינטואיטיבי.

אם הטקסונומיה מעט מסובכת, קיימת גם חלוקה הקולוגית של כל האצות. מבחינים בין אצות פלנקטוניות, הצפות חופשי במים, ברובן חד תאיות, לאצות בנתוניות, הצמודות למצע גידול. כל האצות המופיעות בתמונות המלוות את המאמר הן אצות בנתוניות, שהן כאמור קבועות מקום, קשורות למצע, אם אפשר - לסלעים, אך יש גם מינים הגדלים בחול. האצות האלה הן ברובן מקרופיטיות, כלומר, מספיק גדולות כדי שנוכל לראותן בעין, בניגוד לאצות הפלנקטון שרובן קטנות ואינן נראות בעין בלתי מזוינת. במערכת האקולוגית של כדור הארץ נודעת לאצות, ובעיקר לאצות הפלנקטוניות, חשיבות מרכזית. בעבר

(לפני כ- 20 שנים) חשבו שכ- 90 אחוזים מהפוטוסינתזה שמתבצעת באטמוספרה מתרחשת באצות הללו. כיום מקובל שייצור החמצן היבשתי עולה על הייצור הימי. בכל אופן, אין ספק שהאצות הן תורמות חשובות לחמצן האטמוספרי, ובמשך היום הן גם מעלות את ריכוז החמצן המומס במים. מאחר שהאצות התפשטו על פני כדור הארץ לפני יותר משני מיליארדי שנים, הרי במשך מיליוני שנים של פוטוסינתזה, קלטו פחמן דו חמצני ויצרו את האטמוספרה רווית החמצן כפי שאנחנו מכירים אותה היום. אפשר לומר, שכל מולקולת חמצן שאנחנו נושמים עברה לפני הגיעה אלינו דרך הגוף הלח של אצה כלשהי. אצות הים מהוות חוליה ראשונה בשרשרת המזון, שתחילתה במי הים והמשכה מגיע עד ליבשה. מינים של אצות כחוליות מסוגלים לקבע חנקן אטמוספרי, לשלבו בתוך התאים שלהן ובכך להפוך אותו זמין לשימושם של אורגניזמים אחרים.

גוף האצה עשוי תאים, המרכיבים את רוב האצות, עטופים בדופן, שכבה חיצונית, בדומה לתאים של צמחי היבשה. דופן התא בנוי לרוב מספר שכבות של תאית, לעתים בתוספת של חומרים אנאורגניים, בעיקר גיר, כמו למשל בצברית המצויה(Halimeda tuna) או בדפדפון הדרגשים.(Pseudolithophyllum expansum) הזיפזיף, שהוא חול גירני מקומי שנוצר במספר מקומות בארץ, מכיל, בין השאר שרידים מאובנים של שלדי אצות גירניות. אצל מספר מינים של אצות, הופכות השכבות החיצוניות של הדופן לריר המגן על התאים מפני התייבשות. מינים אחרים, מכילים צורן בדופן.

חלק מהמזון שהאצה מיצרת בתהליך ההטמעה (פוטוסינתזה) היא שומרת לשעת צורך. חומרי התשמורת המצויים באצות, הם בעיקר פחמימות המלוות לעתים בשומן. מינים מחטיבת הירוקיות ומחטיבות אחרות מכילים עמילן הדומה מאוד לעמילן של הצמחים העילאיים. רבים מן החומרים האלה הם בעלי תועלת כלכלית ומקור עניין לחוקרים. הם כמובן עוזרים להבחין בין חטיבות האצות השונות.

אצל מספר מינים מורכב גוף האצה מתאים רב גרעיניים, חסרי מחיצות פנימיות. אפשר לראות אותם כתא המכיל הרבה גרעיני תא או כמספר תאים שחברו יחד, ואיבדו את המחיצות ביניהם. לעתים, כאשר קוטמים את גוף האצה (התלוס), "נשפכים" מתוכו הגרעינים והוא מאבד את חיוניותו. מבנה כזה מצוי, למשל, באצות הירוקיות שלוחית, (Caulerpa) וקודיון (Codium).

אלמוגית (Corallina), אחת הנפוצות ביותר בחופינו. מכסה כמעט את כל הסלעים מעומק של מטר ופנימה אל תוך הים. צילמה: ד"ר רחלי עינב.

הצורות והמבנים של גוף האצה בחלקם פשוטים ובחלקם מורכבים. למותר לציין שאין לאצות פירות ואין פרחים, ששניהם התפתחו מאוחר יותר אצל הצמחים העילאיים. הגוף של האצות אינו בנוי גבעול, שורשים ועלים במובן המקובל, אך יש לאצות מבנים המזכירים אותם בצורתם, ובוודאי שמהם התפתחו האיברים הללו כאשר עלו הצמחים מהים ליבשה.

חיי המין של האצות לעתים משעממים אך לעתים רבי עניין, עשירים בווריאציות ובחילופי דורות. אצל מרבית האצות מבחינים ברבייה אל מינית, שגורמת להגדלת מספר הפרטים באוכלוסייה, בלא מעורבות של תהליכי התלכדות תאים או גרעינים. קיימות מספר וריאציות של רבייה אל מינית: התקטעות, שבה מושבות ואצות חוטיות מתחלקות למספר קטעים, כשכל קטע יכול להתפתח לאורגניזם חדש. אצל אחרים מוצאים יצירה של תאי רבייה אל מיניים, חלקם בעלי שוטונים וחלקם חסרי יכולת תנועה עצמית. בקבוצת הכחוליות ובקבוצת העינניות, טרם נמצאו כלל עדויות לרבייה מינית. ייתכן שהיא קיימת, אבל עדיין לא נתגלתה.

החלק היותר מעניין בחקר חיי המין של האצות, הוא הרבגוניות של מחזורי החיים. שהרי הרבייה המינית היא היוצרת שילובים גנטיים חדשים שבלעדיהם לא יתאפשר המשך האבולוציה בצורה המוכרת לנו היום. על אף שתהליך הרבייה הוא תהליך פנימי וקבוע, ניתן לעוררו ולשנותו על ידי שינויים סביבתיים, כגון טמפרטורת המים, עצמת האור, אורך היום והלילה וריכוז הפחמן הדו חמצני המומס במים. בעבודות שנעשו בראשית המאה באצות חומיות מסדרת הדוקרניתאים ,(Dictyotales נצפה שחרור של תאי מין בהתאמה למחזור הירח; באזורים מסוימים ראו שחרור תאי מין אחת לחודש ובאזורים אחרים אחת לשבועיים. לא תמיד ברור אם התגובה היא ישירות לזריחת הירח, או לתנודות הגאות והשפל המושפעות מכוח המשיכה של הירח.

אצל האצות נפוצים מופעים רבים של חילוף דורות, והצורות השונות נבדלות בשלבים השונים: צורות קבועי מקום וניידים, וכן במספר הכרומוזומים בשלבים השונים של מחזור החיים. בעולם האצות ניתן למצוא את שלושת הדגמים היסודיים של מחזורי חיים הקיימים בטבע. המסלול האוניברסלי, שנפוץ ברוב עולם החי, כאשר התאים מכילים גנום כפול (דיפלואידי)ן המסלול הפרימיטיבי, שבו לצמח יש גנום כפול רק לתקופה קצרה, אחר התלכדות תאי המין, וברוב הזמן מכיל התא גנום יחיד (הפלואידי) שבו התכונות לא משוכפלות, ומסלול המכיל חילוף דורות, שבו מבחינים בשני דורות נבדלים של הצמח; בעל גנום כפול ובעל גנום יחיד. חלק מהשלבים של מחזור החיים הם מיקרוסקופיים ונסתרים מאתנו. לפעמים השלבים האלה קריטיים להישרדות של מין מסוים. פגיעה בסלעים, פגיעה בקונכיות או במרכיבים אחרים של הסביבה שבה צומחות האצות, יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך באוכלוסייה. כך למשל קרה באלסקה לאחר זיהום הנפט הגדול של מכלית הנפט אקטון ולדז, שם מימנו חברות הנפט ניקוי בקיטור של סלעי הים. כעבור שנה הסתבר שהתאוששות של אוכלוסית האצות הייתה מהירה יותר על הסלעים המכוסים נזפת מאשר על הסלעים המטוהרים.

מה רואות האצות? אנרגיית האור היא הבסיס לרוב שרשרות המזון המוכרות לנו. כמות האור היא גורם סביבה מרכזי הקובע ומגביל את יכולת הקיום של קיצורים בים. אור הוא בוודאי אחת הסיבות שבגללן אבולציה פיתחו האצות יכולת מרשימה לנצל כמעט את כל הקרינה שחודרת למים כמקור אנרגיה, ולא רק את האור האדום. כל קרן אור מנוצלת והאצות נבדלות זו מזו ביכולת שלהן לנצל אורכי גל שונים של האור.

שכבת המים העליונה שעומקה משתנה לפי עצמת הקרינה ועכירות המים, היא האזור בים שיכול לקיים אורגניזמים פוטוסינתיים ובו מצויות אצות. עם הירידה לעומק, משתנה גם עצמת האור וגם איכותו. באופן גס, אפשר להבחין בחלוקה של בתי הגידול המתבטאת בשלטון החטיבות של האצות. האצות הירוקיות שבולעות בעיקר את האור האדום הנמצא בחלק העליון של המים, מצויות ברובן במים העליונים. האצות האדומיות שמסוגלות לקלוט גם את הקרניים הירוקות הן בעלות טווח פעילות גדול יותר והן מצויות בעומק רב יותר. החומיות שנמצאות במרכז הטווח משתמשות באור האדום ובאור הכחול. עם זאת, במטרים העליונים ניתן למצוא נציגים של האדומיות, הכחוליות, הירוקיות והחומיות חוברים יחד.

השונות ביכולת בליעת האור של האצות בטווחים השונים נובעת מהשונות בהרכב הפיגמנטים שלהן. כל האצות וכל הצמחים הירוקים מכילים את הצבען כלורופיל a שהוא הפיגמנט המרכזי בתהליך הפוטוסינתזה. קליטת האור המקסימלית של כלורופיל a היא בשני אורכי גל: אדום וכחול סגול. חטיבות שונות של אצות מצוידות בפיגמנטי עזר, המאפשרים להן לקלוט אור באורכי גל שונים. פיגמנטי העזר הם למעשה שרתים של כלורופיל שמעבירים אליו, בסופו של דבר, את האנרגיה שלהם, והוא שמבצע את תהליך הפוטוסינתזה.

כלורופיל a הוא הצבען הנפוץ ביותר בטבע, וכמובן שהוא מופיע אצל כל האצות המטמיעות ואצל כל צמחי היבשה המוכרים לנו. גם פיגמנט ביתא קרוטן נפוץ מאוד וגם הוא מצוי אצל רוב מיני האצות. את האדומיות ואת הכחוליות מאפיינים פיגמנטים אחרים. היחס הכמותי בין הפיגמנטים השונים קובע את צבע האצה, והוא משתנה מאצה לאצה ובין פרטים דומים בתנאים שונים. רבים מהפיגמנטים המצויים באצות, בדומה לחומרי התשמורת, הם בעלי חשיבות כלכלית ולכן מצוי ידע רב אודותיהם.

אין ספק שאיסוף הידע שלנו על התועלת שניתן להפיק מאצות הים הוא רק בראשית דרכו. המגע היום-יומי של הבוטנאים עם הצמחייה היבשתית במשך אלפי שנים אפשר לאנושות להכיר את התכונות והתועלת שאפשר להפיק מהצמחים. המחקרים הרבים הנערכים כיום בים יפתחו בפנינו את האפשרויות הגלומות באצות שלא זכו עד היום לחשיפה. למרות שעדיין לא התקרבנו למיצוי הפוטנציאל הגלום באצות, כבר היום נאספים מאות אלפי טונות של אצות מהים, ושוק תוצרי האצות הולך ומתרחב.

ביפן, שהיא ארץ ענייה בשטחי חקלאות ועשירה בחופי ים, נצבר ידע על שימוש באצות יותר מאשר בשאר העולם, ובמהלך מאות השנים האחרונות נוצרו שם הרגלי צריכה של אצות. אלפי אנשים מתפרנסים מתעשייה ומסחר הקשורים לאצה ארגמנית (Porphyra) המצויה גם בחופינו. באירלנד מנצלים אצות לדישון הקרקע, כמזון לצאן ולהפקת קרגינין.

חומרי גלם המופקים מאצות מנוצלים בתעשיות שונות: מזון, צבעים, טקסטיל, צילום, קוסמטיקה, תרופות, דישון שדות ונייר. לאצות יש חשיבות בטיהור מי שופכין - "אגנים ירוקים", במדע ומחקר. אחת מקבוצות החומרים החשובות המצויות באצות הן ההידרו קולואידים - חומרים מחזיקי מים. החומרים האלה מצויים לרוב בדופן האצה והם במקורם חומרי תשמורת. האצה אוגרת אותם לצורכיה, כדי להשתמש בהם מאוחר יותר, ביניהם: אלגין (algin) המופק מחומיות, ומצוי בריכוז גבוה באצות חופה (kelp) הגדולות המצויות בימים הקרים של הצפון, ובמספר מינים הגדלים בחופי ישראל. את החומרים קרגינין (carrageenin) ואגר (agar) מפיקים מאצות אדומיות. ההידרו קולואידים ממוצים מהאצות, מיובשים ואחר כך מפוררים לאבקה. הם משמשים כחומרים מייצבים בתעשיית החלב, העוגות והגלידות, הבשר והנקניקים, ונותנים למאכלים רבים את המרקם הקרמי, הרך.

האגר משמש מזה שנים רבות כבסיס למצע מזון מוצק עליו מגדלים תרביות של חיידקים לצרכי רפואה ומחקר. ריכוז החומרים באצות משתנה עם עונות השנה ובתגובה לגורמי הסביבה. שוק הקרגינין בעולם מגיע לשלושה ביליוני דולרים.

בת צל צרפתית (Schottera nicaeense) היא אצה השמורה ליודעי סוד. היא מצויה בחלקם העליון המוסתר של בורות בתחום הכרית. צילמה: ד"ר רחלי עינב.

לאצות יש תפקיד חשוב בתהליך טיהור המים בברכות חמצון. הטיפול בשפכים נועד לסלק מהמים חומרים אורגניים המומסים והמרחפים במים. חלק מהחומרים הללו הופך לגז (בעיקר פחמן דו חמצני ומתן). חלקם שוקע בקרקעית והופך לבוצה. פעילות הטיהור העיקרית נעשית על ידי חיידקים, אולם קיום התהליך מותנה בנוכחות חמצן ("ברכות חמצון"). האצות צורכות גם הן מינרלים מהמים אך עיקר תרומתן היא בתהליך הפוטוסינתזה, שבעקבותיו משתחרר חמצן למים ומאפשר את פעילות החיידקים המפרקים. בתהליך משתמשים במספר מיני הירוקיות, חד תאיות ורב תאיות, ובמספר מינים של הכחוליות בינהם החסנית - (Ulva) הירקונית - (Chlorella) ומיקרקטיניום – (Micractinium)

האצות מכילות כמעט את כל חומרי הדישון שהצמחים העילאיים זקוקים להם, הן מכילות חנקן ופוספט, הן מכילות יסודות קורט, נתרן, אשלגן, יוד ומינרלים אחרים, הדרושים להתפתחות תקינה של צמחים וליצירת אנזימים צמחיים. האצות מנוצלות להשבחת הקרקע בארצות הצפוניות הגובלות באוקיינוסים (אירלנד). יש שמטמינים את האצות ישירות בקרקע ויש שמייצרים מהם תהילה קומפוסט. מלבד אספקת מינרלים יש לשימוש באצות גם השפעה על אוכלוסיית המיקרואורגניזמים שבקרקע. האצות המוטמנות באדמה מביאות לירידה במספר התולעים הנימיות (נמטודות) המזיקות לגידולים החקלאיים ולהפחתת רמת הפעילות של פטריות רקב. לצערנו אין באזורנו כמויות כה גדולות של אצות שיהפכו את תהליך הדישון לכדאי.

ייצור תרופות מהים ידוע בסין מזה אלפי שנים והוא תחום שבשנים האחרונות הולך ומתפתח גם בעולם המערבי. אולם הסינים לא היו הראשונים שהשתמשו באצות למרפא. הדולפינים השתמשו לפניהם, ועדיין משתמשים באצות לצורכי מרפא ולשיפור העיכול. במספר מקומות בעולם, מבוצע כיום מחקר אינטנסיבי, שבו בודקים השפעת חומרים המצויים באצות על מגוון של חיידקים ופטריות. תרופות רבות, וביניהן כמעט כל משחות השיניים מכילות חומרים שמקורם באצות ים. מליוני שנים של חיים משותפים של אצות עם אורגניזמים אחרים, הובילו ליצירה של חומרים אנטיביוטיים בעלי כושר מרפא ובעלי השפעות על תהליכים ביולוגיים ראשוניים.

אצות יכולות לשמש גם לייצור נייר. עיקר מקורות התאית (צלולוזה) לייצור נייר בעולם מקורם בצמחים עילאיים. אולם, במספר מיני אצות, נבדקה כמות התאית והוכנו מהן גליונות נייר, אם כי לא באיכות טובה. בחופי הארץ נמצאו מינים עשירים בתאית, כמו למשל אצעדן (Ceramiumrubrum) 36.5%, ענפית האנקולים (Hypnea musciformis) 18.5% ציסטנית- (Cistosera barbata) 8% וחוטית - (Chaetomorpha .limum) 11.4%. נראה שגם המאמר הבא שלי על אצות יודפס על דפי נייר שהופק מעץ, אבל באצות הים יש פתח תקווה להצלתם של יערות העד מכריתה.

כ- 100 מינים של אצות משמשים באופן ישיר כמזון לבני אדם. השימוש באצות כמזון נפוץ בעיקר במזרח הרחוק. גם בארץ ניתן לרכוש אותן, ובארצות הברית, אפשר להזמין משלוחים באמצעות האינטרנט. האצות אינן נחשבות כמעדן אצל רוב אנשי המערב, אך בשל ערכן התזונתי והמינרלי הגבוה, ובשל הטעם והמרקם המיוחד שלהן מוסיפים אותן למאכלים שונים. יוצאת מן הכלל היא יפן ששם האצות הן מאכל עממי מקובל. האצות כשרות, פרווה, מה שמקל על הוספתן למוצרי מזון רבים. לאצות יש ערך תזונתי מועט, משום שאת רוב הפחמימות שבהן האדם אינו מסוגל לעכל. חשיבותן הבריאותית היא בשל המינרלים והוויטמינים שבתוכן, וכן כמוצר דיאטתי. נראה שהאצות הן מזון העתיד אבל עדיין לא ברור.

* ד"ר רחלי עינב היא אקולוגית וביולוגית ימית המתמחה באצות ים. פרויקט הפוסט דוקטורט שלה במחלקה למדעי החי באוניברסיטת בר אילן הוקדש להכנת מגדיר מצולם של האצות המקרופיטיות של מזרח הים התיכון. סיפרה "אצות החוף של ישראל יצא לאור בעור מספר חודשים.