במקרא מסופר כי בני ישראל חנו במדבר אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם (במדבר א, נב).
רבים מדמיינים את שבטי ישראל מחולקים למחלקות ולאזורים, ולכל מחלקה או אזור היה דֶּגֶל, כלומר נֵס, אחר. ובאמת בבתי כנסת רבים אפשר לראות סמלים שונים של שבטי ישראל המתנוססים על דגלים – למשל על דגל יהודה מופיע אריה, על דגל נפתלי איילה, על דגל בנימין זאב.
אבל כלל לא בטוח שדגל במקרא משמעו נֵס, אותה יריעת בד המתבדרת ברוח, כמו משמעה היום.
בלשון חז"ל מוצאים כי דגל משמעו מחנה, פלוגת צבא, קבוצת אנשים שיש להם אידֵאל משותף והמאוגדים בחטיבה אחת. כך נאמר במדרש: "אין דגלים אלא צבאות" (שמות רבה [וילנא] פרשה טו, ז), וכן "ר' אליעזר אומר כמלאכי השרת שהם עומדים דגלים דגלים, ור' יהושע אומר כיציאתן ממצרים שהיו עומדים דגלים דגלים" (ילקוט שמעוני, שיר השירים רמז, תתקצב), וכן "מלמד שנתנבאו על עצמן שעתידין להעשות מחנות מחנות, דגלים דגלים, שורות שורות, כמטעת של כרם (שיר השירים רבה [וילנא] ב).
גם בערבית דַגָּ'אלָה = קבוצה גדולה.
מכאן רואים כי כשנאמר לשון המקרא דגל הכוונה לקבוצה גדולה של אנשים, מחנה, פלוגה, ולא לנס.
מאין הגיעה המשמעות הרווחת דגל = נֵס? על כך הפינה הבאה.
