סיפורה של איזבל במקרא מתואר, בדומה לסיפורן של נשים רבות במקרא, בדרך פרגמנטרית, והוא משוקע בלשון אידיאולוגית, בקונבנציות ובסטריאוטיפים. יחד עם זאת, האזכורים השוליים על אודות איזבל בסיפורי אליהו (מלכים א', י"ז-י"ט), דמותה הדמונית בסיפור כרם נבות (כ"א) ותיאור מותה בסיפור מרד יהוא (מלכים ב', ט' 26-25, 37-30), מגוללים סיפור חסר תקדים על אישה בעלת השפעה ציבורית. במאמר זה אבקש להציע קריאה מחודשת לסיפורה של איזבל באמצעות קריאה אינטרטקסטואלית למזמור אשת חיל (משלי, ל"א), תוך שימוש במקבילות מהמזרח הקדום על המלכה האם נקייה, אשת סנחריב ואם אסרחדון.

1. אשת חיל מי ימצא?

אנשי חיל רבים מופיעים במקרא, אך "אשת חיל" קשה למצוא (משלי, ל"א, 10). המונח "אשת חיל" מופיע פעמיים נוספות במקרא, במשלי, י"ב, 4 וברות, ג', 11. במשלי י"ב, 4, "אשת חיל" היא אישה טובה שמביאה כבוד לבעלה, וברות, ג', 12, מכונה רות על ידי בועז "אשת חיל", במובן של אישה טובה, אולי בגלל נאמנותה ודבקותה לתפקידה כאישה, המחויבת להמשך הזרע של בעלה המנוח. לעומת זאת "איש חיל" הוא, על פי רוב גבר בעל כוח במובן הצבאי (לוחם) (שופטים, ג', 29; שמואל א', ב', 4; תהלים, י"ח, 33, 40; קהלת, י', 10; זכריה, ד', 6), אך הוא גם גבר בעל כוח כלכלי (רכוש) (מלכים ב', ט"ו, 20, כ"ד, 14) וכישורים מקצועיים (בראשית, מ"ז, 6; דברי הימים א', כ"ו 9-7, 30, 32).

אף על פי כן, לפי משלי ל"א, גם אשת חיל היא אישה בעלת עוצמה, שנובעת מכוח כלכלי. עושרה מסתבר מנערותיה/שפחותיה (משלי, ל"א, 15), מהרכוש שברשותה (16), מלבושה, בגדי "שש", המיובאים ממצרים, ו"ארגמן", המיוצר על ידי הפניקים, "שני" ו"מרבדים" (כיסויים = משלי, ז', 16; ל"א, 22-21), בדים ובגדים ששמורים לעשירים בלבד, על פי רוב למעמד המלוכה.¹ עוצמתה ניכרת גם בתכונות ובכישורים אישיים מגוונים, כגון כישורים יצרניים (טקסטיל), כישורי משא ומתן, ניהול עסקים ("חפץ" משלי, ל"א, 13 = עבודה,² פס' 16, 18, 19, 22, 24), סחר בין-לאומי וקשרי חוץ (14). כמו כן, היא בעלת מידות טובות: נדיבות, חריצות ויראת אלוהים (15, 17, 20, 26, 27).

ייחוס זה מעיד בבירור כי תיאור "אשת חיל" בספר משלי משקף מודל של אישה מהסטטוס החברתי הגבוה ביותר, מעמד המלוכה ואולי אפילו גבירה, המלכה האם, או אשת מלך. לפי תעודות מהמזרח הקדום המתוארכות לתקופה הפרסית, נשים אצילות, בדומה לאשת חיל, היו אחראיות על ייצור הטקסטיל. ה"פלך", או ה"כישור", נתפס כסמל נשי מובהק, המזוהה גם עם הגבירות (אם המלך או אשת המלך) ואף עם האלות. בהתאם לכך, אשת זמרילים מלך מארי, שיבתו, הייתה ממונה על הטוות בארמון. נשות המלוכה, בדומה לאשת חיל, דאגו לאספקת מוצרי מזון ומוצרי יוקרה לארמון. נשים אמידות, במיוחד ממעמד המלוכה, ניצלו את אדמותיהן למטרות של רווח, הלוו כספים, או רכוש ועסקו בסחר חליפין. אפשר גם שהביטוי "ורחוק מפנינים מכרה" (10), כפי שטוענת יודר, איננו מטפורה, המתייחסת לערכה כאישה (ג', 15; ח', 11; איוב, כ"ח, 18), אלא שהוא מתייחס למחירה של האישה ככלה. על פי חוזי נישואים מייב "אשת חיל" היא למעשה הכלה הטיפוסית של משפחות האצולה מהתקופה הפרסית.. בחוזים אלה פרטי הרכוש של הנדוניה – שכללו תכשיטים, נכסים, אדמות, עבדים ושפחות – קוטלגו בפירוט במסמכים, מכיוון שערך הנדוניה קבע את ערכה של האישה כרעיה. הנישואים שיפרו אפוא את מצבו החברתי, הפוליטי, או העסקי של הגבר. הנדוניה סיפקה לו מקורות פיננסיים נוספים וקשרה אותו למשפחת הרעיה. לפיכך, "בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר" (11), "נודע בעשרים בעלה בשבתו עם זקני הארץ" (23). בזכות "אשת חיל" לא חסר לבעל "שלל", היות שהנדוניה שלה – בגדים יקרים משני, שש וארגמן (22-21), נכסים, שדה וכרם (16) – מאפשרת יבוא של מוצרי יוקרה "מאניות הסוחר" (14). לכן גבר זה הוא אדם מפורסם ונכבד. על פי החוזים מסתבר שהבעל היה מופקד על הנדוניה של אשתו. אישה בעלת נדוניה יקרה היא אישה שתבטיח את עושרו של בעלה: "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה" (12). לכן גבר שמצא "אשת חיל" מצא חיי מותרות, שפע כלכלי, מוצרי יוקרה, מזון מעודן, בגדים מפוארים, ביטחון ומכאן גם סטטוס חברתי גבוה בקרב זקני העיר.³

ואמנם, אשת חיל במשלי ל"א את כישוריה היא מפנה לרווחת משפחתה, בדומה לכל הנשים במקרא, למעט אשת פוטיפר (בראשית, ל"ט). האינטרסים של בעלה הם האינטרסים שלה. בזכותה לא יחסר לו דבר. אך שלא כמו הנשים במקרא כישוריה של אשת חיל הם רב-גוונים: היא מכלכלת – מאכילה, טווה, אורגת, סוחרת, מנהלת – ומחנכת, היא דמות מופת, המשמשת כסוכנת של "תורת חסד", הערכים הפטריארכליים. אשת חיל היא אפוא המודל של החכמה הנשית, שבאה לידי ביטוי בדמות ה"חכמה" המואנשת בספר משלי (משלי א' 22-20, ב' 19-16, 10). אבל "אשת חיל – מי ימצא"? לא זו בלבד שמעט נשים זוכות לכינוי "אשת חיל", מעטות הן דמויות הנשים במקרא העונות למודל "אשת חיל", כפי שהוא מוצג בספר משלי.

2. איזבל, "אשת חיל" או "אישה זרה"?

למעשה, רק אישה אחת מתאימה למודל אשת חיל: האישה המושמצת ביותר במקרא, איזבל. סיפורה של איזבל ומזמור אשת חיל מקיימים זיקה אינטרטקסטואלית, כאשר המסמן המובהק ביותר הוא כמובן ה"כרם" (מש' ל"א 17, מלכים א' כ"א).⁴ זיקה זו מסתברת, ככל הנראה, גם מהקונטקסט ההיסטורי והתרבותי המשותף, שכן סיפור כרם נבות (מלכים א' כ"א) ומזמור אשת חיל (מש' ל"א) נכתבו, או קיבלו את צורתם הסופית, קרוב לוודאי, בימי בית שני.⁵

1. אשת חיל היא אישה חזקה ועשירה, בדומה לאיזבל, בת אתבעל מלך צידונים (מלכים א, ט"ז, 31), אשת מלך ישראל אחאב, ה"גבירה", אם יורם (מלכים ב', ט', 13).
2. אשת חיל מכלכלת את בעלה ואת בני ביתה, "ממרחק תביא לחמה... ותתן טרף לביתה והחוק לנערותיה" (משלי, ל"א, 15), בדומה לאיזבל הדואגת למזונות של בעלה אחאב, שאינו אוכל "לחם" (כ"א, 5-4). איזבל גם מכלכלת את נביאיה, "אוכל שולחן איזבל", הנתמכים על ידה (מלכי א', י"ח, 19).
3. אשת חיל, "פיה פתחה בחכמה" (משלי, ל"א, 26). בדומה לנשים חכמות רבות במקרא, גם איזבל משמשת יועצת חכמה לבעלה, שפועל בעקבות הוראותיה (מלכים א', כ"א, 7-6).
4. אשת חיל היא סוחרת (משלי, ל"א, 14, 18, 24), "זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטע כרם" (16). איזבל אף היא זממה להשיג את הכרם בעבור בעלה.
5. כדי לסייע להגדלת הרכוש של המשפחה, יוצאת אשת חיל מביתה למרחקים (משלי, ל"א, 14). אשת המלך, איזבל, עושה זאת באמצעות המנגנון הביורוקרטי העומד לרשותה, במטרה "לקחת" את כרם נבות (מלכים א', כ"א 15-8).
6. אשת חיל איננה פוחדת מהעתיד, היא שוחקת ליום האחרון (משלי, ל"א, 25). גם איזבל צחקה ביומה האחרון על "זמרי הורג אדוניו" (מלכים ב', ט', 32-31).

ההתייחסות לאשת חיל היא כמובן פרודית ומטרתה להעמיק את הלעז על איזבל, המוצגת כקריקטורה של אשת חיל. איזבל מתפקדת כאישה טובה, אך למעשה היא משתמשת בקונבנציות החברתיות כאצטלה לכוונותיה האמיתיות הזרות. במסווה של דאגה לבעלה (החפץ בכרם) איזבל משליטה את התפיסה הזרה, שלפיה מותר לסחור ב"נחלת אבות" (ולמלך נתונות דרכי שכנוע מגוונות. בדומה להפנמת המודל המסורתי של דמות האישה הטובה הדואגת לבעלה (כ"א, 7-5) מצד אחד, והחתירה תחתיו מצד אחר (17-7), כך גם מוצגת ההקפדה היתרה לקיום החוק (שמות, כ"ב, 27; דברים, י"ז, 7-6) – כך גם מוצגת ההקפדה היתרה לקיום החוק (שמות, כ"ב, 27; דברים, י"ז, 7-6) – המסמל את הסדר החברתי הפטריארכלי – והחתירה תחתיו.

המחבר ממחיש את זרותה של איזבל באמצעות אנלוגיה לאלמנה הצידונית. בניגוד לאיזבל, האלמנה הצידונית המירה דתה: "ותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר יהיה בפיך אמת" (מלכים א', י"ז, 24). המוסר של האלמנה הצידונית הוא מוסר ה', לכן מידותיה הן כמו תורתה, "תורת חסד" (משלי, ל"א, 26). לעומתה, איזבל, שדתה דת הבעל והאשרה, איננה אשת מידות, ערכיה מעוותים, מכיוון שתורתה אינה "תורת חסד". איזבל איננה פועלת לפי מוסר ה', כפי שמטיף המורה בספר משלי, אלא לפי "מוסר רע" (מש' ט"ו, 10), "מוסר אכזרי" (יר' ל', 14), מוסר האוויל של האישה הזרה בספר משלי, "כשור את טבח יבוא, וכעכס אל מוסר אויל" (משלי, ז', 22). והרי "מוסר אוילים – איולת" (משלי, ט"ז, 22). לכן את הכרם היא אינה נוטעת, את הכרם היא גוזלת. חיים היא איננה מעניקה, חיים היא נוטלת.

לפיכך צחוקה האחרון לפני מותה איננו צחוק של ביטחון ושלווה. דברי איזבל ליהוא (מלכים ב', ט', 31) מביעים התרסה חצופה, צינית וסרקסטית, המעצימה את נפילתה.
איזבל שביקשה לגזול מנבות את נחלת אבותיו, שללה ממנו את הזכות לקבור את מתיו באותה הנחלה, "נכרתה מעמה", נותקה ממשפחתה ולא נאספה אל אבותיה. כל שנותר ממנה:"... כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים... והיתה נבלת איזבל כדמו על פני השדה בחלק יזרעאל, אשר לא יאמרו זאת איזבל" (מלכים ב', ט', 35, 37).

איזבל איננה אשת חיל. איזבל היא דמות הראי של אשת חיל, ה"אישה הזרה", הכאוטית בספר משלי (משלי, ב', 19-16; ה', 14-1; ו', 35-24; ז', 27-5; ט', 18-13). "אשת חיל" מביאה "שלל" לבעלה (משלי, ל"א, 11), בעוד תוכנית הרשעים, המזוהים עם האישה הזרה בספר משלי, היא לגנוב "שלל" באורח שיביא לאסון (א' 91-11), כפי שמוכיחה איזבל הגוזלת את כרם נבות (מלכים א', כ"א); לשונה של "אשת חיל" (ל"א, 26) דוברת "חכמה", "תורתה תורת חסד". לשונה של האישה הזרה היא לשון חלקלקה, "חלקת לשון נכריה" (ו', 24), בדומה ללשונה החלקלקה של איזבל, המשדלת את בעלה התמים לאכול לחם, מבטיחה לו את הכרם, אך מסתירה ממנו את השיטה שבה תבצע את התוכנית (מלכים א', כ"א, 7); בעלה של אשת חיל יושב עם זקני הארץ (משלי, ל"א, 23). אך אוהביה של האישה הזרה מסתכנים בכך ש"יוותרו" מהארץ (ב', 21), בדומה לגורלו של אחאב, כפי שניבא אליהו: "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך גם אתה" (מלכים א', כ"א, 27-19).

3. איזבל כגבירה

ואולם, המקרא מאפשר קריאה חלופית לדמותה של איזבל, באמצעות הגרסה המקבילה לפרשת כרם נבות. ההבדלים בין סיפור "חלקת" נבות (מלכים ב', ט' 26-25) לבין סיפור "כרם" נבות (מלכים א', כ"א) מצביעים על היעדר זיקה ספרותית בין הסיפורים. הגרסה הספרותית (מלכים א', כ"א) מייחסת את רצח נבות לאיזבל, בעוד הסיפור האלטרנטיבי, הנושא אופי אפיזודי (מלכים ב', ט', 26-25), מציג את אחאב כאשם ברצח נבות ובניו בשעת לילה "אמש". יהוא זוכר את הגרסה שבעל פה לנוסח המעשייה (כ"א, 20-1). הוא קושר לסיפור נבות ההיסטורי, הידוע לו, בהיותו מקורב לאחאב, את "משא ה'". ככל הנראה, אחאב ביקש לרכוש את חלקת נבות, אך נבות סירב. אחאב הוציא אותו ואת בניו להורג, אולי בתואנה שקרית שהם מרדו במלכות, ובעקבות זאת כך ירש את החלקה. המשמעות המשפטית של חיסול משפחת נבות היא שלנחלתו אין בעלים ולכן היא עוברת למלך, באופן שהופך את אחאב ליורשו הלגיטימי של נבות (ראו עזרא, י', 8-7). האירוע ההיסטורי שימש רקע ליצירה ספרותית שהתגבשה על בסיס אידיאולוגיה, קונבנציות וסטריאוטיפים, שבעטיים הוטל האשם על האישה חזרה.

איזבל מייצגת את הסכנות האישיות והתרבותיות הצופיות לגבר המתפתה לאיזה זרה, בהתאם למודל האיזה הזרה בספר משלי. ואולם, בעקבות המקבילות על אודות הגבירה, המלכה האם, במזרח הקדום, ניתן לשער שדיוקנה ההיסטורי של איזבל לא הצטמצם למודל האיזה הזרה. בהקשר הפוליטי, התואר "גבירה" בישראל מזוהה עם אם המלך, והוא הסטטוס הגבוה ביותר בעבור אישה במזרח הקדום.⁶

המקורות היווניים יודעים לספר על הגבירה האשורית, Naqia/Zakutu, אשת סנחריב, אם אסרחדון.⁷ בניגוד לאיזבל, שהמידע השלילי עליה הוא תולדה של עיבוד ספרותי מאוחר, המשועבד לאידיאולוגיה מאוחרת, סיפורה של נקייה משתקף מתעודות בני הזמן, שחושפות את מעמדה של הגבירה ההיסטורית ולא את היחס לפרדיגמה הספרותית, שהגבירה ההיסטורית מייצגת. לפיכך, סיפורה של נקייה כאשת המלך הראשית וכגבירה, המלכה האם, עשוי להציע פקספקטיבה אחרת על סיפורן של הגבירות בממלכת ישראל ויהודה ובמיוחד על סיפורה של איזבל, שהיתה מלכה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בממלכה. כפי שמסתבר מההתנגדות אליה במקרא.

המלכה האם הידועה כגבירה החזקה ביותר באשור היתה naqia, שם שמי-מערבי שתורגם לאכדית – zakutu (טהורה/זכה). נקייה הגיעה לממלכה בימי סרגון השני (721-705) ונישאה במסגרת של נישואים דיפלומטיים לסנחריב (705-683). השפעתה על בעלה, סנחריב, מסתברת מהבחירה בבנה החולה אסרחדון, שהוא בנו הצעיר ביותר של סנחריב, כיורש העצר. הבחירה הבלתי צפויה באסרחדון אף לוותה בהליך שכמותו לא היה באשור, טקס שבו חויבו נאמני סנחריב בשבועת נאמנות (ade) לאסרחדון. החלטה זו גרמה לרציחתו של סנחריב על ידי בניו על פי המקורות המיוחסים לאסרחדון, המתאשרים במקרא (מלכים ב', י"ט 37). לאחר עליית בנה אסרחדון לכס השלטון (683-669), הפכה נקייה למלכה האם (= אם מלך, גבירה) ועיקר פעולתה והשפעתה מיוחסים לתקופה הזו. נקייה קיבלה מכתבים מפקידים גבוהים באשור ובבבל, היא תועדה לפחות בתבליט אחד, ודמותה הונצחה בפסל שניתן לה על ידי יועצי אסרחדון, תהילה השמורה למלכים בלבד. לוח ברונזה מציג את המלכה לצד בנה, כאשר שניהם זובחים לאלי אשור, וממסמכים אדמיניסטרטיביים מסתבר שפסליה של המלכה עמדו לצד פסליו של המלך במקדשי האלים, בעוד לפי הנוהג המקובל המלך האשורי עומד לבדו לפני האלים, או בלוויית אביו או צאצאיו הזכרים. הופעתה של נקייה לצד אסרחדון מעבירה מסר לאלים ולאנשים, כי האם ובנה ממלאים את רצון האלים לשלוט יחד על האמפריה. בהתאם לכך נכתב עליה באחד המכתבים של Marduk-sakin-sakin-sumi לאסרחדון: "אם המלך מוכשרת כמו Adapa", החכם המיתולוגי, יודע צפונות האלים. במכתב נוסף שכתב למלך Issar-summu-eres, ציין: "ההחלטה של אם המלך, אדוני, מכרעת כמו של האלים...".⁸

פעולתה הפולחנית והדתית הענפה יצרה בעבורה תדמית של אישה סמכותית, רבת כוח ונאמנה לאלים. היא שיפצה מקדשים לאלות; בנתה לבנה, בצעד חסר תקדים, ארמון בבירה, נינווה, והקדישה – בצעד שאף הוא חסר תקדים – כתובות מספר לאלים. אחת מהן נפתחת במילים הבאות:
"נקייה, מלכתו של סנחריב, מלך העולם, מלך אשור, כלתו של סרגון (אביו של סנחריב), מלך העולם, מלך אשור, אמו של אסרחדון, מלך העולם, מלך אשור – אני היא. האלים אשור, סין, שמש, נבו, מרדוק, אישתר מנינווה, אישתר מארבלה בטוב לבם הושיבו על כס אביו (סנחריב) את בני, אסרחדון, את פרי רחמי".

תפקידה של כתובת זו לרמוז לאצילי העיר, כי לנקייה היה חלק חשוב בהכתרת בנה, והמסר המשתמע הוא שיש לזכור ולכבד את כוחה של המלכה האם. המסר הזה הועבר בכמה כתובות ובאמצעים חזותיים למיניהם. מכתב אחד רומז אף על מעורבותה הצבאית:
"לאם המלך (נקייה) אדוני, הנה דברי נאיד-מרדוק, עבדך. השלום לאם המלך, אדוני... (האויבים) יצאו נגדנו ואחזו את ראש הגשר. בהגיעם, הם לקחו חלק מהגשר, ואת המצופים של הגשר הם לא היו מוכנים להחזירם. אין אנו יודעים אם (האויבים) יחזרו או לאו. אם הם יחזרו, אכתוב לאם המלך. בבקשה ישלח לנו אדוני המלך חילות עזר..."

המושל פונה לאם המלך בעת מצוקה צבאית ומבקש ליידעה ולעדכנה במתרחש. תשובתה של נקייה איננה ידועה, אך מרידה בחבל ארץ זה לבסוף דוכאה על ידי האשורים.

בשל מצב בריאותו הירוד קיווה אסרחדון שנקייה תעביר באופן מסודר את השלטון לבנו. ואכן, לאחר מותו, יורש העצר, אשורבניפל, עלה לשלטון. כדי להבטיח את שלטונו של המלך הצעיר השביעה נקייה את תושבי הממלכה בשבועת נאמנות, בדומה לברית השבועה שערך סנחריב, מלך אשור, אמו של אסרחדון, מלך אשור... (בפנייה = לנאמני המלך): אם אתם (תשמעו) מיום זה והלאה מילה לא טובה של התמרדות כנגד אדונכם, אשורבניפל, מלך אשור, תבואו ותדווחו לאוזני נקייה, אמו (למעשה סבתו) ולאוזני אדונכם אשורבניפל... אם תשמעו ותדעו על אנשים המבקשים למרוד במלך, אשר בקרבכם... הרגו אותם וביאום לנקייה, אמו, ולאשורבניפל, מלך אשור, אדונכם..."

הופעתה של מלכה, הכותבת כתובת מלכותית ומשביעה בברית את אנשי אשור, איננה מוכרת במזרח הקדום. נקייה, למעשה, הופכת לפטרונו של המלך הצעיר. נאמני המלך מחויבים לדווח לה על כל ניסיון פגיעה בנכדה. אך משהובטח שלטונו נעלמת נקייה מעל דפי ההיסטוריה (מלוול, 1999).

קרבתה למלך העניקה לנקייה כוח רב, שאיפשר לה להשפיע באופן פעיל על הממלכה ומכאן גם כבוד והערכה, בדומה לאיזבל. מקור כוחה של איזבל נשען על ייחוסה המשפחתי. איזבל, האישה הראשית של אחאב מלך ישראל, הייתה בת אתבעל מלך צור, אך עוצמתה טמונה בעיקר באישיותה הייחודית ולאו דווקא מתוקף סמכות ממוסדת, שאין לה תימוכין מתעודות חיצוניות.

אישיותה, מעמדה וכוחה הכלכלי של איזבל, המסתברים מעצמת ההתנגדות שלה זכתה במקרא, איפשרו לה להשפיע על הממלכה. סביר להניח שהיוזמות הדתיות של איזבל, הדומה ליוזמותיה של נקייה, נתפסו כמקור של כוח ואולי אף של חסידות, שכן זיהוי הבעל והאשרה כ"אלוהים אחרים" היא תופעה תיאולוגית מאוחרת שפותחה על ידי הדויטרונומיסט. גם רצח הנביאים (שאינו מקובל במזרח הקדום, בשל היראה מפניהם) אינו סביר. מאחורי הטיהור הדתי טמונה הנחה, כי לשיטתה של איזבל רק הפולחן לבעל ולאשרה הוא הלגיטימי, אך תפיסה זו סותרת את הנחת היסוד הפוליתאיסטית שלה, והיא נראית יותר כהשלכה של התפיסה היהודאית המונותאיסטית המאוחרת על התפיסה הדתית של איזבל. במילים אחרות, כל סעיפי האישום כנגד איזבל אינם תקפים: איזבל לא רצחה את נבות, ככל הנראה אחאב הוציא להורג את נבות ובניו בליל "אמש". איזבל הפוליתאיסטית לא ביצעה טיהור דתי רצחני.

4. איזבל כדמות פרדיגמטית

ייתכן שהדה-הומיניזציה שעברה איזבל במקרא היא תולדה של פרשנות מאוחרת ופרדיגמטית שניתנה לדמותה. איזבל האישה הנוכרייה, הזרה, האחרת, הכאוטית, משמשת כאמצעי אידיאולוגי המדגים את הסכנות הצפויות מנישואים לנשים נוכריות: אובדן מוסרי, אישי ולאומי. דומה כי ייצוגים ספרותיים אלה של "אשת חיל" וה"חכמה", מצד אחד ושל ה"אישה הזרה" – שאיזבל משמשת כאחד מהאייקונים המובהקים שלה – מהצד האחר, קשורים במציאות החברתית ההיסטורית מימי בית שני (דברים, ז', 4-1; עזרא, ט', 4, 12-10, י', 3; ישעיהו' נ"ו 8-1; מלאכי, ב', 11-10; רות, א'-ד'). טקסטים המיוחסים לימי בית שני מביעים בדרך כלל עמדה שלילית ביחס לנישואים אקסוגמיים (בראשית, כ"ו, 35, כ"ז, 46 – כ"ח, 1; במדבר, כ"ה). לכאורה הסיבה היא דתית – ההתבדלות נחוצה כדי לשמר את קדושת הקהילה – אך ייתכן שהסיבה היא בעיקר כלכלית-פוליטית.

נישואים אקסוגמיים ערערו על "טוהר" אילן היוחסין היהודאי (עז' ט 2-1, 15-10) של האליטה המכונה "בני הגולה" (עזרא, א', 11; ב', 1; ט', 4; י', 6; נחמיה, ז', 6). הנשואים לנשים זרות עשויים היו לשלול את זכויות הגולים השבים ולהדירם מהקהילה (ויקרא, כ"ב, 13-12; מלאכי, ב', 10-16), ומכאן לסכן את טענת הירושה שלהם (מלכים ב', כ"ה 12; ירמיהו, ל"ט, 10; מ', 4-12; יחזקאל, י"א, 15-14, 17; ל"ג, 29-23). במסגרת הפולמוס (עזרא, ב', 60-59; נחמיה, ז', 62-16) בינם לבין "עמי הארץ" ו"עמי הארצות" (עזרא, י', 2, 11; נחמיה, ט', 24; י', 32-31; עזרא, ג', 6; ט', 2-1, 11; נחמיה, ט', 30).

יתרה מכך, יש נתונים מתעודות ייב על זכויות ירושה של נשים במקרה שבן הזוג נפטר, כמו גם על זכויות רכוש במקרה של גירושים ועל שוויון בירושה בין אחים לאחיות (במדבר, כ"ז, 11-1; ל"ו 6-9; יהושע, י"ז, 5-6), כפי שאולי מתאשר משילובן של נשים ב"קהל" היהודאי בישראל (עזרא, י', 1; נחמיה, ה', 13-1; ח', 3-2; י', 29). רכוש השייך לחברי הקהילה – שהייתה מבוססת כלכלית בהשוואה לתושבים המקומיים (עזרא, ב', 69-68; ו', 9-8; חגי, א', 4) – עלול לעבור אפוא לקהילה אחרת. לפיכך, בימי בית שני "נשים נוכריות" (נשים משבט אחר או ממוצא אתני אחר) היו איום כלכלי ממשי, המועצם במיתוס ה"אישה הזרה", האישה האחרת, ..... (עזרא, ט', 2; י', 3-2, 11-10, 14, 18-17, 44; נחמיה, ו', 19-18; י"ג 23, 29-26). האישה הנוכרייה הייתה אפוא אישה קונקרטית, ממשית, שאיימה לפורר את ביתו של הגבר (נחמיה, ה', 14-7). כדי לחדד את תווי פניה המסוכנים הניחו מול דמות ראי של אישה כמעט אלוהית, מופשטת, המכונה "חכמה". שני ייצוגים אלה, חכמה אלוהית וזרות כאוטית, הם שני הפנים המיוחסים תדיר לאישה, אך בספרות ימי בית שני הצד הכאוטי, האחר, הושלך על האישה הנוכריה, בעוד הצד הטוב מזוהה עם האישה האידיאלית, אשת חיל החכמה, הישראלית.

איזבל במקרא מוצגת כדוגמה למהות הנשית הלא-טבעית, האחרת, שהשתלטה על ישראל, בגלל החטא הקדמון של הנישואים הפוליטים עם צור (מלכים א', כ"ב 45; מלכים ב, ח' 19-16). באמצעות מיתוס האישה הזרה מגוללים הסיפורים על אודותיה את התוצאות הרות האסון של המדיניות הפלורליסטית (סינקרטיסטית) של בית עמרי. אך המקבילות ההיסטורית על אודות הגבירות החזקות במזרח הקדום עשויות לספר סיפור אחר על איזבל, הקושר אותה יותר למודל "אשת חיל" מאשר למודל "אישה זרה".

הערות

1. שני: שמואל ב', א', 24; ירמיהו, ד', 30 שש: בראשית, מ"א, 42; שמות, כ"ו, 1, 31; כ"ח, 5; יחזקאל ט"ז, 10, 13; כ"ז, 7. ארגמן: שמות, כ"ח, 6-3, 8; שופטים, ח', 36; אסתר, ח', 15; שיר השירים, ג', 10.
2. מקובל לפרש את המילה חפץ כרצון, הנאה, שמחה או דבר שמתאווים אליו, או נהנים ממנו: בידיים חפצות, נלהבות, או שאת מעשי ידיה עשתה אשת חיל ברצון, בשמחה. אך לפי ה- BOB (343-342) המילה חפץ בעברית מאוחרת מתפרשת גם כעבודה, עסק, ראו בן סירא, י', 267, "ואל תתחכם לעבד חפצך" וייתכן שזו המשמעות במקרה שלפנינו.
3. Yoder. V.R. Wisdom as a Woman of Substance, A Socioeconmic Reading of Proverbs 1-9 and 31:10-31, Berlin, N.Y, 2001.
4. Trible, P/Exegesis for Storytellers and Other Strangers, JBL, 114, 1995, 3-19
   (see pp. 12)
5. מזמור אשת חיל, כמו גם דמות החכמה המואנשת בספר משלי, מתוארכים לתקופה הפוסט גלותית, בשל ריבוי לשונות מאחורים, ראו יודר, עמ' 38-15, 119-75. לדעת רופא, ובעקבותיו חוקרים אחרים, סיפור כרם נבות, הכולל לשונות מימי בית שני, מתוארך לימי בית שני, והוא נכתב על רקע ההתנגדות לנישואים לנשים נוכריות. Rofe. A. The Vineyard of Naboth, VT, 38, 1988, 89-104.
6. מרבית החוקרים סבורים שהגבירה היא כל אם מלך, ראו למשל: Andersen. N.E. The Role of the Queen Mother in Israelite Society, CBQ, 45, 1983, 179-194, Ben-Barak, Z. The Status and right of the Gebira, in A Feminist Companion to Samuel and Kings, Brenner, A, (ed), N.Y, 1994, 170-185, Ackerman, S. The Queen Mother and the Cult in Ancient Israel, Women in the Hebrew Bible, N.Y, London, 1999, 179-192.
   לעומת זאת, סבורה ברנר, שמאחר שהתואר "גבירה", בזיקה לאם מלך מישראל/יהודה, מיוחס רק לשלוש נשים – מעכה אם אסא (מלכים א' ט"ו, 13; דברי הימים ב', ט"ו, 16) נחושתא אם יהויכין (ירמיהו, כ"ט, 2; י"ג, 18 = מלכים ב', כ"ד, 15) ואיזבל (מלכים ב', י', 13) – שהרי הכינוי "גבירה" אינו מיוחס לכל אם מלך, אלא לאם מלך ששימשה כעוצרת, מולכת בפועל. רק כאשר נוצר פער שלטוני עם מות הבעל-מלך, שיורשו לא בגר עדיין, או עם מותו הפתאומי של בן-מלך, שגם לו אין יורשים בוגרים, אם המלך הצעיר משמשת כמלכה בפועל, כפי שעולה מהנתונים הידועים על שלוש הגבירות: מעכה, איזבל ונחושתא, אם יהויכין. ברנר, ע. איזבל, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ה-ו, תשמ"א-תשמ"ב, 37-27 (32-30).
7. Studies in Weinfeld, M. Semiramis: Her Name and her Origin Ah, Assyria Assyrian History and Ancient Near Eastern Historiography to Hayim Tadmor, ed. M. Cogan and I. Ephal, Kerusalem, 1991, 99-103.
8. In Sargonid Politics, State Archives of Melville, S.C. The Role of Naqia/Zakutu Assyria8 Studies, Vol. IX, 1999, 13-63.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok