הקרב על ירושלים

הקרב על ירושלים החל למחרת החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. הערבים תקפו את השכונות היהודיות ופגעו בעסקים של יהודים באמצעות פעולות חבלה וירי צלפים על השכונות היהודיות. הערבים הצליחו לסגור את הדרכים לעיר, לבודד את השכונות היהודיות במיוחד את הרובע היהודי בעיר העתיקה, שכונות יהודיות מרוחקות מהמרכז כמו עטרות ונווה יעקב ואת קיבוץ רמת רחל מדרום לעיר. הערבים מנעו הכנסת מזון ונשק לעיר ובירושלים שררו תנאי מחסור קשים במים, דלק ומזון שחולקו בקיצוב. הדלק והמזון היו תלויים באספקה באמצעות שיירות שהצליחו לפרקים לפרוץ את הסגר ולהגיע מהשפלה אל תוך העיר תוך אבדות קשות למלווי השיירות. כל זאת התרחש בעיר כשהיא עדיין תחת שליטת כוחות המנדט הבריטי (עד מאי 1948). הבריטים אסרו על אחזקת נשק והמשיכו בחיפושים אחר נשק בשיירות שהגיעו לעיר. לקראת הפינוי הבריטי החלו כוחות המגן היהודיים כבר לנוע עם נשק באופן חופשי.

ניהול ירושלים (1947-1949)

"עם פרוץ המאורעות, ב-2 בדצמבר 1947, התפוררה עיריית ירושלים המעורבת. החברים היהודים בעירייה, התארגנו כעירייה עצמאית וניסו לטפל בבעיות של העיר, בתחום האספקה והתחבורה. עד מהרה התברר כי משימה זו כבדה מכפי יכולתו של ועד הקהילה הירושלמי... הסוכנות היהודית נכנסה לעובי-הקורה. ב-22 בדצמבר הקימה הסוכנות היהודית, בשיתוף עם הוועד-הלאומי, שתי ועדות לעניין ירושלים.

הוועדה הראשונה נועדה לתכנן את עתידה של ירושלים היהודית במסגרת משטר בינלאומי. ... הוועדה השנייה, שכונתה "ועדת המצב" או "ועדת המוסדות", נטלה על עצמה את ניהול ענייני העיר לפי שעה. ...

דב יוסף, נציג הסוכנות היהודית, מונה יו"ר הוועדה. הוועדה הוסמכה לנהל את כל השירותים הציבוריים בעיר ולפקח עליהם, ולהשגיח על הסדר ועל ביטחון הרכוש, להבטיח את אספקת המזון והמים והשירותים הרפואיים ולמנוע ספסרות...

ועדת המצב פעלה כארבעה חודשים, עד 21 באפריל 1948. לקראת ההכרזה על הקמת המדינה, ... הוחלט להקים "רשות מרכזית לשעת חרום לירושלים", ובראשה עמד דב יוסף, שניהלה את העיר במשך כל תקופת הקרבות עד ל-3 באוגוסט 1948, אז הוכרז על שלטון צבאי בירושלים ודב יוסף מונה כמושל הצבאי מטעם מערכת הביטחון. ב-28 בפברואר 1949 התבטל השלטון הצבאי והעיר קיבלה מעמד של מחוז ממחוזות המדינה..."

ירושלים עיר במצור

ירושלים כעיר מעורבת, שבה חיו יהודים וערבים, איננה עיר רגילה, אלא היא עיר קדושה לבני כל הדתות. לכן יש לה מעמד מיוחד גם ליהודים וגם לערבים.

עם פרוץ המלחמה פעלו הערבים לניתוק העיר מהשפֵלה, כדי למנוע העברת מזון וכוחות צבאיים יהודיים לעיר. בשל כך חיו תושבי העיר במצב של מצור.

"מבצע נחשון" היה ניסיון לפרוץ את המצור. במיוחד קשה היה מצבם של אותם יהודים שחיו בעיר העתיקה בירושלים. אך גם בשכונות האחרות של העיר סבלו היהודים מתנאי חיים של עיר במצור.
גם בעיצומה של המלחמה, כאשר הנסיעה לירושלים הייתה מסוכנת, לא פסקה התנועה האזרחית לעיר.
חֶברת "אגד" התארגנה להסיע את האנשים.

מים בירושלים הנצורה

מנת המים היומית – 10 ליטרים לנפש (המים נלקחו מברכות אגירה, נבדקו בדיקה בקטריולוגית, עברו חיטוי חימי וראויים לשימוש מבחינה הגיינית).
המים יחולקו לבתים – יש להכין את הכלים הדרושים (המפורטים להלן) כדי שחלוקת המים תיעשה במהירות, ובצורה היעילה ביותר. ...לשם כך יש למלא את ההוראות הבאות בדייקנות:
מי שתייה – הפרש מהמנה היומית 2 ליטרים לנפש לתוך כלי נקי לצרכי שתייה. כסה את הכלי והחזק אותו במקום קריר...השתמש במי הכביסה המלוכלכים לשטיפת הרצפות ולהדחת בית-הכיסא.
רחיצה – השתמש לרחיצה במים זורמים (לא בקערה).

דלק בירושלים הנצורה (פברואר 48)

"קָשָה לא פחות הייתה מצוקת הנפט, בעיקר לפרימוסים ולפתיליות לבישול.
גם הנפט חולק על-ידי 'משמר-העם' וקשישי 'ההגנה', אבל הפעם לא בפחים אלא ב...כוסות. 'הרבה יותר קל היה להשיג כוסית עראק זאחלווי או ויסקי סקוטי משובח מאשר כוסית נפט', נזכר יוסף כהן איש ירושלים. ילדים זריזים היו נוטלים קופסאות שימורים ריקות, תופסים עמדה ליד ארובה של מאפיית 'ברמן' או 'המשביע' וקולטים במשך שעות ארוכות את טיפות הסולר שטפטפו מדי פעם והצטרפו בסוף היום לכדי כוס כמעט מלאה. באין נפט או סולר בישלו ואף הסיקו את הבתים באמצעות גחלים לוחשות וגזרי עץ, שלא חסרו אז בבירה."

© מתוך: דורון, א. "חיי יום יום בירושלים". בתוך: נאור, מרדכי (עורך). (תשמ"ח).
ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

מכתב מירושלים הנצורה

‏‏חול המועד פסח, תש"ח

חבר יקר,

איני יודע אם ואימתי יגיע מכתבי זה לידיך בתל-אביב, מחמת שהדואר שרוי עתה בחופש פסח...
שני דברים מפריעים אותי בכתיבת מכתבים: המאור הלקוי מחמת ההפסקות התכופות בזרם החשמל, והד שריקתם של הכדורים, הפורחים ובאים אלי מזמן לזמן...

זה זמן רב התנדף ריח הנפט מחלל אווירה של ירושלים. אין זה ריח נעים דווקא, ואולם עתה מוכנים אנו לוותר על ריחם של בשמי עדן ובלבד שיהא ריחו של הנפט נודף במטבחינו. כנגד זה קיבלנו על-פי כרטיסי-הנפט מצות, בשר דגים וביצים לפסח – הכול בזכות בחורינו האמיצים אנשי המגן, שכתבו להם על המכוניות, שבהן הובא כל המטען הזה, את הפסוק:
"אם אשכחך ירושלים..." אכן הם לא שכחו אותנו...

כיוון שאופטימיסטן אנוכי, הנני מקווה, חברי היקר, שמכתבי זה יגיע סוף-סוף לידיך... אולי על-ידי דואר יונים.

והנני מסיים בברכת ירושלים.

פעולות האצ"ל והלח"י בדיר יאסין (אפריל 48)

במערכה על ירושלים פעלו כוחות ההגנה וכ-150 לוחמים של האצ"ל ושל הלח"י. אנשי האצ"ל והלח"י נקטו שיטות שהיו מקובלות על הערבים: הטרדת תחבורה, הצתת חנויות, השלכת פצצות וירי ברחובות הן על חיילים בריטים, שעדיין היו בארץ, והן על ערבים.

בתקופה של "מבצע נחשון" (אפריל 1948) שבוצע על-ידי לוחמי הפלמ"ח ועל-ידי ההגנה, יזמו כוחות האצ"ל פשיטה על הכפר דיר-יאסין. התקפה זו אושרה על-ידי מפקד ההגנה בירושלים, כשהבין כי גם ללא אישורו היא תבוצע. בפעולה זו נהרגו רבים מהכוח התוקף ובמהלכה נפגעו נשים וילדים ובתים פוצצו על יושביהם. פעולה זו עוררה ויכוח ציבורי על עצם נחיצותה ועל דרכי הפעולה.

לאחר הכרזת המדינה התגייסו כ-400 איש לשורות האצ"ל.
בתקופה זו נקטו האצ"ל והלח"י פשיטות של קבוצות קטנות באזורים של שערי העיר העתיקה.

כאשר ביוני 1948 נקבע הסכם להצטרפות האצ"ל והלח"י לשירות בצה"ל פעלו בירושלים אנשי האצ"ל והלח"י בכוח נפרד בטענה שירושלים, על-פי החלטת החלוקה, אינה חלק ממדינת ישראל ולכן ההסכם לא חל עליהם.

מפעולות האצ"ל בירושלים

‏‏יום א'-א' דחוה"מ פסח
25/4/48 ט' 0.9.30

ט"ז בניסן, תש"ח

ה ו ד ע ה

מפקד הארגון הצבאי הלאומי בירושלים מוסר:
יחידות הקרב שלנו השתתפו בהתקפה על שכונת הפורעים שיך ג'ראח והלמו יחד עם חיילי ההגנה באויב. על חיילינו הוטל לרתק אל עמדותיהם את הצבא הבריטי החונה בבית-ישראל. חיילינו מילאו את המשימה.
האויב נעצר והודות לכך יכלו יחידות ההגנה להתקדם. כמו כן חולצו החיילים הפצועים של ההגנה מקו האש. באותו זמן הדפו חיילינו התקפת צליפה חזקה משכונת מוסררה בכיוון מאה שערים. עמדת האויב, שנמצאה בבית החרושת לנעליים "נתן", שותקה לחלוטין.
אבדותנו: 7 פצועים, אחד מהם קשה.

מסיפורי נוער לוחם בירושלים

"הייתי צעיר מכדי להשתתף בפעולות הגדנ"ע. ככל שהתקרב מועד צאתם של הבריטים מהארץ – החלו לצרף לפעולות גם את בני גילי ואפילו צעירים יותר. הגדנ"עים הבוגרים יותר למדו לירות באקדח. אנחנו למדנו ספורט-שימושי בחצר ריקה, בין כמה בתי-כנסת וישיבות. אותו זמן היה תפקידנו ה"קרבי" לסחוב תחמושת מהחיילים הבריטים שהיו בעיר.

פעם היינו, יהודה מלול ואני, בחצר של "פורת-יוסף". פתאום הוא ראה על הגג של הבית השכן ערבי ובידו פחית חומר-נפץ... הערבי עמד גלוי. נצמדתי לפינת הבית, כיוונתי אליו את הסטן והרקתי עליו מחסנית שלמה. הוא נהרג ונפל מהגג אחרי שניים-שלושה כדורים, אך אני לא יכולתי להפסיק את האש, כי התבלבלתי לגמרי. הייתה זו הפעם הראשונה שיריתי ברצינות כדי להרוג אדם... אנחנו הילדים הכרנו היטב את כל הרובע וידענו לנצל עובדה זאת בעת מילוי התפקידים. כששלחו אותי פעם להביא רימונים מ"משגב לדך", לא יכולתי לעבור ברחוב, שהיה נתון לצליפה ערבית והיה חשוף כולו בפני עמדותיהם. עשיתי את כל הדרך על גגות הבתים: קפצתי מעל החצרות הצרות שלמטה, והדרך הייתה יותר קצרה ופחות מסוכנת מאשר ברחוב. כשחזרתי עם ששת הרימונים, כמעט ירה בי אחד משלנו, שחשב אותי לערבי המנסה לזרוק 'שקיק'."

© מתוך: דיין, דודו. (תשמ"ח). "הלוחמים הצעירים של ירושלים". בתוך: נאור, מרדכי (עורך). (תשמ"ח).
ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

הלגיון הערבי תוקף מאי 48

הצבא של עבר-הירדן היה הראשון שפלש לארץ במטרה להשתלט על ירושלים. זאת, למרות העובדה שעבדאללה, המלך של עבר-הירדן, ניהל מגעים עם אישים יהודים שונים בדבר הסדר בין שני העמים.

בעקבות הפלישה הירדנית ננטשו היישובים עטרות, נווה יעקב והר טוב שבאזור ירושלים. כמו כן, ננטשו היישוב בית הערבה ומפעל האשלג בים-המלח.
במהלך חודש מאי (1948) נותק הרובע היהודי בירושלים.
ברובע חיו אז כאלפיים (2,000) יהודים, והם היוו עשרה אחוזים (10%) מתושביו.

העזרה שהגיעה לרובע הייתה מועטה, ותותחי הלגיון הירדני גרמו אבדות רבות. לקראת סוף החודש, ביוזמת הרבנים, נכנעו תושבי הרובע, והלוחמים שהיו בו נשבו על-ידי הכוחות של עבר-הירדן.

מכתבו של עבדאללה, מלך עבר-הירדן, למפקד הלגיון הערבי:

‏‏ 17.5.48

יקירי גלאב פחה!

חשיבותה של ירושלים בעיני המוסלמים, הנוצרים והערבים ידועה לכל, כל אסון שיקרה לאנשי העיר על-ידי היהודים אם בהרג או בהגליה, יהיה בעל תוצאות מרחיקות לכת עבורנו. עם זאת, המצב עדיין לא מייאש.
לכן אני מצווה לשמור כל דבר שהוא בידינו עתה – כלומר העיר העתיקה והדרך ליריחו. זאת, או באמצעות כוחות העתודה שנמצאים בסביבות רמאללה, או בשליחת כוח מכוחות העתודה הכלליים. אני מבקש לבצע את הפקודה במהירות האפשרית.

עבדאללה.

רשמי ילדה על האירועים במאי 48

"15.5.48 – היום יום גדול לנו. יום סיום המנדט הבריטי. אלפיים שנה חיכינו ליום זה ולבסוף בא. היום צריך הנציב העליון לעזוב את הארץ, אך אתמול קיבלנו ידיעה נוראה ועגומה, שהקרב, שנמשך בגוש עציון כבר כמה ימים, נסתיים בהפסד מצִדנו, ויש כ-300 הרוגים יהודים. לא מעט אנשים בכו ובוכים, ... הם נלחמו בגבורה, רובים וסְטֶנִים נגד תותחים ומרגמות... מובן שאם הבריטים המנוולים לא היו עוזרים לערביי הלגיון – לא היו מנצחים. זו התבוסה הראשונה שנחלנו, ואני מקווה שגם האחרונה. ...

אתמול, בשעה שתים-עשרה בלילה, הוכרזה המדינה העברית.
בכיתה... דיברו עמנו, זו הפעם הראשונה, קצת על פוליטיקה.
החלטתי שביומני זה אכתוב רק על המאורעות שמתרחשים ולא על ענייני הפרטיים, כי כפי שהדסה אמרה, זו היסטוריה שלמה, ומעניין יהיה לקרוא הכל אחרי שנים, שהכל יעבור...

בירושלים מצב קשה. אין חשמל זה כמה ימים. אמנם גם מקודם לא היה בכל פעם למספר שעות, אך עתה כבר ימים שלמים. בבית לא מורגש כל כך רעב, אך ברוב הבתים כבר מורגש. מבשלים כל מני עשבים. לכל דבר יש תור מיוחד: לנפט, ללחם ולשאר מצרכים. עתה גם למים. אנחנו עומדים שעות בתור..."

© מיומנה של ילדה בת 13, מתוך: אביגדורי-אבידב, הדסה. (1988).
בדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

כניעת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים

הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים נכנע ביום 28 במאי 1948 לאחר שלא יכול היה לעמוד יותר מול כוחו של הלגיון הירדני.

"בצהרי היום, 28.5.48, התקיימה אסיפה של כל מנהיגי הרובע. מפקדים, רבנים, לוחמים ורופאים. הדיון הסתיים במסקנה אחת: כניעה. איש לא רצה לקבל על אחריותו צעד זה. נערכה הצבעה גלויה, שמית. הכל – פרט לאיסר נתנזון, נציג האצ"ל, שנמנע בהצבעה – הצביעו בעד כניעה. היו גם לוחמים שהתנגדו לה, והיו מוכנים להילחם עד הכדור האחרון.

הרבנים לא הסכימו לחכות... הניפו דגל לבן, ויצאו לעבר לגיונר שיצא מהחומה וליווה אותם לבית-הספר הארמני. שם שוחחו עם עבדאללה אל-תל, שאמר חד-משמעית: "אנו לא מפנים נפגעים, וגם אתם לא תפנו. אני מוכן לנהל משא-ומתן על כניעה." הוא היה נחרץ...."

© מתוך: דיין, דודו. (1991). עושים מדינה: 120 סיפורים וגילויים של לוחמי מחתרת, העפלה ומלחמה.
תל-אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

הסכם הכניעה של העיר העתיקה

הצד הראשון: עבדאללה אל-תל
הצד השני: מפקד ה"הגנה" בעיר העתיקה

בהתאם לבקשתם של יהודי העיר העתיקה להיכנע, הגיש הצד הראשון את התנאים הבאים שהצד השני הסכים להם:

התפרקות מנשק ומסירתו לצד הראשון
לקיחת כל הגברים הלוחמים כשבויי-מלחמה
הזקנים, הנשים והילדים ואלה שפצעיהם קשים, יורשו לצאת לשכונות היהודיות בירושלים החדשה, באמצעות הצלב-האדום.
הצד הראשון מתחייב להגן על חייהם של כל היהודים הנכנעים.
הלגיון הערבי יכבוש את השכונה היהודית בעיר העתיקה.

28.5.1948
הצד הראשון: עבדאללה אל-תל
הצד השני: משה רוסנק

תחושות לוחמים לגבי ירושלים (יוני 48)

"המון זמן הסתובבנו סתם בעיר, נדחפנו עם הקומנדקר שלנו לכל הרחובות שלא היו חסומים, והדיכאון שירד עלינו – ממש לא יאומן. אחד אמר "עיר עזובה", ואחד אמר, "הזניחו אותה, את ירושלים," ואני כל הזמן רק חשבתי על החברים שלי מהלח"י, שסיפרו לי בסודי-סודות שלח"י-ירושלים – לא עולה על דעתם להיכנס לצה"ל, כי הם לא מאמינים לבן-גוריון שהוא ידרוש לכלול את ירושלים במדינת ישראל. אי אפשר היה שלא להבין אותם, מה נתן להם לחשוב כך, כשראינו איך היא היתה, ירושלים, כאילו שלאף אחד לא ממש איכפת עליה. אנחנו שם, כולנו, באנו מהאזורים שהיו בהם ניצחונות גדולים, עוד לפני ה-15 במאי 1948. אז היתה לכולנו הרגשה, שרק אם אלה מלמעלה היו רוצים – היו יכולים לפתור לירושלים את כל הבעיות.

מה הבעיה? תעבירו הנה עוד פלמ"ח, עם יגאל אלון, או יצחק שדה, ועם נשק כמה שצריך – ותראו איך שבדיגידין-דיגידן – בירת ישראל חוזרת לחיים, וחוזרת להיות עיר שוקקת אנשים, נקייה ממוקשים, רחוצה ונוצצת, עם גבול – על ים המלח! איך שאנחנו היינו בטוחים בזה. אז למה לא עושים כלום? או. זו באמת שאלה. וזו כנראה היתה גם השאלה שהציקה לאנשי לח"י – ירושלים. כך לפחות אני חשבתי – בלב."

בירושלים הנצורה (יוני 48)

"כלאחר רעידת אדמה נראתה העיר מדי בוקר. בין חורבות עשנות נעו בני-אדם, נושאי צרורות קטנים על השכם, הם חיפשו מפלט מפני הפגזים, אולם היכן יכול אדם להיות בטוח בחייו בירושלים. - - -

- - - תותחני הבריגדיר גלאב העדיפו למן היום הראשון את מרכז ירושלים החדשה על פני יתר רובעי העיר. לא תמיד עלה הדבר בידם – המרחק היה רב מדי – אולם בהמשך הזמן הטילו את מרבית פגזיהם על רחוב בן-יהודה, רחוב יפו ורחוב המלך ג'ורג'.
היו ימים שרחובות אלה, רחובותיה הסואנים ביותר של העיר, הפכו ריקים ושוממים, תריסי החלונות הוגפו, והאנשים ישבו מרבית שעות היום והלילה במקלטים.

לאחר שאכל פרוסת-לחם יבשה בבוקר, היה אדם יוצא לעמדתו ושוכב בה עד הערב, ובבית ישבה המשפחה בניקיון שיניים, מוצא לכסף אין, ואם יימצא, האפשר יהיה להשיג משהו תמורתו?"

פריצת דרך בורמה (מאי 1948)

פריצת דרך בורמה במהלך ההפוגה הראשונה במלחמה, יוני 1948, הסירה את המצור מהדרך לירושלים.

לאור חשיבותה של ירושלים והקושי להגיע אליה בכבישים הקיימים, הוחלט במאי 1948 לפרוץ בהרים דרך חדשה. דרך זו עברה ליד כפרים ערביים, שנכבשו על-ידי הכוחות הצבאיים היהודיים, ועקפה את הכפרים הערביים, שמהם באו תוקפי השיירות. היא עברה בין ההרים והתחברה עם כביש שער-הגיא-ירושלים ליד כפר סאריס, שאף הוא נכבש על-ידי היהודים.

הלגיון הערבי ניסה להפגיז בתותחיו את העובדים בהכנת הדרך, ומאוחר יותר ניסה לפגוע בשיירות שעברו בה.
השיירות שעברו בדרך בורמה במהלך המלחמה, סיפקו לירושלים הנצורה מזון וציוד צבאי.

דרך בורמה (יוני 48)

"הלב נצבט מחדווה וכל התחושה הוֹמָה: הביתה, הביתה, לתל-אביב! והפעם לאור היום, גלויים ומשוחררים מעומס של נשק ותחמושת...
נוטשים את הכביש ועולים לדרך חדשה. התכונה בה רבה, מכוניות באות וחוזרות, אנשי המישלטים ערומים כביום היוולדם, חסונים ושזופי חַמָה עומדים בעיקולי-הדרך, מקום מְפַכִּים מעיינות קלושים ומרטיבים בְּשָֹרָם הקלוי בצוננים.

"בוּלְדוזֶרים" אדירי אייל גוררים את המכוניות החוזרות ריקות במעלות הקשים שטרם נסללו כראוי; חבריהם דוחפים צוקים וגושי אדמה ומטילים אותם תהומה, כשאחריהם נשארת התחלה של דרך. עשרות פועלים מיוזעים סוללים במרץ את שביל הפְּדוּת ירושלימה. "קוֹמפּרֶסוֹרים" תורעים את שירת היצירה ומרעידים בפטישיהם את דממת ההרים. ג'יפים שדניים וחפזניים מתמרנים בין כל המהומה הזאת..."

קרבות לטרון נסיונות אחרונים לפרוץ את הציר הראשי לירושלים (יוני 48)

גבעת לַטְרוּן משקיפה על צומת דרכים חשוב מהשפלה לירושלים ועל רוב שטחי עמק איילון. בראש הגבעה החולשת על הדרך לירושלים, שוכנת משטרת לטרוּן. המקום פונה על-ידי הבריטים ב-14 במאי, 1948 ונמסר לכוחות ערביים. לכן, כדי להבטיח ליישוב היהודי שליטה על הדרך לירושלים היה צורך בהשתלטות על משטרת לטרון.

דוד בן גוריון החליט על מבצע צבאי לכיבוש המשטרה, אף שהתנגדו לו חלק מפקדי ה"הגנה". מבצע בִּן נון א' (25-24 במאי 1948) נחל כישלון ובו נהרגו למעלה מ-70 לוחמים יהודים, חלקם עולים חדשים.
בראשית יוני ניסו יחידות "הראל" ו"יפתח" להשתלט על משטרת לטרון במבצע "יורם", אך גם הפעם הסתיים המבצע בכישלון.
ניסיונות אחרים לכבוש את משטרת לטרון נכשלו, ומספר האבֵדות בנפש בסך כל הנסיונות לכיבוש לטרון היה גדול.

עד מלחמת ששת הימים היה צומת לטרון חסום לתנועה.

הפעילות בהפוגה הראשונה (יוני 48)

"בחזיתות נתנה ההפוגה שהות להתאוששות, ובעורף – להתארגנות ולשיפור חיוני כל-כך ברמת-האימונים, הן של היחידות והן של הטירונים המתגייסים (במחצית יוני הגיע מספר המגויסים לצה"ל לכ-40,000). אולם נתבעה גם כוננות מפני הפתעות ערביות בחזיתות הארוכות והמפורצות. המאסף הבריטי עמד לצאת מחיפה בסוף יוני, ובמועצת המדינה ב-17 בחודש הביע דב"ג חשש, כי הערבים עלולים לתקוף ברגע צאתו, לפני תום ארבעת שבועות ההפוגה.

... העניין החיוני לישראל היה להסדיר את הספקת המזון והמים לירושלים העברית; ימים ארוכים נמשך המו"מ על הסדרי התנועה של משאיות המזון בכביש הראשי וב"דרך בורמה", ועל חידוש שאיבת המים בצינור המנדטורי מראש-העין...

בימי ההפוגה הוחל בהנחת צינור מים מנען וחולדה, לאורך "דרך בורמה" – ומפעל זה, מבצע "השילוח", עוד גברה חיוניותו כשהוברר שאין סיכוי קרוב להזרמת המים בצינור המנדטורי."

ירושלים לאחר ההפוגה (יולי 48)

משה דיין מתאר את המצב בירושלים לאחר שהיה למפקד העיר:

"... למעשה אותה שעה כבר נחרץ גורל המלחמה על ירושלים. כאשר התחלתי בתפקידי מצאתי שני הסכמים, שחתם קודמי, דוד שאלתיאל, בשם ממשלת ישראל. האחד, "הסכם הר הצופים", נחתם כשבועיים לפני בואי, ב-7 ביולי; בשם ירדן חתם הבריגדיר הבריטי לאש. ההסכם קבע כי הר הצופים יהיה מפורז, תחת דגל האו"ם ובפיקודו. ההסכם השני נחתם שבוע לאחר מכן, ב-12 ביולי; בשם ירדן חתם מפקד ירושלים הערבית, עבדאללה אל-תל.

הסכם זה קבע הפסקת-אש וסְטָאטוּס קְווֹ בשטחי ההפקר שבין הקווים. בחמשת החודשים עד גמר המלחמה הורשו רק שתי פעולות צבאיות, מוגבלות ביותר, בירושלים ובסביבתה. את הסכם הפירוז של אזור ארמון הנציב הֵפֵרוּ כוחות ערביים בלתי-סדירים, ואושרה פעולה שנועדה לשפר את עמדותינו ליד ארמון הנציב אולם לא לכבוש את הארמון וסביבתו המוגדרת. ועוד פעולה, בפרוזדור ירושלים – לנסות לכבוש את בית-ג'אללה, אולם בתנאי: המבצע יסתיים בלילה אחד."

ניסיון להפסקת אש (נובמבר 48)

"רבים ממפקדיו של צה"ל תמכו במפ"ם ובן-גוריון לא סמך עליהם. בן-גוריון הכיר את דיין כמפקד הקומנדו של חטיבה 8 המשוריינת, הוא גדוד 89 שכבש את לוד ורמלה; אחר-כך בחר בו להחליף את דוד שאלתיאל כמפקד ירושלים. מאז שמר דיין על קשר ישיר עם ראש הממשלה, תוך עקיפת מפקדיו ובלא תיאום איתם. בן-גוריון שיתף אותו בקביעת המדיניות.

משהוצב בירושלים, יצר דיין מגע עם עבדאללה אל-תל, מפקד הכוחות הירדניים בעיר. השניים נפגשו תחילה בתיווך האו"ם כדי להסדיר שורה של עניינים מקומיים במגמה להקל על חיי היום-יום בעיר, בעוד המלחמה נמשכת. בהדרגה החלו להידבר פנים אל פנים, ללא נוכחות זרים. פעמים התראו במנזר האשורים שליד שער יפו, פעמים בבית משפחת מַנְדֶלְבָּאוּם שבפאתי שכונת מאה שערים. פעמים התראו בעמידה, בין הקווים ובשולי המוקשים למרגלות החומה. אחר-כך התקינו להם קשר טלפוני ישיר. בסוף נובמבר 1948 הסכימו על "הפוגה כנה": זה היה הסדר להפסקת אש לאורך קווים מוסכמים; למעשה זו הייתה ראשית חלוקתה של העיר. במקביל לשיחות הירושלמיות בין דיין-לאל-תל היו שיחות מדיניות בין נציגי ירדן לבין אליהו ששון; הן נערכו בפריס ובלונדון. כל המגעים האלה הכשירו את הרקע לשיחות הישירות בארמונותיו של עבדאללה."

קשרים ישירים בשביתת הנשק 1949

משה דיין מספר על הקשרים בינו לבין עבדאללה אל-תל במהלך הדיונים להפסקת האש בגבול ישראל-ירדן:

"בשעת הדיון 'על הפסקת-אש כנה ומוחלטת' קָצָה נפש בתיווכו של נציג האו"ם, הקולונל האמריקני קרלסון: במקום שיעזור ויפשט את הדברים, הכביד וסיבך.

פניתי לאל-תל והצעתי לו שנצא לחדר הסמוך. הוא נענה. לתימהונם, השארנו את כל הכבוּדה – שמוֹנה קצינים, ארבעה מכל צד, ותריסר משקיפי או"ם – ובשיחה בשניים יישבנו את המחלוקת. כשחזרנו, ודיווחנו על הסיכום – לצורך הפרוטוקול – הסמיק קרלסון אך לא אמר דבר. אולם ההפתעה העיקרית עוד נָכוֹנָה לו. אל-תל הסכים להצעתי, שנתקין קו טלפון-שדה ישיר בינינו ולא נזדקק למרכזיית משקיפי האו"ם. גם הגנרל ריילי, ראש מטה המשקיפים, נבוך כאשר שמע זאת. הוא בוודאי גנרל מעולה במָארִינְס, אבל בענייניהמזרח התיכון לא היה בקי גדול. הרגעתי אותו והסברתי שהפתעות הן הטוב שבחיים, וזה חל גם על הקשר הישיר דיין-אל-תל.

הטלפון הביא תועלת רבה. כאשר התלקחו חילופי-אש באחת הגזרות, צלצלתי לאל-תל והתקרית יושבה במהירות. בעיקר נעזרנו בקשר הישיר כדי לקבוע פגישות – תחילה בין שנינו ואחר-כך גם עם המלך עבדאללה, במעון החורף שלו באל-שוּנה. לוּ נזקקנו בדברים האלה למנגנון האו"ם ולתיווכו, היינו נכשלים לחלוטין."

ניסיונות לשלום ישראל ירדן (ינואר 49)

ניסיון לנהל משא ומתן לשלום עם ירדן בוצע בשיחות בין ראובן שילוח ומשה דיין מטעם ישראל לבין עבדאללה אל-תל מטעם ירדן.
אלה כתבי ההרשאה שקיבלו:

"ממשלת ישראל נותנת בזה יפוי-כוח וסמכות מלאה למר ראובן שילוח ולסא"ל משה דיין לשאת-ולתת ולכרות הסכם עם הוד-מעלתו המלך של ממשלת עבר-הירדן ההאשמית לשם סיום פעולות האיבה ולשם הקמת יחסי שלום בין מדינת ישראל ולבין ממלכת עבר-הירדן, מתוך הנחה מפורשת שכל הסכם כזה העלול להיחתם, יהא טעון אישורה של ממשלת ישראל.

ניתן בקריה, ישראל, ביום הרביעי, יום ד' בשבט שנת תש"ט."

(נכתב בעברית, בערבית ובאנגלית, וחתמו משה שרת ודוד בן-גוריון)

עבדאללה אל-תל הביא מכתב בכתב ידו של המלך עבדאללה:

"אל המפקד הצבאי של ירושלים, עבדאללה אל-תל: עמאן, 1 בינואר 1949

הנני מייפה את כוחך לנהל שיחות עם הצד הישראלי על היסודות שיש רצון להגיע עליהם להבנה הדדית, על-מנת לסלק כל קושי העלול להתגלות בעתיד, בעת המשא-והמתן הרשמי. ייפוי-כוח זה הוא אישי, ובעקבותיו יבוא יפוי-כוח רשמי לאנשים אחרים, בדרגים הממשלתיים הנהוגים בעניינים כגון אלה. מאחר שהמטרה בסילוק המכשולים, היא למצוא דרכים לשלום אמִתי, אין להניח אף עניין אחד בלי שיוסכם עליו. אנו מקווים כי אתה וכן הצד השני תגלו כוונות טובות לפעולה האנושית הרצויה."

ירושלים בשביתת הנשק (אפריל 49)

משה דיין, שהשתתף בוועדת שביתת הנשק ישראל-ירדן, מתאר את סעיפי ההסכם שנקבעו לגבי ירושלים באפריל 1949:

"2. ירושלים
שני הצדדים מסכימים לנהל מו"מ רשמי על חלוקת העיר ירושלים ולהחליף את קווי שביתת-הנשק הקיימים בקווי-גבול קבועים בצורה שיובטחו בין השאר התנאים דלקמן:

כלילת הרובע היהודי בעיר העתיקה, עד הכותל המערבי, בחלק הישראלי של ירושלים באמצעות מעבר רצוף לחלק זה.
התקנת גישה לישראל מן החלק הישראלי של ירושלים למוסדות הישראליים על הר הצופים בדרך מתאימה שיוסכם עליה בין שני הצדדים.
שני הצדדים מבינים כי מלבד התיקונים הנ"ל יהיה הכרח בתיקונים נוספים של קו שביתת-הנשק לפני קביעת גבולות החלוקה הסופיים. כל התיקונים האלה ייקבעו מתוך התחשבות מרבית במעשיוּת ביצועם.
כל השאלות הכרוכות בפיצויים על אובדן רכוש פרטי של כל אחד מהצדדים יהיו נושא למו"מ ולהסכם מיוחד."

מבין הסעיפים שעלו בהסכם מומש למעשה רק הסעיף שעסק במעבר ובגישה אל הר הצופים, שנותר מובלעת ישראלית בתוך השטח הירדני.

למפת דרך בורמה

קראו עוד:

מלחמת העצמאות – חמשת המהלכים המרכזיים
מלחמה לא סדירה – המלחמה בדרכים
מלחמה לא סדירה - המלחמה בערים
מלחמה לא סדירה - הישובים המבודדים
הפעלת תכנית ד' ומבצע נחשון (אפריל 1948)
קרבות עשרת הימים (18-8 ביולי 1948)
מבצעי ההכרעה – מבצע "יואב"
מבצעי ההכרעה – מבצע "חירם"
מבצעי ההכרעה – מבצע "חורב"
מבצעי ההכרעה – מבצע "עובדה"
הקרב על ירושלים (פריט זה)