קרבנו של גדעון (שופ' ו: יא-כד) וקרבנו של מנוח (שופ' יג)

לזכרו היקר של ידידי ד"ר אריה טויג ז"ל
והוא גם בן חיל אשר לבו כלב האריה" (שמ"ב יז: י),

כאשר מספר דמויות ממלאות תפקידים דומים בתולדות האומה ותרבותה נגרמת לא אחת אסימילציה (= הידמות) בספורים המסופרים אודותן, והמוטיבים נוטים לנדוד מדמות אל דמות.

כך מצינו ספורים דומים על אברהם ועל יצחק בנו (ראה ספורי האשה – האחות ברא' יב: י-כ; כ; כו: א-יא) ועל הנביאים אליהו ואלישע (ראה לדוגמה ספור החיאת הילד (מל"א יז: יז-כד; מל"ב ד: ח-לז); כן ניכר דמיון בין ספורי משה לספורי אליהו (כדוגמה נצביע על תיאור ההתגלות בחורב שמ' לג: יז-כג ומקבילתה במל"א יט), וכן בין ספורי משה לספורי יהושע (למשל שמ' ג: ה; יהו' ה: טו), ועוד.

זו גם הסיבה לדמיון עז שבמסורות הפתיחה לספורי שני המושיעים, גדעון ושמשון, ספור ה' שלום (שופ' ו: יא-כד)¹ וספור קרבנו של מנוח (שופ' יג).

הדמיון בין המסורות המקבילות עשוי להשתרע על פני ספור שלם (כבמסורות שהזכרנו אודות אברהם ויצחק) או על קטע ממנו; כל מקרה יש לבדוק לגופו: האם השפיע אחד הספורים על רעהו ואם כך הדבר מהו כוונה של ההשפעה?² ושמא אין לדבר על שאילה אלא על דמיון ראשוני, מקורי, שהוא תוצאה של שאיבה ממקור משותף, מאוצר המוטיבים של הספרות הרווחת בעם? לא בכל מקרה האפשרויות הן אלטרנטיביות; יש שאנו מוצאים דמיון מקורי לצדם של מוטיבים שאולים, משום שדמיון ראשוני עשוי לגרור אחריו הידמות יתר. במלים אחרות: מעבד עשוי לקרב עוד יותר את הספורים, הדומים ממילא, בהוסיפו לאחד מהם קטע משלו בעקבות המסורת המקבילה. תופעה כזו אכן אירעה בדוגמה שלנו³, אולם לפני שנגש לדון בה נמנה את השיקולים שיש להביא בחשבון בנתוח קירבת מוטיבים בין ספורים:

א. האם מוטיב או הקטע המבטא אותו משתלב כהלכה בספור כולו (במידה והוא רק חלק ממנו), או שמא הוא בחזקת נטע זר בספור, מה שיצביע על משניותו.⁴
ב. האם המוטיב עולה בקנה אחד עם מרכיביה האחרים של הדמות (במידה ומשאר המסורות עולה תמונה אחידה פחות או יותר.)⁵ג. עולם האמונות והדעות עשוי אף הוא לעזור בבחינת כיוון השאלה (במידה וזו קיימת) אם, למשל, באחת המקבילות עדים אנו לבטויה של דת פרימיטיבית ולתמונת אלוהות גשמית בעוד שבמקבילתה נתעדנה התמונה והופשטה מגשמיותה אזי כיוון השאלה ברור.⁶ד. אף שיקולים לשוניים יסייעו בקביעת הכיוון וזאת כאשר לשונה של אחת המקבילות מאוחרת באורח בולט מזו של רעותה.

תחילה נצביע על קווי הדמיון שבין שופ' ו ול-יג, כדי לשכנע את הקורא בקיומה של זיקה ישירה בין שתי המסורות:⁷א. שני הספורים מהווים קדמה למפעלות הגבור ומתארים את האצלת הסמכויות עליו בידי שליחו של האלוהים.
ב. הופעת המלאך הלובש צורה אנושית: "וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו" (ו: יב) – "וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר אליה" (יג: ג) – דמיון מובהק בהתחשב בעובדה כי צירוף זה מופיע עוד רק בשמ' ג: ב: "וירא מלאך ה' אליו (אל משה) בלבת אש".
ג. ההבטחה כי הגבור יושיע את ישראל: "והושעת את ישראל מכף מדין" (ו: יד) – "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (יג: ה).
ד. ההפצרה כי המלאך ישאר ואף יאכל: "אל נא תמש מזה עד באי אליך והצאתי את מנחתי והנחתי לפניך" (ו: יח) – "נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים" (יג: טו).
ה. תשובת המלאך המביע הסכמתו להמתין (ו: יח) או הסכמה המסוייגת בהבעת הסירוב לאכל (יג: טז).
ו. בשני הספורים מדובר בעשייתו של גדי עזים (ו: יג; יג: טו).
ז. בשניהם מועלה הקרבן לעולה על ה"צור" (ו: כא ובפס' כ "הסלע", יג: יט) כשהמלאך אינו אוכל ממנו (ו: כ; יג: יט).
ח. לאחר עליית האש נעלם המלאך ואיננו (ו: כא; יג: כ).
ט. פחדו של גדעון פן יבולע לו והרגעתו על ידי המלאך (ו: כב) וכמוהו יראת מנוח והרגעתו על ידי אשתו (יג: כב-כג).

הדמיון העז מכדי שיהא מקרי מוליכנו עתה לשאלת כיוונה של הזיקה. שני גורמים כבדי משקל מכריעים, לדעתנו, את הכף ומורים כי קרבנו של מנוח שאול על ידי המחבר מקרבנו של גדעון.

א. בעוד שקריאת הספור אודות גדעון ומזבחו "ה' שלום" אינה מעוררת קשיים של ממש הרי שקריאת התיאור בדבר הפגישה בין מנוח והמלאך והקרבת הקרבן מעלה קושיות חמורות ביותר: הפסוקים העוסקים בקרבן מפריעים את רצף הספור: כאשר מבטיח מנוח לכבד את המלאך את תתקיים הבטחתו "מי שמך כי יבוא דברך וכבדנוך" (יז) אין הוא מתחשב כלל בקיומם של הכתובים טו-טז בהם כבר כבדו בגדי עזים. אף האמור בפס' כא: "ולא יסף עוד מלאך ה' להראת אל מנוח ואל אשתו אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" אינו עולה בקנה אחד עם ספור הקרבן: אילו ראה מנוח את המלאך בעלותו השמימה (פס' כ) היה נוכח בישותו העל טבעית מיד בתום הפגישה ולא היה עליו לצפות להוכחה מן העובדה שלא ראוהו עוד (פס' כא). זאת ועוד, הרצף שבשאילת מנוח לשמו של המלאך (פס' יז), תשובת המלאך (פס' יח) וביטוי יראתו של מנוח (פס' כ-כא) מזכיר עד מאוד את מהלך הקטע הדומה בברא' לב: ל-לא: "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי". מכל אלה עולה המסקנה שברצף המקורי לא נכללו הפסוקים טו-טז, יט-כ המספרים בקרבן וכן חלק מתשובת אשת מנוח לבעלה המבוהל: "לא לקח מידנו עלה ומנחה ולא הראנו את כל אלה וכעת" (פס' כג). תשובתה המקורית היתה, איפוא: "לו חפץ ה' להמיתנו לא השמיענו כזאת" – על אודות הילד העתיד להולד להם.

ב. מוטיב הקרבן הוא חלק אורגני ועיקרי בספור אודות גדעון – ספור איטיולוגי המהווה את ה- Ίερός λόγος של המזבח "ה' שלום"; לא כן בספור אודות מנוח ואשתו, ספור החותר ללידת הגבור לעקרה ולאחר התגלות האלוהות והבטחתה. כאן מוטיב הקרבן הוא אלמנט זר לאופי הספור.⁸ יתרה מזו, הפולחן הישראלי זר לספורי שמשון בכללם ואינו מופיע בהם אף פעם נוספת, בעוד שבספורי גדעון יש לו, לפולחן חלק ודי אם נתבונן בספור המקביל לספור "ה' שלום", ספור גדיעתו של מזבח הבעל והקמת מזבח ה' (ו: כה-לב) ובמסורת הקמת האפוד בעפרה (ח: כד-כז).

נראה לי כי בין הכתובים שנוספו לספור התגלות המלאך להורי שמשון ברוח ספורי גדעון יש למנות גם את סיום דברי המלאך לאשת מנוח: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (פס' ה) – כתוב אותו הבאנו לעיל במניין קווי הדמיון לספור גדעון. שהרי דברים אלה אינם חוזרים ומצוטטים בפי האשה כשהיא מספרת על הפגישה לבעלה.⁹ דברי המלאך לגדעון: "והושעת את ישראל מכף מדין" (ו: יד) ודברי המלאך בספורנו השאולים מהם הנם שתי ההבטחות היחידות של האלוהים לשופט (או לאמו) בדבר הישועה שיושיע את עמו מיד האויב. זאת ועוד, "ישועה מכף"... על ידי שופט מסוים אין עוד בשופטים אלא ב-ו: יד! "וישועה מיד" (נרדפתה של כף) שוב, רק לגבי גדעון בדברי העם אליו (ח: כב) ובכתובנו שבספור אודות שמשון (יג: ה). לאחר שקבענו את היקפה של התוספת מתברר שלא כל הקווים המשותפים לשני הספורים משניים הם: אחדים מהם א, ב, ט, שייכים לרבד המקורי של ספור מנוח; דמיון ראשוני זה הוא שהביא לידי הדמות יתר כלומר לתוספות מאוחרות יותר שהודבקו לספור מנוח בעקבות ספור גדעון.

את המשכו של תהליך ההידמות אנו מוצאים בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים. הלה מצייר את סצינת הקרבן בקווים "גדעוניים" יותר מן המספר המקראי "...ולא הסכים לבקשת מנוח להשאר וליטול חלק במתנת אורחים אולם כשהפציר בו נתפנה בכל זאת להמתין עד שיביאו לו מתנת אורח איזו שהיא ומנוח שחט גדי וצוה את אשתו לבשלו (כאן השפעת ברא' יח ועל כך בהמשך) וכשהיה הכל מוכן פקד המלאך להניח על הסלע את ככרות הלחם ואת הבשר בלא הכלים (ראה ו: כ) וכשעשו זאת נגע בבשר במטה שבידו והתלקחה אש ונשרף הבשר יחד עם ככרות הלחם (ראה ו: כא) והמלאך נראה להם והוא עולה בתוך העשן כמו במרכבה (כאן השפעת ספור עליית אליהו השמימה מל"ב ב: יא) השמימה" (ספר חמישי ח' ג').¹⁰

סיבה נוספת ל"השלמתו" של שופ' יג ברוח שופ' ו ניתן לראות בדמיון שבין ברא' י"ח לבין שופ' ו ולבין שופ' יג (בצורתו המקורית): נושא הספור בשופ' יג קרוב לזה של ברא' י"ח: הבטחת המבקרים העל-אנושיים לעקרה ולבעלה כי בן עתיד להוליד להם. הדמיון בין שופ' ו' לברא' י"ח מתבטא בנוסחת הפנייה של המארח לאוחיו: "אם נא מצאתי חן בעיניך" (יח: ג, שופ' ו: יז) והבקשה שבעקבותיה – כי האורח יואיל להמתין ולאכל; בשני הספורים האורחים נעתרים להפצרת המארח וממתינים (ברא' יח: ה, שופ' ו: יח), בשניהם כוללת הארוחה בשר ועוגות = מצות (ברא' יח: ו-ח, שופ' ו: יט) והיא מוגשת תחת עץ (ברא' יח: ח, שופ' ו: יט). דמיון בולט זה שבין ברא' יח לשני הספורים שבשופטים חיזק את הנטייה להידמות היתרה שבין השניים, וזו מצאה ביטויה בהוספת סצינת הקרבן ובכללה הארוחה ושידולו של האורח כי ישאר לסעוד, לספור מנוח.

הערות:

הסיפור בשופ' ו: יא-כד הריהו סיפור עצמאי שאינו קשור אל מה שלפניו ולאחריו, הוא אף מקביל במידה מרובה לסיפור הבא אחריו (כה-לב) שהרי שניהם מספרים אודות ראשיתו של פולחן ה' בעפרה. הראשון, סיפורנו, מספר על הקמת מזבח ויסוד פולחן עקב התגלות במקום ואילו השני מספר אודות ריפורמה פולחנית – בעור פולחן הבעל בעפרה והקמתו של מזבח לה' תחתיו. בעוד שהסיפור הראשון הינו בעיקרו סיפור איטיולוגי-פולחני, בשני מושם הדגש על חילוף שמו של הגבור – סיפור איטיולוגי-איטימולוגי.
מובן שסדר הופעתן של הדמויות במסורת הנוכחית אינו מלמד ולא כלום על כיוון ההשפעה סיפורים עך אלישע עשויים להיות קדומים מאלה העוסקים באליהו, סיפורים על אליהו מסיפורים על משה וכיו"ב.
ראה בהמשך דברינו, עמ' 154.
ראה לדוגמה משניותו של מוטיב ההחיאה בסיפור אליהו (מל"א יז: יז-כד) המקביל לסיפור ההחיאה באלישע (מל"ב ד: ח-לז): סיפור ההחיאה מפריע את רצף התיאורים הכרוכים ברעב: נחל כרית (ב-ז), הרעב בצידון (ח-טז) וסיום הבצורת בפרק יח. משך הסצנה הראשונה "ימים" = שנה (יז: ז) וכן משך השנייה (שם טו) עד שפרק יח פותח באמת "בשנה השלישית" (י"ח 1). העליה הנזכרת בסצנת ההחיאה (יט) אף היא זרה להקשר בעוד שיש לה מקום בסיפור אלישע (מל"ב ד: י ואילך). אף כינויו של אליהו בשם "איש האלוהים" זר לכינויו בסיפור שביז-יט והוא שאול מסיפורי אלישע, ש"איש האלהים" הוא כינויו המובהק. כל זה למדתי מפי מורי ד"ר א. רופא.
אם נשוב לדוגמת סיפור ההחיאה הרי שההחיאה הולמת יותר את דמות אלישע: כח ההחיאה, נשמר אצלו אף לאחר מותו (מל"ב יג: כ-כא). זאת ועוד, מרבית נסיו של אלישע קשורים בנושא החיים והמוות.
בהתגלות למשה בחורב (שמ' לג: יז-כג) ומקבילתה במל"א יט ניתן להצביע על כיוון הזיקה בשל תמונת האל בשתי המקבילות: זו שבשמות מעידה על שלב קדום יותר בתולדות הדת ותפיסת האלוהות, השווה שמ' ל"ג: כב-כג: "והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושבתי כפי עליך עד עברי והסרתי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו" עם מל"א יט: יג, ואיך שם נעלמת התפיסה האנתרופומורפיסטית של האל.
בדמיון שבין שתי המסורות, סיפור ה' שלום (ו: יא-כד) ושופ' יג דנו רבים אלא שעיקרם מנקודת ראות של תולדות הדת, ולא מבחינת הזיקה הישירה ביניהן. ראוי במיוחד להזכיר את עבודותיהם של Kittel, Studien zur hebr. Archäologie und Religionsgeschichte, 1908, p. 97-158; S.A. Cook, The Theophanies of Gideon and Manoah, JTS 28 (1927), p. 368-383.
קוק, החוקר את שתי המסורות מנקודת הראות של דת משווה אמנם מוצא בסיפור מנוח, שני אלמנטים שונים: האחד כרוך בעקרות האם, ומשנהו מספר בקרבן העולה שבסופו התגלות, ובהתקדשותו של מקום פולחן. עם זאת אין הוא רואה תלות ישירה בין סיפור גדעון לזה של מנוח ואין הוא מבחין בחספוסים אותם מנינו בפרק יג. לדידו שתי המסורות אודות קרבן העולה הריהן מסורות עצמאיות – מקומיות, האחת שמקורה בעפרה והשנייה מסורת דנית הכרוכה במקום הפולחן שבין צרעה ואשתאול. אשר להשקפתו כי האם יוצאת להשתטח על קבר משפחתי על מנת לבקש לה זרע אין לה כל תמיכה מן הטקסט. הוא מפתח רעיון זה וקובע כי הקבר הוא קבר מנוח, אפונים המשפחה – מנחת דן = מחנה דן, פתוח מפתה ועם זאת נעדר כל אחיזה בשלב הקיים של המסורת.
להפרשים אחרים בין דברי המלאך וצטוטם בפי האשה יש טעם ספרותי ועיין דברי חז"ל, במ"ר י"ז, ה. לא כן במקרה של פס' ה – מה לה לאשה להסתיר מבעלה בשורה נכבדה זו?
מעניין כי יוסף בן מתייהו אינו מספר את מעשה הקרבן בגדעון וייתכן כי מנהג הוא לו להימנע מסיפורים דומים ומקבילים על גבורים הממלאים פונקציות דומות – תהליך הפוך לזה המקובל בספרות המקראית. כך אין הוא מספר את סיפור ההחיאה במסגרת סיפוריו על אלישע אלא על אליהו בלבד, ביהושע אין הוא מספר את המעשה בשר צבא ה' הנגלה לו ומצווה עליו מה שנצטווה משה "של נעליך מעל רגליך"... (יהו' ה: יג, שמ' ג: ה), וביצחק אינו מספר את המעשה באשתו-אחותו ובאבימלך שהוא מספרו על אברהם.