שימוש בעדשות זכוכית להגדלה או להצתת אש, מתחיל בערך בשנת 300 לפנה"ס, אך את המשקפיים הראשונים לעזר ראייה או לתיקונה, המציאו כמעט בוודאות בשנת 1280 בפירנצה, איטליה, הנזיר אלסנדרו דלה ספינה ו/או חברו, הפיסיקאי סלבינו דלי ארמטי (1245-1317). המשקפיים היו מיועדים למי שסובל מרוחק-רואי (היפרמטרופיה), וצוידו בעדשות קמורות. הן הורכבו על ידי ארמטי, שפצע את עיניו, כשביצע ניסויים בהשתברויות אור. הוא גילה שניתן להגדיל את הופעת האובייקטים באמצעות הסתכלות מבעד לשתי חתיכות זכוכית קמורה.
בתחילת המאה הארבע עשרה, החלו להשתמש בעדשות קעורות לתיקון קוצר רואי (מיופיה). למעשה, תואר האפיפיור לאו העשירי (1475-1521) כמרכיב משקפיים (בעלות עדשות קעורות), בציורו של רפאל (1483-1520) משנת 1517. בעוד משקפיים קדומים היו עשויים מקוורץ מלוטש, הרי עד המאה השש עשרה, התפתחויות בתחום ייצור הזכוכית אפשרו להפוך פריט זה לייצור המוני.
משקפיים ממוסגרים, המוכרים לנו כיום, הוצגו בשנת 1746 לערך, על ידי החברה האופטית הצרפתית 'תומין'.
את המשקפיים הביפוקליים (דו-מוקדיים), שילוב העדשות הקמורות עם העדשות הקעורות, לתיקון שני סוגי הראייה (לדוגמה, עדשה עליונה לראייה למרחק ועדשה תחתונה לקריאה), פיתח המדינאי והממציא האמריקני בנג'מין פרנקלין (1706-1790), בשנת 1760 לערך.