|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בספר שמות מצויות צורות ספרותיות שונות: שירים, סיפורים ואגדות, חוקים והוראות פולחניות, רשימות ותיאורים.
שירת הים (טו, א-כא), היא מן השירות העתיקות במקרא, ואמצעיה הסגנוניים והספרותיים הם מן המשוכללים והיפים בשירת המקרא (ראה להלן, במבוא לשירה זו). בספר שמות מצויים עוד שרידי שירים הבאים פה ושם בסיפורים, ומעידים כנראה על קיומה של שירת עלילה על יציאת מצרים ועל הנדודים במדבר. והרי מספר חרוזים פיוטיים כאלה: זה שמי לעלם ותאמר כי ויט משה את מטהו על השמים הקלות יחדלון כי יד על כס יה כה תאמר לבית יעקב ויאמר ויאמר ה' ה' אל רחום וחנון כי ה' קנא שמו ויכס הענן את אהל מועד שרידי שירים אלה הם חרוזים פיוטים הבנויים על-פי עקרונות השירה. תקבולת הצלעות המאפיינת את השירה המקראית ניכרת בכל חרוז וחרוז, והיא מצויה בהם לסוגיה השונים: הנרדפת, הניגודית והמשלימה. צמדי המלים, שהם אבני היסוד בבניין צלעות החרוז, מצויים בכל חרוז וחרוז, וכמה מהם רווחים גם בשירה האוגריתית העתיקה: עולם / דר דר; הלך / מטר; אהל / משכן ועוד. אף החזרה בצלעות החרוז מצויה באחדים מהחרוזים שצוטטו לעיל (לב, יח), והיא אופיינית לשירה הקדומה. בחרוזים אלה מצויות גם מלים פיוטיות ונדירות, וכן צורות דקדוקיות ארכאיות ("ותהלך", "יחדלון").
אין סימני הבחן ברורים בין סיפור לאגדה. בהגדרה מכלילה ניתן לומר, שהאגדה מספרת על נושאים ועניינים שאין להם אחיזה במציאות, ואילו הסיפור עוסק בנושאים ועניינים מציאותיים. עם זאת, בסיפורים רבים שלובים מוטיבים המוגדרים כאגדתיים, ובאגדות רבות מצוי גרעין היסטורי ריאלי. האגדה והסיפור במקרא ממלאים את התפקיד, שמילאו המיתוס והאפוס בספרות המזרח הקדמון. המיתוס והאפוס כיצירות ספרותיות שלמות נעדרים לגמרי מן הספרות שכונסה במקרא, אך אין הדבר מעיד שלא היו כלל יצירות מסוגים אלה בקרב ישראל. ייתכן שהאמונה המונותיאיסטית סילקה את היצירות, שיסודן אלילי מובהק. אך הדחייה לא היתה מוחלטת, שכן עקבות ששרדו במקרא מעידים, שמיתוסים – וביניהם המיתוס על בריאת העולם ועל מלחמת ה' בים ובעוזריו – ואפוסים, ביניהם כנראה אפוס על יציאת מצרים, היו קיימים בישראל. משוררים ונביאים, חכמים וסופרים, ידעו על קיומם, רמזו עליהם ואף ציטטו מהם בתוך דבריהם, או השתמשו בהם כאבני בניין ליצירות ספרותיות אחרות, כסיפור ואגדה. האגדה היא מסורת עממית עתיקה ופיוטית, העוסקת בדמויות ובמאורעות מן העבר. האגדה שואבת מן המסורת ומוסיפה עליה מן הדמיון דברים הרחוקים מן ההיגיון האנושי – כדי לשמח ולהלהיב, לנגוע אל הלב ולהביא לידי הזדהות. ראשית האגדות במסורת שבעל-פה, שעבר מדור לדור, מן האב לבנו ומן המספר לשומעיו. לעומת זאת, הסיפור הוא היסטורי בעיקרו. מקובל להבחין בין הסיפור ההיסטורי-העממי ובין הסיפור הספרותי המשוכלל, מעשה ידי אמן. בספר שמות מצויים הסיפורים ההיסטוריים-עממיים והאגדות. סיפורים בעלי מוטיבים אגדתיים הם: סיפור לידת משה (ב, א-ו); סיפור "חתן דמים", שיש בו שריד מיתי מובהק (ד, כד-כו); סיפור מכות מצרים (ז, ח – יב, לו); סיפור קריעת ים-סוף (יד); סיפור מי מרה (טו, כב-כז); סיפורי המן והשלו (טז); סיפור מסה ומריבה (יז, א-ז); סיפור מעמד הר סיני (יט). הסיפורים העממיים-היסטוריים הם: סיפורי שעבוד מצרים (א; ה); סיפורי מסע בני-ישראל במדבר ומלחמתם בעמלק (יז, ח-טז); סיפור המפגש עם יתרו (יח). מתייחד לעצמו סיפור מעשה העגל (לב-לד), נשתלבו בו יסודות שונים ונשתכלל מבנהו הספרותי (על כל הסיפורים האלה ראה מבואות מפורטים במקומם).
לחלקים אחרים של המאמר:
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
