לשם מה צריכים עבדים?

אחד ההיסטוריונים היוונים הקדומים מספר על קבצן נכה שפנה למועצת העיר אתונה, התלונן שאין ביכולתו לרכוש אפילו עבד אחד וביקש תמיכה מהשלטונות.
הסיפור הזה נראה מגוחך אולי, אולם הוא מעיד עד כמה הייתה העבדות חלק בלתי נפרד מהחיים. אילו חייתם ביוון, למשל, במאות החמישית והרביעית לפני הספירה, וברומא במאות השנייה והראשונה לפני הספירה, הייתם יכולים להיות או עבדים או אדונים, בעלי עבדים. בדרך כלל לא הייתה אפשרות נוספת. אילו הייתם בצד של האדונים היה עומד לרשותכם מבחר אפשרויות להשגת עבדים. הייתם יכולים, למשל, לסור לשוק העבדים בדלוס, שנמכרו בו כ-10,000 עבדים ביום, ולבחור לכם עבד. בשוק הייתם יכולים למצוא אנשים שנחטפו על ידי שודדי ים,ילדים שנחטפו בערים מרוחקות, ועבדים שבעליהם החליטו למכור אותם לרגל נסיעה. כמובן, לא תמיד צריך לקנות עבדים, לפעמים אפשר לקבל אותם במתנה ליום ההולדת, לרשת אותם מדודה זקנה, או לאמץ ילדים עזובים ולגדל אותם כעבדים.

הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו הציג את העבדות כתופעה הסותרת את טבע האדם:

"מי שמוותר על חירותו מוותר על מידת האדם שבו, על הזכויות האנושיות, ואפילו על חובותיה. אין כל פיצויים אפשריים לגבי מי שמוותר על הכל. ויתור כזה סותר את טבע האדם..."

(ז'אן ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, עמ' 17)

כיצד קרה שבני אדם רבים כל כך לאורך ההיסטוריה נאלצו לאבד את צלם האנוש שלהם ולהפוך לעבדים?

נראה שהתשובה לשאלה זאת קשורה במידה רבה להתפתחות הכלכלית והמדינית של חברות בעולם. בימי קדם הכלכלה התבססה על משקים קטנים יחסית - לרוב האנשים היו חלקות קטנות שסיפקו את צורכיהם הבסיסיים. לפיכך העבדים בחברות הקדומות לא מילאו צורך קיומי בחיי היום-היום.

זה היה המצב בתרבויות הקרובות לתרבות הישראלית. במצרים ובמסופוטמיה הקדומה העבדות לא הייתה מרכיב הכרחי בכלכלה - בשוק הפרטי עבדים היו מוצר של מותרות. בבבל של ימי חמורבי, למשל, שכרו של פועל שכיר הגיע לסכום של שישה שקלי כסף לשנה, ואילו מחירו של עבד היה 20 שקלי כסף. במצב זה רק לעשירים גדולים היו עבדים, וגם להם היו בדרך כלל עבדים מועטים.

בראשית האלף השני לפני הספירה החלו החברות הכפריות הקטנות להפוך לערים ואחר כך לממלכות. על הממלכה מולך כמובן מלך, וכאשר הממלכה משגשגת המלך מנציח את עצמו במפעלי בנייה גדולים. כך נוצר בחברות אלה צורך בעבדים רק כאשר המלך רצה להקים או לשפץ מבנים גדולים. מלך שרצה להקים במשך זמן קצר מקדש, ארמון או חומה, נזקק לכוח עבודה גדול וזול. הוא היה יכול לכפות על בני עמו לעזוב את משקיהם ולהתמסר לשלוש שנות עבודה כדי לשפץ את ארמונו, אולם בכך הוא היה עושה צעד שהיה פוגע בכלכלה (ובמיסים) של ארצו, וגם ביציבות שלטונו. סיפור המרד של ירבעם בן נבט בשלמה מדגים כיצד העסקת אזרחים במפעלי בניה מלכותיים יכולה לערער את יציבות השלטון.

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו: וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף:

(מלכים א - יא, 26-28)

עבדים היו פתרון הרבה יותר פשוט משימוש באזרחים. העבדים היו אנשים חסרי זכויות, אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית קשה שהכריחה אותם למכור את עצמם, או זרים, בני תרבות אחרת, שנשבו במלחמה או נחטפו מארצותיהם והפכו לעבדים. במשך הזמן ילדו אנשים אלה ילדים ונכדים, ואלה כבר נולדו למציאות של עבדות. עבדים אלה, המכוּנים במקרא "ילידי בית", היו צייתנים יותר מעובדים שכירים. כמו בהמות עבודה היה צריך רק לדאוג שיאכלו, ואם עֶבד היה נמחץ תחת אבן גדולה או צונח מפיגום לא היה צורך לתת על כך דין וחשבון לאיש. העבדים היו המשאיות, המנופים והטרקטורים של העולם העתיק .

לתהליך זה מקום חשוב בתולדות עם ישראל. הצעדים הראשונים של ישראל כעם מתוארים במקרא כהתארגנות של קבוצת עבדים נוכריים המשועבדת למצרים. בכתובות ממצרים, המכוּנה במקרא "בית עבדים", בולטת הנוכחות של עבדים אפריקניים, פיניקיים ואחרים. הגדיל לעשות רעמסס השלישי מלך מצרים, אשר לפי אחת התעודות העסיק 113,000 עבדים.

ההתפתחות הכלכלית של התרבות היוונית, ולאחריה התרבות הרומית, הביאה את העבדות לשיאים חדשים. היוונים, ובמיוחד הרומאים, הגדילו את שטחי הממלכות שלהם. רבים מהשטחים הכבושים נתנו למקורבים לשלטון כנחלות פרטיות. במשך הזמן סופחו רוב המשקים הקטנים לנחלות הפרטיות הגדולות ונוצרו נחלות ענק שנזקקו לכוח עבודה שיעבד אותם. הרומאים הממוצעים לא התאימו לעבודה כזאת, שכן רובם היו במצב כלכלי טוב יחסית והעדיפו שלא לעבוד בעבודות מפרכות. וכך הפכו הרומאים להיות תלויים יותר ויותר בעבדים שעיבדו את האדמות האלה. העובדה שבשוק הרומאי נסחרו עבדים רבים כל כך הביאה לכך שבהדרגה גם יושבי הערים החלו להשתמש בעבדים בעבודות שונות החל מטיפול במשק הבית וכלה בעבדים בעלי מקצוע מסוים: מורים, רופאים, משוררים, פילוסופים, מצביאים ופקידי ממשל בכירים שהיו עבדים. אנשים אלה אמנם לא עבדו בעבודות פיסיות קשות, אולם הם היו משועבדים לאדוניהם לא פחות מעמיתיהם החקלאים.

ביטוי לתלות העצומה של האימפריה הרומית בעבדים אלה מצוי בדבריו של חוקר הטבע הרומאי, פליניוס הזקן, הכותב בשנת 77 לספירה:

"אנו הולכים באמצעות רגליהם של אחרים, מכירים את מכרינו באמצעות עיניהם של אחרים, סומכים על זכרונם של אחרים בשעה שאנו מברכים את המבקרים שלנו בברכת השלום היומית ושמים את חיינו בכף ידיהם של אחרים. את מנעמי הטבע איבדנו, רק המותרות נשארו בידינו"

(צ' יעבץ , ז' רובינזון, מרידות עבדים ברומי, עמ' 62)

תופעות אלה של עבדות התרחשו בשינויים קלים במהלך ההיסטוריה של האנושות גם בקיסרות הסינית, באימפריה העותמנית, בארצות הברית ובתרבויות רבות אחרות. העובדה שמדובר בתופעה נפוצה כל כך החוצה תרבויות ותקופות גרמה לכך שהוגים רבים רואים בה תופעה בלתי נמנעת. הוגה הדעות בן המאה ה-19, מכאל באקונין, כותב על העבדות:

"עבדות יכולה להחליף צורה ושם – בסיסה נותר זהה. בסיס זה מבוטא במילים: היות עבד משמעו היות מוכרח לעבוד עבור אנשים אחרים – כפי שהיות אדון הינו לחיות על-גבי עמלם של אנשים אחרים. בימי קדם, כבימינו באסיה ואפריקה, ניקראו עבדים בפשטות 'עבדים'. בימי-הביניים קיבלו את השם 'צמיתים', והיום מכונים הם 'מרויחי-שכר'. עמדה זו מבין האחרונות הינה מכובדת וקלה מזו של עבדים, אך למרות זאת הם מוכרחים בידי הרעב והמוסדות הפוליטיים והכלכליים לתחזק בעבודת-פרך את חוסר-מעשם היחסי או המוחלט של אחרים. מכאן, הם עבדים. ובאופן כללי, אף מדינה, קדומה או מודרנית, לא הצליחה ולא תצליח לעולם להסתדר ללא עבודת הכפייה של ההמונים, יהיו הם מרוויחי-שכר או עבדים, כבסיס עיקרי וחיוני באופן מוחלט לחירותם ותרבותם של המעמד הפוליטי: האזרחים."