על עוני, רעב וקיפוח

אי-שוויון מרחבי וחברתי בישראל

ההצהרות המתמידות על השוויון המוענק לתושבי מדינת ישראל והצורך לאפשר לכולם תנאים שווים למחיה, לקידום ולהתפתחות, הן נחלת חלקנו מאז הקמת המדינה. הצהרות אלה קיבלו מישנה תוקף בעת העלייה הגדולה בראשית שנות ה-50 כאשר התעוררה בקרב המוסדות המיישבים דאגה רבה לגבי הפער הכלכלי והחברתי שנוצר בעקבותיה. ההכרזות על הצורך בשוויון חברתי נשאו גם אופי פוליטי משום שהממשלה שהיתה אז בשלטון ביססה את חיי אוכלוסיית המדינה על דמוקרטיה ועל סוציאליזם, כאשר המנהיגים שאבו אידיאות של שוויון ואחווה מן המגזר החקלאי, הקיבוצי והחלוצי שממנו באו ושעל ברכיו התחנכו.

עם הקמת המדינה מצא רעיון השוויון החברתי את ביטויו במרחביה של מדינת ישראל בכל האמור לגבי פיזור אוכלוסיה על פני כל שטחי המדינה, ייסוד ערים חדשות בכל אזוריה, והקצאת מקומות תעסוקה בכל מקום שבו התגוררה אוכלוסיה. כן הוצגו אז אידיאלים כהפרחת שממות הנגב, ייהוד הגליל, התיישבות בהר ובספר, הגדלתה של ירושלים כבירת ישראל ועוד. הון עתק הושקע בניסיונות להגשמתו של השוויון החברתי והמרחבי במגמה להקים מדינה בעלת פיתוח מאוזן וללא פערים חברתיים.

אולם הסתבר, שהנתונים הגיאוגרפיים האובייקטיביים במדינת ישראל אינם מאפשרים כלל פיתוח מרחבי שוויוני, כשם שהדבר אינו ניתן להתבצע ברוב מדינות העולם משום שההבדלים האזוריים באקלים, בטופוגרפיה, במקורות מים, בתשתית תחבורתית, בטיב הקרקע ובמורשת ההיסטורית רבים בהן לאין שיעור. אין דומה מרחב ההזדמנויות לתעסוקה ולהתפתחות כלכלית של יושבי המדבר לאלה של היושבים בלב מישור החוף, ואין סיכוייהם של יושבי ההר דומים לאלה של היושבים לחוף ים. כל מי שנמצא בתנאים גיאוגרפיים קשים יותר או במרחק גדול ממרכזי הפעילות של המדינה, סיכוייו ליטול חלק בפעילות הכלכלית והחברתית הלאומית הולכים וקטנים.

על אף שתהליך ההתיישבות בישראל היה מתקדם ביותר וצבר ניסיון של שנים רבות, אין היושב כיום בפריפריה מסוגל עדיין להתגבר על הדומיננטיות הפיסית של סביבתו, ועל אף כל הפיתוח והמודרניזציה הוא שבוי בידי סביבתו הטבעית היוצרת מגבלות נוקשות ובלתי מתפשרות. לכן אין פלא, שלאחר למעלה מ-56 שנות פיתות אינטנסיבי בישראל עדיין אין הנגב מיושב במלואו, מחוז הדרום אינו מהווה יותר מ-13% מכלל אוכלוסיית ישראל, המרוכזת ברובה בבאר שבע ובעוד כמה עיירות פיתוח בנגב הצפוני. הנגב התופס כמחצית משטחה של מדינת ישראל עדיין שומם בהרבה מחלקיו. הגליל אינו מושך אוכלוסיה רבה, ובמשך שנים רבות אין שיעורו עולה על כ-16% מכלל אוכלוסיית המדינה, מה גם שבתחומו הולך ונחלש בהתמדה שיעור האוכלוסייה היהודית ביחס לערבית. עיירות הפיתוח אשר אמורות היו לשנות באורח יסודי את מערך הערים המדרגי של ישראל, לקלוט אוכלוסיה רבה ולפרוס אותה ואת פעילותה הכלכלית והחברתית על פני כל שטחה של ישראל, אינן כוללות יותר מאשר 18% מכלל אוכלוסיית ישראל היהודית, וכמה מהן אף נמצאות במאזן הגירה שלילי. להוציא כמה ערים מוצלחות כאשדוד, באר שבע, נצרת-עילית וכרמיאל, רבות מהן מחפשות עדיין את עתידן.

בניגוד למטרות, למגמות ולאידיאות שרווחו מאז הקמת המדינה, במיוחד בעשור השנים הראשון, היתה התנהגותה ופעילותה של אוכלוסיית ישראל שונה מן הצפוי. רובה נטה דווקא להתרכז במישור החוף ולא בפריפריה, להיות עירוני ולא חקלאי, עד כי שיעור העיור בישראל הגיע לכ-89%, שהוא מן הגדולים בעולם. כמחצית האוכלוסייה של ישראל מתגורר במחוזות תל אביב והמרכז, ואילו המגזר הקיבוצי, שהיווה בעבר גולת הכותרת בהתיישבות חלוצית בעל איכות גבוהה, אינו מקיף יותר מאשר כ-4% מן האוכלוסייה היהודית.

על אף האידיאלים הנשגבים של ייחודיות עם ישראל בארץ ישראל קיבלה המדינה אופי ומיבנה מערב אירופאי על כל סממניו. להוציא העדר משאבי טבע הקיימים באותן מדינות, הרי אין ישראל שונה הרבה מהן. 70% מאוכלוסייתה מרוכזים לאורך קו החוף עד לקו גובה 100 מטרים מעל פני הים; המגזר העירוני הולך וגדל בה בהתמדה על חשבון המגזר החקלאי; הבניה האינטנסיבית מתפרסת על קרקע חקלאית; כלכלתה הולכת ומרחיבה את מגזר השירותים והפיתוח הטכנולוגי; החברה נעשית מונעת בקצב מהיר ביותר; צריכת האנרגיה עולה משנה לשנה; מערכות התחבורה והתובלה תופסות יותר ויותר שטחים פתוחים; החקלאות נעשית סלקטיבית מבחינה ענפית; ואילו החברה נעשית יותר חומרנית ובעלת אופי קפיטליסטי תוך שאיפה מתמדת לרווחת הפרט.

מאפייניה המרחביים של חברה כזאת הם: פיתוח מוקדי כוח כלכליים באזורים נבחרים ובעלי יתרון אסטרטגי מקומי, ובמקרה שלנו - תל אביב חיפה ופרווריהן; ניצול כוח עבודה מיומן לפעילות כלכלית, שאותו ניתן להשיג בערים הגדולות בגלל הרכבן הדמוגרפי, ההטרוגני והאתני, תוך מתן קידום מהיר לבעלי יוזמה, השכלה, מוטיווציה והון; מרחב של יוזמה פרטית וחופשית, ריכוז כוח פוליטי ומשאבים במוקדי צמיחה סלקטיביים ופיתוח תשתית מקיפה בריכוזים בולטים. חברה כזאת כלל אינה שוויונית, אינה פעילה בכל מקום במרחב, היא מנצלת יתרונות מקומיים עד תום, ואינה מעודדת אוכלוסיה חלשה וחסרת מניעים כלכליים.

התפתחות מודרנית מעין זו שחלה בישראל מתאפיינת בקיטוב בין הגלעין המאוכלס לשוליים, בין האזורים הנוחים והמפותחים לבין הרחוקים והנחשלים. אלה האחרונים חסרים תשתית פיסית נאותה, הם אינם משופעים בדרכי תחבורה, במוסדות חינוך ותרבות או במפעלי תעשיה, כי כל אלה מתפקדים טוב יותר בריכוזי אוכלוסיה גדולים ולא באזורי ספָר פריפריים. גם המוסדות הפוליטיים אינם משקיעים הרבה בפריפריה, כי כוחם האלקטוראלי מצומצם בלאו הכי. במקרה הטוב נמצא בפריפריה מגזר חקלאי מפותח, אך לא ערים גדולות, ולא מערכות שירותים המשתוות לאלה שבמגזר העירוני.

השוליים הפריפריים של ישראל, המשתרעים מקריית שמונה בצפון בואכה הגליל העליון והתחתון המזרחי, מרכזו של הגליל ההררי, מזרחו של מישור החוף, פרוזדור ירושלים, השפלה הדרומית והנגב, מקיפים כ-75% משטח מדינת ישראל. להוציא המגזר הקיבוצי הוותיק המצומצם המציין, כאמור, איכות גבוהה יחסית בפריפריה החקלאית, ברוב המרחב הזה נמצא ריכוז של מאפיינים בעייתיים, הן גיאוגרפיים והן דמוגרפיים, חברתיים וכלכליים. לא זו בלבד ששוליים אלה נחותים מבחינה פיסית, הם המאכלסים את רוב אוכלוסיית העולים, את אוכלוסיית המצוקה וכן שכבות אוכלוסייה, שהגיעו ארצה מרקע של תת-פיתוח. בעבור אוכלוסיה זו הופרחו בשעתו הסיסמאות של "כור היתוך", "מיזוג גלויות", "סגירת פערים חברתיים", "אינטגרציה חברתית וחינוכית" וכד'. מנקודת מבט גיאוגרפית-מרחבית היו אלה סיסמאות בלבד ומס שפתיים ששילם הגלעין לשוליים, שכמעט שאינן ניתנות להגשמה, וכל ניסיון לצאת נגד הנתונים הפיסיים שמציבה המדינה לאוכלוסייתה, מחירו גבוה ביותר, כך שהשחייה נגד הדומיננטיות הגיאוגרפית היא קשה למדי. מי שהושיב אוכלוסיה במרחב פריפרי צמצם מראש את מרחב ההזדמנויות שלה להתפתחות, להתחנכות ולמודרניזציה והגדיל את אי-השוויון החברתי, הכלכלי, התסכול והקיפוח החברתי במדינת ישראל.

ביטוי מוחשי לאי-השוויון הכלכלי והחברתי הקיים בישראל ניתן היה למצוא בסקר ההכנסות של משקי בית שביצעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכ-14,000 בתים בשנת 2002. מנתוני הסקר עלה, שהפערים בין שכבות האוכלוסייה בישראל ממשיכים להעמיק. ההכנסה של העשירון העליון היתה גדולה פי 13.4 מזו של העשירון התחתון כאשר ממוצע ההכנסה החודשית של משק בית בעשירון העליון היה 42,180 שקל לחודש לעומת 3,160 שקל בעשירון התחתון, דבר המאשר נתונים קודמים על שחיקה בהכנסות העשירון התחתון. בשנת 2000 הכנסתם של העשירים ביותר היתה רק פי 11.9 מזו של העניים ביותר. ישראל אמנם נחשבה פעם אחת המדינות השוויוניות בעולם, אולם כבר 20 שנה ויותר היא אינה יכולה להתפאר בתואר זה.

הסיבות לפער הכלכלי והחברתי בישראל נעוצות בגורמים רבים: שיעורי צמיחה נמוכים בתוצר לנפש; שיעור נמוך של השתתפות גברים בכוח העבודה; שיעור גבוה של עובדים זרים בכוח העבודה; הפרטת שירותי חינוך ובריאות; שיעור גבוה של לידות במשפחות שאינן משתתפות בכוח העבודה; והשפעת הגלובליזציה שהורידה את רמת השכר. שנת 2002 ושנת 2003 הביאו עמם קיצוצים מאסיביים בקצבאות הביטוח הלאומי, שפגעו באופן בולט בעשירונים התחתונים. הפער הקיצוני בין עשירים לעניים בישראל בא לידי ביטוי גם בהון שבידי הציבור. על פי נתוני ועדת חקירה פרלמנטארית לבחינת הפער החברתי נמצא, שכ-800 מיליארד שקל מההון הפרטי מוחזקים בידי העשירון העליון, ואילו 90% מהאוכלוסייה מתחלקת בשאר ההון, שהוא כ-340 מיליארד שקל. וכדברי פתגם יהודי: "אם ברצונך לדעת מה חושב אלוהים על כסף, ראה למי שהוא נותן אותו..."

תולדתה של התעסוקה הנחשלת

נושאי התעסוקה, האבטלה והאוכלוסייה הענייה בישראל, מקורם בעבר הלא-רחוק ותולדתם היה בשלבים הראשונים של הקמת המדינה, העלייה ההמונית בשנות החמישים יצרה אז מציאות חברתית וכלכלית חדשה בארץ. היא היתה תוצאת הפתרונות המאולתרים שהמוסדות הקולטים נדרשו להם בהתמודדותם עם המשימה רבת-ההיקף של הכפלת והשלשת האוכלוסייה במשך שנים מעטות, שהיתה מלווה בתהליכים ובתופעות שלממונים לא היתה שליטה עליהם, ובמיוחד לא בכל האמור לגבי ההרכב החברתי-כלכלי של העולים. התכונות הדמוגרפיות של עליות שנות החמישים, כגון: גיל, גודל המשפחה ורמת ההשכלה השפיעו במידה ניכרת על הרכב כוח האדם ואיכותו שעמד לרשותה של המדינה. שיעורם של עולי העלייה ההמונית בכוח העבודה בישראל היה קטן משיעורם של הוותיקים בו. הסיבות לכך היו עליית משפחות שלמות מרובות ילדים, רמת פעילות נמוכה של הנשים ילידות אסיה-אפריקה בשוק העבודה וצמיחתה של אבטלה גדולה, כפי שמתואר בפירוט-יתר בספרו של פרופ' משה לוסק "העלייה הגדולה בשנות החמישים, כשלונו של כור ההיתוך", הוצאת מוסד ביאליק, 1999.

כבר אז נעשו ניסיונות לצמצם את האבטלה, ב-1949 הגיע שיעור האבטלה ל-9.5 אחוזים מכוח העבודה האזרחי, ויחד עם תושבי מחנות העולים הגיעה האבטלה לכ-14 אחוזים. בשנתיים שלאחר מכן צומצמה האבטלה למרות העלייה ההמונית, וזאת באמצעות יצירת תעסוקה בבניין ובעבודות ציבוריות שמומנו במידה רבה בהדפסת כסף. ב-1953 הגיעה האבטלה לשיעור של 11.3 אחוזים למרות התרוקנות מחנות העולים מתושביהם. מכאן ואילך הצטמצמה האבטלה בהתמדה אולם לא נעלמה. ראוי לציין, ששיעור האבטלה בקרב העולים יוצאי אסיה-אפריקה היה בכל התקופה גדול יותר משיעורה בקרב קבוצות עולים אחרות, ושהאבטלה בקרבם היתה גם עמוקה יותר. כדי להתמודד באבטלה יזמה הממשלה מפעם לפעם מבצעים של עבודות דחק מיוחדות, שערכן להרחבת בסיס הייצור היה בעל ערך אפסי.

באותה עת היתה זרימה של ותיקים ממוצא אירופי לעבודות פקידות, לעבודות מקצועיות בתחום הייצור, ובמידה מסוימת גם למקצועות חופשיים, ואילו התרכזותם של מרבית העולים יוצאי אסיה-אפריקה היתה בחקלאות, בשירותים ובעבודות בלתי מקצועיות אחרות. כ-76 אחוזים מן העולים החליפו את עיסוקם לפחות פעם אחת. הנפגעים העיקריים היו הסוחרים והחנוונים שהפכו להיות חקלאים ופועלי יום שכירים. ההסבה שעברו היתה כרוכה בירידה משמעותית במעמדם החברתי ובאובדן יוקרה. גורל דומה היה לקבוצת בעלי המלאכה המסורתיים, כגון: צורפים, חייטים ואורגים מקרב יהודי מרוקו, שנהפכו לחקלאים או לפועלי חרושת, אך תחושות של אובדן יוקרה היו פחות חריפות בקרבם. רק עולים בעלי המקצועות "המודרניים" בענפי החשמלאות והמכונאות, רובם ככולם צעירים, נקלטו בקלות יחסית וללא צורך בהסבה מקצועית ניכרת, אך אלה היו מעטים.

המגמה הכללית בקרב בניהם של ילידי אירופה, ותיקים ועולים כאחד, היתה ניידות כלפי מעלה בסולם המקצועי, אולם מגמה בלתי אחידה נמצאה בקרב העולים החדשים מארצות האיסלאם, מקצתם טיפסו כמה שלבים בסולם היוקרה המקצועי, אך מזלם של רבים אחרים לא שפר עליהם. הם נשארו רתוקים למעמד החברתי-כלכלי של אבותיהם או אף התדרדרו כלפי מטה בשיעורים גדולים יותר מאשר קבוצות אוכלוסיה אחרות. הניידות כלפי מעלה בקרב הבנים לילידי אסיה-אפריקה לא נעשתה בקצב מהיר. גם היה חוסר שוויון בהזדמנויות לעולים מארצות המזרח בתחום התעסוקה, ואילו המוצא העדתי יצר שיעורים שונים של גישה אל הזדמנויות תעסוקה. גורם נוסף שהשפיע על מידת ההסבה המקצועית ועל מידת ההמשכיות בתפקוד תקין בכוח העבודה היה האזור הגיאוגרפי שאליו נקלעו העולים, ובייחוד אם היה זה כפר או עיר ומידת קירבתם אל המרכזים העירוניים הגדולים. בעקיפין השפיע הדבר על הליכי הקליטה הכלכלית של קבוצות העולים מארץ מוצא אחת, שכן העולים לא התפזרו באופן שווה על פני כל הארץ משום שהעולים נטו להתרכז באזורים גיאוגרפיים מסוימים על פי מוצאם. ילידי אסיה-אפריקה היו מרוכזים בעיקר בעיירות הפיתוח וביישובים עירוניים ותיקים קטנים. הפער הכלכלי בין העיר לבין האזורים הכפריים היה אז גדול מאוד.

בגלל הפיזור הבלתי שווה של העולים ביישובים העירוניים לסוגיהם היו הבדלים ניכרים בין יוצאי ארצות מוצא שונות בכל הנוגע לסוג ההזדמנויות הכלכליות שנמצאו להם ולהיקפן. בשנות החמישים היו כל עיירות הפיתוח שוות בהזדמנויות הכלכליות שהציעו, והיה זה לרוב שוק זעיר ובלחי מגוון, מפעל מרכזי אחד בענף הטקסטיל או המזון או תעסוקה בשירותים ובעבודות ציבוריות עונתיות. ענפי תעסוקה אלה התבססו על תעשיות עתירות כוח אדם בעל כישורים מקצועיים והשכלתיים נמוכים. כ-40 אחוזים עסקו כבר אז בעבודות כפיים לא-מקצועיות. לעומת זאת רק 18 אחוזים עסקו בעבודות כפיים לא-מקצועיות בערים. שני גורמים - איכות כוח האדם בעיירות הפיתוח והרמה הטכנולוגית של המפעלים שהוקמו בהן הזינו זה את זה והיקשו על כל שינוי בהרכב התעשייה ובהרכב כוח האדם בעיירות הפיתוח. דבר דומה קרה במידה מסוימת גם במושבי העולים, שהיו באותן שנים נטל כבד על המוסדות המיישבים מפני שתושביהם לא ידעו לנצל ביעילות את אמצעי הייצור שהועמדו לרשותם.

לשם מניעת האבטלה ננקטו צעדים, כגון עבודות דחק שנועדו להבטיח לעולים תעסוקה כלשהי, יצרנית ולא יצרנית, ובלבד שלא יזדקקו לביטוח אבטלה. העולים, כמו מהגרים אחרים בעולם, היו אז יותר ניידים מבחינה תעסוקתית. סגירת מחנות העולים, ושינוי מקום המעברות הגדילו את הניידות ואפשרו גמישות רבה יותר בתכנון הקליטה הכלכלית. ניידות טובה אפיינה את עולי ילידי אירופה, אך פחות את ילידי אסיה-אפריקה.

מן האמור לעיל נובע, כי החלוקה בין השכבות האמידות והעניות נקבעה כבר אז על בסיס ההשתייכות העדתית והוותק. אפילו נובעת חלוקה זו אך ורק מההבדלים בתרומה הכלכלית שתרמו שכבות אלה, הרי הקשר שנוצר בין ההשתייכות לעדה או לקבוצת ותק מסוימת לבין הרמה הנמוכה של התמורה הכלכלית החל לגרור הרגשות של קיפוח ונחיתות ויצר מחיצות ומתח חברתי ותרבותי בחברה המתגלים עד עצם היום הזה.

העניים ממעש

נושא העוני שעולה מעת לעת אל כותרות כלי התקשורת, סיבותיו וגורמיו עמוקים. לפי הערכות המוסד לביטוח לאומי חלה כל העת עליה במספר המשפחות שנמצאות מתחת לקו העוני, שהגדרתו מבוססת על חישוב מקורות הכנסה ביחס לצרכים משתנים לפי גודל המשפחה. לפיכך, עני נחשב מי שהכנסתו נטו בחודש נמוכה ממחצית ההכנסה החציונית של כלל האוכלוסייה. אולם אין העוני נמדד אך ורק במתיחת קו סטטיסטי זה או אחר, כי אם בראש ובראשונה במהותה ובמידת אחריותה של מדינת ישראל לרווחת תושביה.

יש הסבורים, שכ-20% מתושבי ישראל חיים מתחת לקו העוני, כלומר, שכל אדם חמישי בישראל הוא עני; שכרבע מהילדים בישראל עניים, כלומר, שכל ילד רביעי חי במשפחה ענייה; ששיעור הערבים העניים בישראל גדול פי שלושה משיעור היהודים העניים; שחצי מהילדים הערביים חיים במשפחות עניות; שמספר העניים בארץ הוא למעלה ממיליון נפש; ושמספר הילדים העניים הוא מעל לחצי מיליון. העוני אינו תופעה הפוגעת בשוליים של החברה, כי אם גם משליך על דמותה של החברה כולה. הנתונים שלעיל הם אכן קשים למדי, ונשאלת השאלה, האם העוני הינו כורח המציאות בכל חברה, ואם כן, מתי הוא מופיע? "במדינה המנוהלת כהלכה – העוני הוא בושה, ואילו במדינה שאינה מנוהלת כהלכה - העושר הוא בושה" - דברי קונפוציוס.

דעה קיצונית טוענת, שהעוני הוא באחריותו הבלבדית של הפרט, ונובע מנחיתות מולדת ומאופי עצלני של האדם בעולם תחרותי. מי שנתון בתכונות כגון אלה, סביר להניח שיסבול מכך במהלך חייו ויידון לעוני ולמחסור. אצל אנשים מוגבלים פיסית ונפשית נובע העוני מאי-יכולתם לעמוד בתחרות הכלכלית בחברה מודרנית, אף על פי שהם עשויים להיות נתמכים בידי מוסדות רווחה ממלכתיים וציבוריים. דעה קיצונית שניה טוענת, שעוני הוא תוצאה של ניצול עניים על ידי עשירים. אמנם אין כאן כוונה מיוחדת כלשהי בניצול או בקונספירציה מצד העשירים כלפי מגזר אוכלוסיה חלש יחסית, כי אם תוצאה בלתי נמנעת מן המציאות הכלכלית בעולם מתפתח, שבו שורר אי-שוויון בחלוקת הון, משאבים וידע. דעה שלישית טוענת, שהעוני נובע מאי-שוויון איכותי בין היצע לביקוש בכוח העבודה במשק. כמעט בכל משק קיים עודף של כוח עבודה בלתי מיומן על פני כוח עבודה מקצועי. אפילו בתנאים אופטימאליים של משק יהיה הביקוש לכוח עבודה בלתי מקצועי קטן יותר, ועל כן ייווצר עוני באוכלוסיה, הנובע מחוסר תעסוקה ומאבטלה של חלק ממנה. חינוך מקצועי והכשרת עובדים למיומנויות מסוימות, על מנת למלא את הפער במקומות עבודה פנויים, עשוי לשפר במידת מה את אי-השוויון הזה, אך השיפור יהיה לרוב זמני או מקומי בלבד, משום שבכל עת יימצאו יותר אנשים בלתי מיומנים מבחינה מקצועית, החיים בעוני מאשר אנשי מקצוע המתפרנסים ממקצועם בכבוד ומן הידע שרכשו.

דעה רביעית טוענת, שעוני ישרור כמעט תמיד בקרב אוכלוסיה של בני מיעוטים, וזאת בגלל אפליה המקובלת בדרך כלל לגביהם. בני מיעוטים, נשים, זרים ומהגרים יסבלו יותר מהעדר שוויון ביכולת מציאת מקום עבודה, ועל כן תופעת העוני בקרבם תהיה צפויה במידה רבה. דעה חמישית, הנקוטה בקרב היסטוריונים של כלכלה טוענת, שעוני עשוי להיגרם מפער של זמן הנוצר בעת ההתאמה בין שינויים טכנולוגיים המתרחשים בכלכלה דינאמית של מדינה. בתנאים של כלכלה וצמיחה מהירים חלים שינויים בביקוש למוצרים, במיכון ובאמצעים שונים אחרים הדורשים הגברת הייצור ושכלולו, ואלה עלולים לגרום לפער זמני בתעסוקה, כל עוד שאין אפשרות מיידית להתאים את כוח העבודה הנדרש אל יעדי הייצור החדשים. בהעדר תוכניות לביטוח תעסוקה, כך שבעת היווצרות עודף של כוח עבודה בענף אחד לעומת מחסור בענף שני, אין אפשרות של מתן פיצוי למובטלים, תיווצר שכבת אוכלוסיה ענייה. עוני גם נובע מחוסר יכולת ניידות של עובדים באזורים שונים, לרוב בחבלים פריפריים או כפריים. זקנים ובעלי משפחות גדולות הם בעלי כושר ניידות מוגבל ונשארים תקועים במקומותיהם ללא יכולת להתפרנס. יש שגדל פריון העבודה כתוצאה של מיכון וטכנולוגיה הגורמים לכוח עבודה עודף ובלתי מנוצל, הנוטה להגר אל הערים ואל מוקדי התעשייה, אך נתקל שם באי-יכולת של היקלטות בעבודה בעיר. הגירה כזאת אל העיר מעבירה בעצם את העוני ממקום למקום ועל כן גדולים יותר שיעורי העוני בערים מאשר במקומות אחרים. דעה שישית טוענת, שמשק כלכלי אינו מצליח לרוב לנצל את כוח העבודה הפוטנציאלי כראוי, וזאת מטעמים ארגוניים ובירוקרטיים. שורש העוני הוא, לפיכך, באי-היכולת של חברה לייצב את כוח העבודה שלה במקום ובזמן המתאימים. הדבר מביא ליכולת מיקוח שונה לשם השגת עבודה בין יזמים מצד אחד ובין קבוצות אוכלוסיה חלשות יותר מצד שני. במקרים כאלה כפריים, מהגרים, עובדי בית, בלתי מקצועיים, פחות משכילים, פחות מוכשרים, קשישים, אנשים שאינם בגיל העבודה, בעלי משפחות מרובות ילדים, חד-הוריים וכד', ייכללו בקבוצות העניות.

הצהרות רבות נשמעו באחרונה מפי מנהיגים ופוליטיקאים בארץ בעקבות הממצאים על שיעור העוני בישראל. אמנם לזכור את העניים ולבכות את גורלם, אינו עולה דבר, אך כדאי לזכור, שעוני גורם לדמורליזציה בעם, וכדברי אריסטו: "עוני הוא אבי המהפכות והפשע".

לעוני יש גם ממד מרחבי המתבטא באי-השוויון בין מקום הימצאו של כוח העבודה לבין מקורות התעסוקה יחד עם העדר הרצון לניידות של שני הגורמים גם יחד. העוני נובע מתפקוד כלכלי לקוי בקביעת המיקום של מקורות התעסוקה וההכנסה מצד אחד וכוח העבודה מצד שני. מוקדי התעסוקה והתעשייה נוטים להתרכז, בדרך כלל, בערים הגדולות, וזאת משום שמפעלים מעדיפים נוחות גיאוגרפית של שטחים, כוח עבודה מגוון, קירבה לנתיבי תחבורה ראשיים וצמידות למרכזי שירותים פיננסיים ותקשורתיים. הם אינם נוטים להתרכז תמיד במקומות שבהם מצוי כוח העבודה המרבי. היצרנים ומחוללי התעסוקה נתונים לתהליכי ייצור כלכליים ואינם מוכנים לשלם שכר לעובדיהם מעבר לכדאיות העסקית ולכן אינם מוכנים לפתור בעיות תעסוקה על חשבונם הם. לפיכך, נוצר במרחב הבין-עירוני מצב, שבו מתרכז העוני במגזר החקלאי שאינו מפרנס את בעליו, בעיירות פיתוח מרוחקות שאינן אטרקטיביות למדי בעבור משקיעים, בשטחים דלילי-אוכלוסין, שבהם בוודאי אין לאף אחד עניין ובאזורים הרריים שבהם קיימת עלות גבוהה של שירותים, ניידות ותובלה.

העוני נמצא אף בתוככי הערים ובמיוחד בגדולות שבהן, כירושלים ובני-ברק. נמצא עוני במגורים ירודים ליד אזורי תעשייה, בשכונות ותיקות שלא זכו לשיקום, בפרוורים עירוניים נחשלים ששימשו בעבר כמעברות, בעיירות פיתוח, במושבי עולים נחשלים בגליל ובנגב הצפוני, בקרב כפרי המיעוטים והבדווים שבנגב. עוני אף נמצא בקרב אוכלוסיה חרדית. התערבות פוליטית במרחב מסוים לשם הפחתת העוני שבו מותנית בהכרת הממשלה בסדרי עדיפות שיקנו לאזור יתרון ויכולתה לסייע ולתמוך בפיתוח מרחב כזה, ידוע הוא, שממשלות קובעות את עמדותיהן לגבי אזורים שונים לאו דווקא על פי שיקולים גיאוגרפיים אובייקטיביים. נ

ראה, אפוא, שהדרך התיאורטית לפתרון בעיית העוני מנקודת ראות מרחבית היא אחת מן השתיים: אם העיר מושכת אליה תעשיה והשקעות, והכפר מאבד אוכלוסייה משום שהמיכון מפחית את הצורך בחקלאים, אולי מוטב לעודד את ההגירה מן הכפר אל העיר, ולהיטיב על ידי כך את מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הכפרית הנותרת עם קרקע ואמצעי ייצור רבים יותר, שתפחית עם זאת גם את מספר העניים. מטעמים לאומיים כלליים, ובגלל הסכנה של ירידת רמת השירותים באוכלוסייה כפרית מתדלדלת, פתרון זה לא יהיה מקובל. לעומת זאת, אפשרית גם הדרך ההפוכה והיא, לעודד יזמים להשקיע במקומות שבהם יש כוח עבודה רב בפריפריה רחוקה יותר ובשוליים הלאומיים של ישראל. נראה, שגם פתרון זה לא יהיה מעשי משום שמשקיעים לא ייצאו אל הפריפריה מטעמים כלכליים מובנים מאליהם.

נותרת, אפוא, הצעת הביניים, שיכולה אולי להיות בבחינת ה"עני מאמין" הכלכלי והמרחבי של ישראל, והיא יצירת מוקדי צמיחה חדשים בין העיר והכפר תוך ריכוז המאמץ הכלכלי בכמה יישובים נבחרים מסדר גודל בינוני כבית שאן, מעלות, צפת, נתיבות, אשקלון, דימונה ועוד, על מנת לתמוך באוכלוסיה הענייה המתגוררת בהן ובסביבותיהן. ביצירת מוקדי צמיחה הכוונה היא מתן עדיפות בפיתוח תוך ריכוז מאמץ כלכלי בכמה מקומות במרחב הבין-עירוני המבטיחים יותר, ושבאמצעותם ניתן יהיה להעביר פיתוח כלכלי אל הפריפריה. יצירת ריכוזי תעסוקה במוקדים כאלה תפחית את מרחק יציאתם של היזמים אל הפריפריה, תמעיט גם את מרחקי היוממות של דורשי העבודה, תחזק תשתית עירונית שקיימת בלאו הכי ביישובים אלה, ואף תקרב אליהם אוכלוסיה חקלאית ענייה ומובטלת. על ידי ביזור הצמיחה הכלכלית באמצעות מוקדי צמיחה סלקטיביים, תוך אבטחת הכנסה למשפחה שלא תביא לעוני, אבטחת תעסוקה מתמדת לתושבים ותוך מניעת אפליה בתעסוקה בין קבוצות דורשי העבודה, ניתן יהיה להפחית במידה ניכרת את ממדי העוני בישראל.

האם קיים רעב בישראל?

האם העוני בישראל גם מביא לרעב בקרב מגזרים שונים באוכלוסייה? הדו"חות על רעב ותת-תזונה בישראל המתפרסמים מעת לעת על ידי מרכז השלטון המקומי מצביעים על העובדה המצערת, שיש כנראה בישראל בני אדם רעבים. על אף הטענות, שדו"חות אלה אינם מבוססים תמיד מבחינה סטטיסטית, מעוררים הם בקרב הציבור תגובות מדאיגות ונזעמות. יש אלפי אנשים במדינת ישראל החיים במצוקה כלכלית, רק חלק מהם סובל מתת-תזונה, אך לא מרעב. רעב הוא כל מי שאינו יכול לכלכל את עצמו מבחינת השגת מוצרי מזון באופן שבו לדעתו או לדעת לשכת הרווחה המקומית, אין לו די מזון, או הסובל מחוסר יכולת לספק לעצמו מזון מתאים. לעומת זאת המונח "רעב" אינו מונח רפואי, להבדיל מתת-תזונה, שאותה ניתן להגדיר מבחינה רפואית במשתנים של יחס גובה-משקל, מחסור בוויטמינים ועוד.

האם קיימת בישראל תת-תזונה הנובעת ממצוקה כלכלית, והאם ניתן לזהות את ממדיה האמיתיים בקרב שכבות האוכלוסייה החלשות? בסקרים שבדקו את הרגלי התזונה של האוכלוסייה בישראל נמצא, כי בקרב השכבות החלשות אכן קיימת תופעה של תזונה לקויה המתבטאת בצריכה בלתי מאוזנת של מוצרי מזון, אך לא נמצאה תופעה של חוסר מזון מוחלט או רעב של ממש. הסימנים הבולטים של רעב הם רזון ומשקל נמוך של בני האדם כתוצאה ממחסור במזון או אפילו השמנת-יתר הנובעת מאכילת הרבה לחם, אורז או תפוחי אדמה. עוד שאלות העולות בנדון הן: האם מישהו מבני המשפחות העניות הולך לישון רעב? האם הם חשים שהם אוכלים פחות מכיוון שאין להם כסף לקנות אוכל? האם הם מודאגים שהמזון בביתם יאזל לפני שיוכלו לקנות מזון נוסף? האם הם יכולים להרשות לעצמם לאכול ארוחות מאוזנות?

עוני ורעב הם התופעות החמורות ביותר של הדלות. בעבר לא עסקו בכך הרבה, אולי משום שלא היה נוח לשְֹבֵעֶים לעסוק בפומבי בבעיותיהם של העניים. גם בפוליטיקה לא היה זה נושא פופולארי במיוחד, אם כי ידועים מקרים, שבהם הביא רעב לשינויים במשטר. המהפכה הצרפתית החלה על ידי אספסוף ממשכנות העוני של פריס, שדרש לחם, קרא ולא קיבל, וצעד לעבר הבסטיליה. אחרי מלחמת העולם השניה נעשה נושא זה מוכר יותר עד שנתנו את הדעת למציאת דרכים לפתרונו.

הרעב הוא העדר יסוד או מרכיב חשוב במזון הדרוש לבריאות האדם, ואם יחסר - ייגרם לו מוות בטרם עת. לפי אומדנים שונים, כשלושה רבעים מאוכלוסיית העולם נמצאים במצב זה או אחר של רעב. ככל שהאנושות התפתחה והאדם התרחק מן הטבע, כן צומצם מגוון המזון שלו. הוא ניזון כיום מכ- 50 בעלי חיים מתוך כשני מיליון הקיימים בעולם, ומכ-600 מיני צמחים מתוך כ-350 אלף. האדם הגביל את עצמו לאותם חומרים בעלי הערך התזונתי הגבוה ביותר, שקל לייצרם ולשמרם. האנושות גם חדלה בהדרגה לחיות ישירות מן הטבע ומן החיים האוטרקיים, ועל כן תלותו של האדם בגורמי חוץ ובספקי מזון היא כיום רבה מאוד.

יש סוגים של רעב, שהם ליקויי תזונה או חוסר במרכיבים מיוחדים במזון. אחד המחסורים התזונתיים הנפוצים הוא המחסור בחלבונים. האדם מקבל חלבונים מן החי והצומח, ולכן תפוצתם גם קובעת את תפרוסתו של האדם על פני כדור הארץ. כמות החלבונים המצויה במזון משפיעה במישרין על מבנהו הפיסי ועל התפתחותו הביולוגית. קיים גם רעב למינראלים. כ-30 סוגים של מתכות ואל-מתכות נמצאים בגוף האדם. מחסור בחלק מן המינראלים יכול להיגרם עקב תזונה בלתי מושלמת או בגלל העדר מרכיבים מסוימים במזון או בגלל סוג הקרקע שאינה מכילה מינראלים מסוימים. סידן, זרחן וברזל הם מן המרכיבים החשובים ביותר של המזון. גם מחסור בוויטמינים הוא בבחינת רעב. לרוב מתקיימים כמה מן המחסורים בעת ובעונה אחת, ולהם השפעה על הגוף והנפש. אנשים הנתונים לרעב מגיבים באגרסיביות, הם מרוכזים בשאיפה אחת והיא קיום עצמי. רעב כרוני מביא לדיכאון ולאדישות. אנשים במצב כזה מאבדים את תאבונם ומסתפקים במועט, אובדת להם השאפתנות ואין להם יותר כל יוזמה.

הרעב בעולם ניתן לאפיון לפי תפרוסת התזונה בקלוריות לנפש ליום בכל מדינה, וכן לפי כמות החלבונים מן החי הכלולה במנת המזון היומית של האדם. הצרכים בקלוריות לאדם שונים לפי מין, גיל, מיבנה גוף ופעילות. ילדים צורכים יותר קלוריות מאשר מבוגרים ביחס למשקל גופם. הצריכה הממוצעת לנפש היא 2,354 קלוריות ליום, ולפי הערכה של ארגון המזון הבין-לאומי קיימת כמות מזון בעולם שאמורה להספיק לכלל האוכלוסייה, אלא שקיימת חלוקה בלתי שווה בכמות הקלוריות לנפש, שניתן לספק לאוכלוסיות. במדינות העשירות ניתן לאדם יותר קלוריות מאשר במדינות העניות. גם הצריכה בפרוטאינים לנפש שונה לפי גיל וממדי גוף, ויש שוני באיכות הפרוטאינים. כאשר אין האדם מקבל מזון מבעלי חיים עליו להשלים פרוטאינים מן הצומח. חלוקה בלתי שוויונית של פרוטאינים מסוכנת אף יותר מזו של קלוריות.

הבעיה האמיתית הניצבת בפני הרפואה אינה כיצד להאריך חיים של בני אדם רעבים, כי אם כיצד לשפר את איכותם. יותר מ-400 מיליון בני אדם במדינות התת-מפותחות סובלים מתת-תזונה, ויש להניח שמספרם יוכפל במהרה. רבים הם הילדים הנפטרים בשל רעב לפני שמוציאים את שנתם הראשונה. לאמתו של דבר, אין מחסור במזון בעולם. קיים אפילו עודף של ייצור יומי של 3,000 קלוריות גרעיני תבואה לאדם ליום על פני האדמה, מלבד מרכיבים כמו ירקות, פירות, דגים ובשר. האבסורד הוא תוצאה של ריכוז ייצור המזון בידי חברות ענק בין-לאומיות, שהשיקול היחיד העומד לנגד עיניהן הוא לא כמות הפיות שיש להאכיל, אלא גודל הרווח שהן יכולות להפיק, ולעיתים הן משמידות מזון כדי להעלות את מחירו.

רעב הוא כאמור סכנה גדולה לאנושות. אמר פעם הנשיא האמריקני לשעבר וודרו וילסון: "אין האדם יכול לעבוד את אלוהיו או לאהוב את שכנו על בטן ריקה". היווצרותו של רעב עלולה להיות מסוכנת מאוד לחברה במדינת ישראל. גורלן של מדינות תלוי כיצד הן מספקות את המזון לתושביהן.

חברה בקיפוח

בין אם הנתונים השונים המתפרסמים מעת לעת על המצב הכלכלי של אוכלוסיית ישראל הם בדוקים ומעודכנים כהלכה, ובין אם הם משוערים על יסוד עובדות חלקיות, עולה תמונה חברתית עגומה למדי, שלפיה חלק ניכר מאוכלוסיית מדינת ישראל חי בתנאים של קיפוח. לתופעת הקיפוח יש סיבות מרחביות מובהקות, ולאו דווקא אישיות. אזורים בעלי תשתית ירודה עלולים לגרום במשך השנים להצטברות של הרגשת קיפוח בקרב תושביהם. הקיפוח החברתי מתבטא בכך, שלאוכלוסיה אין די מקורות הכנסה באזורה, ואז נוטה היא להגר אל מקומות אחרים לשם מציאת עבודה ראויה. הקיפוח גם נובע מירידה ברמת השירותים שהאזור מספק, בקשרים התחבורתיים הרופפים שלו עם מרכז הארץ, ובמידת זיקתו החברתית והכלכלית אל יתר חלקי המדינה. במקרה הטוב הופכים אזורים כאלה להיות מסובסדים ונתמכים כלכלית על ידי השלטון המרכזי. באזורים מקופחים כאלה גם הולכת ונרבדת שכבה של אנשים מתוסכלים המהווים משקע ירוד של אוכלוסיה, שנותרה מפאת חוסר ברירה כלכלית וחברתית, ולאחר שאלה שהיתה להם האפשרות להגר - היגרו ועזבו.

באוכלוסייה החיה במצב של קיפוח כלכלי וחברתי, שבה חלה ירידה ברמת הרווחה, מתעוררות גם תופעות נלוות נוספות. מאפיינת אותה הפגיעה במרקם החברתי ובדפוסים ואורחות חיים שנשתרשו בחברה במשך שנים. מתגלית בה אדישות כלפי מינהל תקין וכלפי חוקי השלטון. מתהווים בה כיסי אבטלה, מתעוררת בה תסיסה פוליטית נגד השלטון המרכזי, יש בה ריבוי של הפגנות היוצר פריקת עול והפרת נהלים קבועים בחיי החברה. אזורים כאלה גורמים לבעיות חמורות לשלטון המרכזי ואנשיהם מעוררים מעת לעת הפרות סדר, עבירות על חוקי הבניה ופעולות ללא רישוי. מכאן, שאי-שוויון מרחבי בהשקעות תשתית, בחינוך, בבריאות, ברווחה ובשירותים גורם לקיפוח, לנחשלות, לתסיסה ולפגיעת האדם במערכת החברתית שבה הוא חי, הוא אינו מתפקד בה כהלכה, הוא נעשה אדיש, נרגז, מתרחק ממרות השלטון, אינו מזדהה עם יעדים לאומיים, אינו תורם, אינו מתנדב, אינו משפר את סביבתו הקרובה, אינו נוטה לתקן את עיוותי סביבתו וחי במסגרת של הזדמנויות מצומצמות ומקריות.

במצב של קיפוח, אי-שוויון אזורי ונחיתות ברווחה נוצרת אצל האזרח גם אי-הזדהות עם היעדים הלאומיים של העם, כאשר המדובר הוא בהתיישבות חלוצית, בהתנדבות למפעלי יצירה או בייצוגה של המדינה. ערכים הקשורים בהזדהות האדם עם מדינתו ועם הלאום עלולים להיחלש ואף ללכת לאיבוד בשעה שהרגשת הקיפוח היא חזקה. האינטואיציה הטבעית הפועלת במצב כזה אצל המקופחים היא, שאם המדינה אינה נותנת להם את שיבקשו, הרי אין כל טעם שיתנו לה ושיתרמו למענה, ואז המוטיבציה להזדהות נחלשת, ונוצרת אדישות כלפי משימות ציבוריות ולאומיות. ביוצרה אי-שוויון אזורי ומקומי יוצאת המדינה בהפסד משום שמצטברת עם הזמן אוכלוסיה הטוענת לתמיכה, לסבסוד ולמענקים, בשעה שאין היא נותנת תמורתם דבר. אם המדינה לא תתמוך באוכלוסייה זו, תעלינה בעיות נוספות, כך שלעולם לא ניתן יהיה לשפר את יחס האוכלוסייה למדינה. לפיכך, אין מנוס מלראות את הטיפול במרחב ובסביבה כחלק אינטגראלי של הטיפול בסגירת הפער החברתי בין אוכלוסיות וקהילות.

אוכלוסיה מקופחת גם סובלת מהעדר הזדמנויות כלכליות. מי שמצוי מבחינה גיאוגרפית בשוליים ומרוחק ממוקדי כוח פוליטיים ומתעסוקה מגוונת, מבחר ההזדמנויות שלו להשיג יתרון כלשהו הולך ונחלש. ידוע הוא, שמוקדי העיור במדינה הם גם מוקדי השלטון, ורוב הנושאים החשובים במדינה נקבעים במקומות אלה, ומי שחי בהם או בקרבתם, נקרים בדרכו מצבים נוחים יותר בבחירת מקום מגורים, בהשגת רמת חינוך נאותה לילדיו, ברמת מחיה ועוד. איכות תפרוסת השירותים נמצאת, בדרך כלל, ביחס ישר למרחקם הגיאוגרפי מן המרכז, ומי שרחוק יותר ממוקדי הכוח, פחות נהנה מהם. גם כאשר בונה לה פריפריה מוקדי כוח משניים, יכולת התפקוד שלה לא תהיה חזקה מדי. נמצא שם רמת חינוך נמוכה יותר, מבחר מקומות עבודה קטן יותר, נתיבי תחבורה פחות מפותחים ובעלי נגישות קשה וגם אמצעי תקשורת פחות יעילים.

ידוע הוא, שקיימים בישראל חבלים מפותחים ובלתי מפותחים, שאינם זהים בהיצע תשתית השירותים שהם מעניקים לתושביהם. בגלל נתונים מרחביים בסיסיים, תהליכי פיתוח היסטוריים, סדרי עדיפות ביישובם של חבלים ומגבלות בהוצאת משאבים, נוצר אי-שוויון במדינה, המפלה לרעה אזורים מסוימים לעומת אחרים. אין להתפלא על כך, שמתגלית כיום בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות התעוררות גוברת למען קידומן. רגשי הקיפוח במגזר החקלאי מול העירוני, ביישובי העולים מול היישובים הוותיקים, במגזר הערבי מול היהודי וכן בנגב ובגליל מול יהודה ושומרון. אכן מעוררת תופעה זו סכנה חברתית, שאינה נופלת מזו הביטחונית.

תופעה חדשה ומדהימה כתגובה לקיפוח הקיים בקרב שכבות מסוימות של האוכלוסייה בישראל עלתה בקיץ 2003: נשים חד-הוריות וגברים קשי-יום הביעו את מחאתם כלפי השלטונות ומשרד האוצר בצעידה ממושכת לאורך כבישי הארץ כאשר יעדם הסופי היה ירושלים. שמונה אמהות ואבות החלו אז לצעוד מדימונה, מחצור הגלילית ומשדרות לעבר ירושלים. עוד שש נשים מאופקים ושתיים מנצרת-עילית הצטרפו אליהם לאחר מכן, וכל הצועדים האלה הצטרפו למחאתה של אישה בשם ויקי קנפו ממצפה רמון שהגיעה לירושלים שבוע ימים קודם לכן לאחר שצעדה במשך שבוע ימים ועברה על פני מרחק של כמאתיים קילומטרים. לירושלים גם הגיעה אז אישה בולטת אחרת בכושר מנהיגותה, אילנה אזולאי מערד, עם בנה הנכה. טרם כניסתה לעיר אמרה: "המאבק הולך ומתחזק ואנחנו ננצח בו באופן הכי תרבותי. שרון וביבי לא ישמעו ממני רבע קללה למרות שאולי היו רוצים". דברים לא פחות משמעותיים נשמעו גם מהנשים הצועדות האחרות: "אני מוחה על הקיצוצים שעשו לנו ועל המחסור החמור שיש בחצור הגלילית במקומות תעסוקה". "עד עכשיו שתקתי כי חשבתי שאין מה לעשות אבל עכשיו אין ברירה". "הרעב הוא שגרם לי לקום". "עיקר המסר שלנו הוא - בנות צאו מן הבתים ובואו לירושלים!".

גם שלושה פועלים קשי-יום מדימונה החלו אז לצעוד לירושלים על כביש מספר 25 בדרך שבין דימונה לבאר שבע, לצד פחוני הבדווים הרבים, כאשר מכשירי הטלפון הנייד צמודים לאוזניהם. הם צעדו במחאה נגד הגזירות הכלכליות בעוד שהם מועסקים בחברה הממשלתית "המשקם" המעסיקה עובדים הסובלים ממוגבלויות או מנכויות בתהליך שיקומם. הם משתכרים כ-1,200 שקל לחודש ומקבלים הבטחת הכנסה שקוצצה באחרונה בכאלף שקל.

בשל התרחבות התופעה הורה אז שר האוצר, בנימין נתניהו, לצוות במשרדו לגבש כמה תוכניות לפתרון בעיית הקיפוח. מהאוצר נמסר, כי ימשיכו לעודד אמהות חד-הוריות לצאת לעבודה, וכי המצב שבו אמהות למשפחות חד-הוריות שלא עבדו, קיבלו מהביטוח הלאומי כספי סיוע בסכומים הגבוהים משכר אמהות חד-הוריות שעבדו, לא יימשך. העידוד לאמהות החד-הוריות גם היה אמור להתבטא בסיוע כספי לצורכי טיפול והשגחה על ילדיהן בשעות העבודה. באזורים מוכי-אבטלה ניסה האוצר למצוא פתרונות שיקרבו אותן למקומות עבודה, כולל הסעות. כמו כן חויבו אמהות לעבוד בעבודות יזומות סבירות.

מן הראוי לאפיין את התופעה של צעדות המחאה נגד הקיפוח. לצעדות המחאה, כפי שהן בוצעו באורח ספונטאני על ידי הנשים והגברים המוחים היו מאפיינים גיאוגרפיים בולטים: מרחקי הצעידה מן הדרום ומן הצפון אל ירושלים ההררית הם ארוכים מאוד ונמשכים על עשרות רבות של קילומטרים ואף כרוכים בסבל רב של הליכה בחום הקיץ המעורר את אהדת הציבור; ככל שמרחק הצעידה גדול יותר, כן נמשך הוא זמן רב יותר, ועל כן משך העיסוק בו בכלי התקשורת אף הוא ארוך יותר וכך מגביר הוא את השפעתו; נקודות המוצא של הצועדים, הן מצפון הארץ והן מדרומה, מאזורי הפריפריה של המדינה ומאותם אזורי פיתוח ועיירות הפיתוח המקופחות בהשקעות תשתית ובתעסוקה, מגבירות את סמל הקיפוח הכלכלי במדינה; הצעידה על הכבישים הראשיים של המדינה, שבה תנועת כלי הרכב היא רבה מאוד, מביאה את הפגנת המחאה אל מאות אלפי בני אדם הנוסעים בהם כאשר ניתנת ההזדמנות תוך כדי נסיעתם להביע את השתתפותם ואת אהדתם לצועדים; בחירת יעד הצעדה בירושלים אף היא מהווה סמליות מוצלחת ביותר. היא מזכירה לנו את העלייה לרגל המסורתית של עם ישראל בעבר, שאמנם היתה מלווה בעבודת קודש בבית המקדש, בהקרבת קורבנות ואף בטקסים של מחולות ושמחה, אך לעומת זאת מסמלת הפעם העלייה לרגל לירושלים היפוכו של דבר, ודווקא את המחאה, הסבל והייאוש כלפי השלטון היושב בירושלים בירת ישראל. הפעם העלייה לרגל היתה לא לבית המקדש, כי אם אל משרד האוצר, ובמקום הבאת המנחה הביעו עולי הרגל דווקא את המחסור, ובמקום לשמוח ולאכול לשובע שבתו הם רעב, ובכך הפכו הם את אחד הסמלים החשובים במסורת היהודית לתופעה הפוכה בתכלית המייצגת ייאוש, מחסור, קיפוח ומחאה חריפה עם תסכול. אולם הדבר האפקטיבי ביותר בצעדות אלה היה התופעה, שעלייה זו לרגל הונהגה הפעם בידי נשים, אותה חוליה חלשה במערכת הכלכלית של המדינה, שהצליחה הפעם להפגין את כוחה בצורה בולטת ואמיצה ביותר ולעורר את ציבור הגברים באוצר להגיב באורח ענייני ומהיר לתופעה חברתית וכלכלית שפגעה באחרונה בחברה בישראל.

ערביי ישראל בין קיפוח לטיפוח

אוכלוסיית המיעוטים במדינת ישראל כציבור פוליטי בעל עוצמה עלתה בשנת 2003 אל כותרות כלי התקשורת בעקבות הפרסום הנרחב והנוקב של מסקנות "ועדת אור", שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. היתה אז, כזכור, התפרצות זעם יוצאת דופן של ערביי ישראל עקב ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, שמצאה את ביטויה גם במקומות אחרים, בעיקר באזור נחל עירון ובכפרים שבסביבה, שגורמיה היו כנראה חבויים כל העת מתחת למעטה דק של הבנה ויחסי גומלין, כביכול, עם השלטונות, על אף מעמדם הבלתי שוויוני של המיעוטים בקרב אוכלוסיית הארץ. היה דרוש אירוע דרמטי וכואב מעין זה שבהר הבית, כדי שתיווצר עילה להתפרצות כה עזה של התושבים הערביים כלפי הממשלה, הצבא וכוחות הביטחון בהיקף ובעוצמה כפי שממשלת ישראל לא ידעה בעבר, שגרמה להריגתם של עשרה אזרחים ערביים ועשרות פצועים. התפרצות הזעם התאפיינה אז באותם סממנים שהכרנום בשטחים: יידוי אבנים, הפגנת המונים, הבערת צמיגים, חיכוך אלים עם אנשי הביטחון, וכל זאת - על סף השימוש בסכינים ובנשק חם. כלפי חוץ הסבירו הערבים את התנהגותם בדרכים שונות, אולם למעשה נשתלחו אצלם רגשי הקיפוח המצטבר, ששרויים היו מתחת לאותו מעטה דק של סובלנות אשר עלו אל פני השטח בתבערה עזה עקב הניצוץ שהדליקם בירושלים.

התפשטותה המהירה של התפרצות זו מלמדת, שעל אף הניסיון המצטבר מן האינתיפאדה בשטחים, לא השכילה המנהיגות הבטחונית להבין בעוד מועד את הדינאמיקה הפוטנציאלית הטמונה במרי אזרחי ודרכי הדיפוזיה שלה האפשריות בצידו המערבי של הקו הירוק. אולי גם לא פירשה כהלכה את צירוף היסודות המרחביים של ריכוזי אוכלוסיה ערבית, תפרוסת הכפרים לאורך הקו הירוק, מיקום הערים הערביות צפופות-האוכלוסין, קרבתן לעורקי תחבורה חשובים, ואולי גם לא העריכה נכונה את עוצמת הקיפוח הקיים בקרב ערביי ישראל. סבירות ההתפרצות אכן היתה גבוהה במרכזו של הגליל ההררי, לאורך כפרי נחל עירון, במזרחו של מישור החוף בין באקה אל-גרביה לכפר ברא, וכן בשכונות הערביות שבתוככי הערים היהודיות. המהומות בתחומי המדינה התלכדו עם מהומות קשות שהתרחשו בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, ושיקפו אינטראקציה בין הערבים שבתחומי הקו הירוק לבין הפלשתינאים שמעבר לו. הן גם נבעו מתהליכי הרדיקליזציה האידיאולוגית-פוליטית במגזר הערבי. אלה מצאו את ביטויים, בין היתר, בגילויים שונים של הזדהות ואף בתמיכה במאבק הפלשתינאים מול מדינת ישראל. תהליך זה קשור גם בהתחזקותה של הפוליטיקה האיסלאמית בישראל בתקופה שקדמה לאירועי אוקטובר 2000.

הסיבות העמוקות להתקוממות ולמרי אזרחי של מיעוט נובעות, בדרך כלל, מהעדר זכויות שוות, מקיפוח חברתי וכלכלי, מתנאיי מגורים ירודים, מהעדר פיתוח של תשתית פיסית נאותה, מהעדר שרותי חינוך, בריאות ורווחה סבירים, מגידול באבטלה, מאי-שוויון בשכר, מהעדר הזדמנויות שוות לתעסוקה במוסדות ובמפעלים, ומקשיים בירוקרטיים בחיי היום-יום תוך תלות מוחלטת בשלטונות. דומה, שכל הסיבות הללו קיימות אצל ערביי ישראל, שמשתדלים אמנם לשמור על חוקי המדינה ואורחותיה, אולם על אף שזכו לשלטון מוניציפאלי בדרגים שונים, מרגישים הם עדיין מקופחים, מתוסכלים וחסרי-ישע, נוסף על היותם שרויים בקונפליקט מתמיד של נאמנות כפולה כלפי העם הפלשתיני מצד אחד, ואל מדינת ישראל כאזרחיה - מצד שני.

האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם היו תולדה של גורמים עמוקים שיצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי. המדינה וממשלותיה לדורותיהן כשלו בחוסר התמודדות מקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. טיפול ממשלות ישראל באזרחים הערבים התאפיין בהזנחה ובקיפוח לצד מצוקה ועוני, אבטלה, מחסור בקרקעות, בעיות במערכת החינוך וליקויים מהותיים בתחום התשתית, ועודדו תסיסה מתמשכת.

אולם על אף סיבות אלה יש להבחין בגורמים המיוחדים אשר מעוררים מעת לעת את המרי של ערביי ישראל לאזוריהם. ערביי הגליל המרכזי, עם בירתם נצרת, מתקוממים לא-אחת לנוכח הפקעת אדמותיהם והצרת צעדיהם הכלכליים, כאשר הקרקע בעבורם היתה מאז ומתמיד מהות, סמל ומרחב הקיום היחידי שנותר להם בארץ ישראל. מגמות ייהוד הגליל כמדיניות ממשלתית, הקמת 28 המצפים בגליל והעדר פיתוח מלא של יישוביהם, הרגשת הנחיתות ואי-השוויון - כל אלה מהווים אצלם ללא ספק פרץ לזעם.

ערביי נחל עירון ו"המשולש" נמצאים למעשה בשולי המדינה במצב של חיסרון יחסי מבחינת הזדמנויות של תעסוקה, רמת שירותים ורווחה. התכנון המחוזי והאזורי יצר כלפיהם במשך השנים הבדלים ניכרים באישורי בניה למגורים, בשימושי קרקע, בתשתית לכבישים, בשטחים למוסדות ציבור ובאזורי תעשייה. תכנון כפריהם מפגר הרבה בהשוואה ליישובי המגזר היהודי, וכל טיפול מצד הממשלה במצבם מתנהל בעצלתיים. האוכלוסייה הערבית בערים המעורבות מצבה היחסי אמנם טוב יותר מבחינת שירותים ותעסוקה, אך גם היא נותרה ברגשי קיפוח בשכונותיה הדלות מול הבניה המודרנית הנעשית אצל היהודים.

דומה, שאלה הן כמה מן הסיבות האמיתיות לתסכולם של ערביי ישראל. למדינת ישראל לא היתה עד כה מדיניות ברורה לגבי אוכלוסיית המיעוטים, כך שעתידם במסגרת המדינה היהודית שבה הם חיים לוטה עדיין בערפל. אירועי אוקטובר 2000 הרחיקו מהשגה את המטרה של חיים ביחד תוך כבוד הדדי. הם הרחיבו את השסע, הביאו לצמצום המגעים בין שני העמים והגבירו את החשדנות ואת העוינות. אולם הם לא סימנו נקודת אל-חזור ביחסיהם של שני המגזרים. הם הוכיחו את התלות ההדדית שבין שתי החברות והמחישו את הסכנות האורבות לפתחן מקיטובים ומעימותים.

משמעותם של אירועי אוקטובר 2000 בתולדות המדינה לא נפלה בחשיבותה ממשקלה של מלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים המדובר בפרשות דרכים, שאילצו את המדינה לזהות מחדש את יעדיה ולקבוע את דרכה. הטיפול במגזר הערבי הוא הנושא הפנימי החשוב והרגיש ביותר העומד כיום על סדר היום של המדינה. יחסי הרוב המיעוט הם ממוקדי השסע הפנימי והם מסכנים את לכידותה ואת התפתחותה התקינה של המדינה.

יש המדמים את המיעוטים ככוכבים ברקיע הנעים במחשכי הרוב. אולי אף כדאי לנסות פעם להפוך את היוצרות ולקבל החלטות על פי המיעוטים, כי לרוב הם גם צודקים... אין מחלוקת על הצורך החיוני בהשגת שוויון למיעוט הערבי בישראל. על הרוב היהודי לזכור, כי המדינה אינה יהודית לבד, אלא גם דמוקרטית. על הרוב להבין, כי האירועים שהפכו את הערבים למיעוט במדינה היו בעבורם אסון לאומי, וכי השתלבותם במדינת ישראל היתה כרוכה מצידם בקורבנות. עליו לכבד את תרבותם, דתם ושפתם ואף לעודד אירועים וסמלים ממלכתיים שיתנו ביטוי גם למיעוט הערבי. על הערבים לזכור, כי ישראל מהווה את התגשמות כיסופיו של העם היהודי למדינה משלו, מדינה יחידה שבה היהודים הם הרוב.

יש לקוות, שמסקנות "ועדת אור" מספטמבר 2003, המתייחסות אל הבעיה העיקרית, שהיא הזנחה נמשכת מצד ממשלות ישראל של המיעוט הערבי, יוחל בטיפול יסודי יותר במצבם הכלכלי והחברתי של ערביי ישראל במגמה להשוואת זכויותיהם ומעמדם לאלה של האוכלוסייה היהודית.