מקדש שבי ציון : מציאות ואידיאולוגיה

נקודת מוצא טובה לענייננו היא תיאור תולדות הבניין כפי שהוא מוצג מפי 'זקני היהודים' לפני תתני פחת עבר הנהר (עזרא ה יא ואילך). לאחר שהזקנים מספרים לתתני את תולדות הבניין, עד חורבנו בידי נבוכדנאצר מלך בבל (ה יא-יב), הם עוברים לימי כורש:

ברם בשנת חדה לכורש מלכא די בבל כורש מלכא שם טעם בית אלהא דנה לבנא ואף מאניא די בית אלהא די דהבה וכספא די נבוכדנצר הנפק מן היכלא די בירושלם והיבל המו להיכלא די בבל, הנפק המו כורש מלכא מן היכלא די בבל ויהיבו לששבצר שמה די פחה שמה. ואמר לה אלה מאניא שא אזל אחת המו בהיכלא די בירושלם ובית אלהא יתבנא על אתרה. אדין ששבצר דק אתה יהב אשיא די בית אלהא די בירושלם ומן אדין ועד כען מתבנא ולא שלום.

תרגום:

אבל, בשנת אחת לכורש מלך בבל, כורש המלך נתן צו לבנות את בית האלוהים הזה. ואת כלי בית האלוהים, של זהב וכסף, שהוציא נבוכדנצר מן ההיכל בירושלים ונשאם להיכל של בבל – הוציאם כורש המלך מן ההיכל של בבל וניתנו ל(איש) ששבצר שמו, אשר מינה לפחה. ויאמר לו: כלים אלו קח, הבא והנח אותם בהיכל אשר בירושלים ובית האלוהים ייבנה על מקומו. אז ששבצר זה בא, הניח את יסודות בית האלוהים אשר בירושלים ומאז ועד עתה הוא נבנה ואינו נשלם (ה יג-טז).

האיש שבמרכז התמונה הוא ששבצר, אף על פי שהאופן שבו הזקנים מתייחסים אליו: (האיש אשר) ששבצר שמו מלמד שדמותו כבר דהתה במרחק השנים. מלבד שמו אנו שומעים על אודותיו את הפרטים הבאים: כורש מינה אותו לפחה, נתן בידיו את כלי המקדש כדי להביאם לירושלים, ומינה אותו במפורש לבנות את בית המקדש (פסוק טו). ששבצר הגיע לירושלים והניח את יסודות המקדש, אך לא כילה את מלאכת בנייתו (פסוק טז).

תיאור זה אינו חופף את המצוי בעזרא א-ג. הוא שווה לו בפרטים אחדים, סוטה ממנו במקצת בפרטים אחדים, ונוגד אותו לחלוטין בפרטים אחרים. צד הדמיון נוגע לכלי בית המקדש. הזכרנו לעיל שעניין החזרת הכלים נכלל במפורש בצו שניתן על ידי כורש, כפי שהוא מובא בעזרא ו ג-ה, ותיאורם של הזקנים הולם את הצו הזה לגמרי. מצד אחר, הין הפרט הזה נכלל בהכרזת כורש שבעזרא א ב-ד. אבל בהמשכו של הסיפור בפרק א מתאר המחבר, בהתאמה לסיפורם של הזקנים, שהמלך כורש הוציא את כלי בית המקדש ומסרם לששבצר, והוא העלה אותם לירושלים (פסוקים ז-יא). הסיפור בפרק א מדגיש גם הוא, כמו הסיפור בפרק ה ורישיון כורש בפרק ו, שכלים אלה הוצאו מלכתחילה מן המקדש בירושלים והובאו לבבל על ידי נבוכדנאצר (א ז; ה יד; ו ה). ואולם, בעוד שלפי הרישיון וסיפור הזקנים הובאו הכלים על ידי נבוכדנאצר ל'בבל' (ו ה) או 'להיכל של בבל' (ה יד, פעמיים), מדגיש המספר בפרק א שהכלים הובאו על ידי נבוכדנאצר ל'בית אלהיו' (א ז). כן נוספים שם תיווכו של מתרדת הגזבר, שלא נזכר במקומות האחרים, ופירוט הכלים השונים ומספרם.

שינוי בפרט חשוב הוא תוארו של ששבצר. על פי עזרא ה, כורש מינה את ששבצר לפחה (ה יד), ואילו בעזרא א מתואר ששבצר בכינוי 'הנשיא ליהודה' – כינוי יחידאי, שמשמעותו המדויקת נתונה בוויכוח ארוך. הדיון בשאלה זו, שנובעות ממנו מסקנות חשובות למעמדה הפוליטי של יהודה בתקופה זו, חורג ממסגרת דיוננו זה.⁴⁶

הניגוד הבולט ביותר בין שני התיאורים נוגע למקדש עצמו: על פי סיפור הזקנים מינה כורש את ששבצר במפורש לתפקיד בונה המקדש (ה טו) והלה אף החל בבנייה, בהניחו את יסודות המקדש. הסיפור בעזרא א-ג מתעלם לחלוטין מתפקידו של ששבצר בעניין זה. לפי תיאור זה לא הפקיד כורש את מלאכת הבנייה בידיו של אדם מסוים אלא הסתפק בהצהרת רשות, מנוסחת בצורה הכללית ביותר: 'מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם... ויבן את בית ה' אלהי ישראל' (א ג). אנשי יהודה ובנימין, ועמהם הכוהנים והלויים, קמים לעלות לירושלים, ובראשם עומדים מנהיגיהם: זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק (א ה; ב א ואילך). אלה עולים לירושלים בקהל רב, ומיד עם עלייתם – עוד לפני שהתיישבו במקומותיהם – הם מנדבים סכומי כסף גדולים לצורכי המקדש (ב סח-סט). כשהם נפנים למלאכת הבניין הם מכינים את החומרים הנחוצים לשם כך:נותנים 'כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא' (ג ז); ובשנה השנית לבואם, בחודש השני, הם מניחים את יסודות המקדש (פסוקים ח-י).⁴⁷ כל הפעולות האלה נעשות, על פי התיאור, על ידי כלל שבי הגולה, ובראשם שני מנהיגים: זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק (ג ב, ח).

ההבדל בין תיאור זה ובין עזרא ה יג-טז נעוץ לא רק באריכותו היתרה ובתשומת הלב לפרטים רבים שאין להם זכר בפרק ה, אלא בעיקרי העניינים: לא ששבצר הוא העולה ומניח את היסודות לבניין, אלא זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק. לא פחה הוא העומד בראש העם אלא אנשים שהם 'ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים' (א ה וכן ב ב). תואריהם הרשמיים של מנהיגים אלה אינם נזכרים, אם מחמת שלא היה להם תואר כזה או מפני שהמחבר מבקש להתעלם ממנו.⁴⁸ אין זו פעולת אדם יחיד, שפרטיה המדויקים אינם נמסרים, אלא מפעל משותף של עם ישראל כולו. הקושי הבולט ביותר הוא כמובן הניגוד המפורש בעניין הנחת יסודות הבניין: האם הונחו בידי ששבצר או בידי זרובבל ויהושע?

בתולדות המחקר הוצעו דרכים אחדות לפתרון השאלה. כיוון ההרמוניסטי ביקש לזהות את זרובבל וששבצר, כגון בדברי הפירוש של ר' משה קמחי (המיוחס לראב"ע): 'ששבצר הוא זרובבל ונקרא כן בלשון כשדים', ובעקבותיו אחרים.⁴⁹ באופן דומה הניחו אחרים כי אמנם היו ששבצר וזרובבל שני אישים שונים, אך מחבר הספר ראה אותם כאיש אחד ומכאן חוסר ההיגיון בכתיבתו.⁵⁰ פתרון אחר בעל כיוון הרמוניסטי הוא ראייתם אמנם כשני אישים שונים, שפעלו בתקופה אחת ומילאו תפקידים שונים: ששבצר הוא הפחה, המנהיג הרשמי והגלוי, נציג השלטון הפרסי; וזרובבל הוא מנהיג העם, 'המנהיג המשיחי, הסודי'. על כן ניתן היה לייחס את הנחת יסודות המקדש לכל אחד מהם והדבר נקבע על ידי נקודת המוצא של המספר.⁵¹ יתרונם של פתרונות אלה הוא בכך שהם מסלקים את הקושי על ידי ביטול הניגוד בין שתי העדויות, ומכאן הגדרתם כ'הרמוניסטיים'; חסרונם הוא שאין להם כל סיוע, מלבד עצם הקושי שהם באים לפתור. מלבד השאלה ההיסטוריוגרפית – כיצד ייחס בעל ספר עזרא-נחמיה את הנחת היסודות לשני אישים שונים? – קיים בראש ובראשונה קושי היסטורי: על פי כל אחד מן המקורות העומדים לרשותנו – עזרא-נחמיה, חגי וזכריה – זרובבל בן שאלתיאל פעל בימי דריוש, או, ביתר דיוק, בראשית מלכות דריוש,⁵² ואילו לפי התיאור של עזרא א-ג כהונתו החלה בעלייה בימי כורש ונמשכה עד ימי דריוש, כלומר, לפחות שמונה-עשרה שנים. ספק רב אם ניתן להסביר נכונה את האירועים ההיסטוריים בתקופת דריוש, ובעיקר את מקומו של זרובבל בנבואות חגי וזכריה, אם נראה את כהונתו בתקופת דריוש כסופה של פעילות בלתי נפסקת שהחלה בימי כורש. נראה לי כי נוכל להבין כהלכה את נבואת חגי על זרובבל, שבה הוא תולה בו תקוות משיחיות מרחיקות לכת (חגי ב כ-כג), רק אם נניח שהיא כרוכה בעצם הופעתו של זרובבל בזירה ההיסטורית. בהופעתו של נכד יהויכין רואה חגי אות לבאות, פתח למפנה במהלך ההיסטוריה, והוא מנבא בהתרגשות: 'אני מרעיש את השמים ואת הארץ... ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי, נאם ה', ושמתיך כחותם כי בך בחרתי, נאם ה' צבאות' (חגי ב כא-כג). גם מנבואת זכריה משתמע כי הופעת זרובבל היא חידוש, חלק מתשובתו של ה' לזעקה: 'עד מתי ה' " (זכריה א יב). לאחר שבעים שנות זעם ייבנה המקדש וזרובבל הוא אשר יבנה אותו. עצם פעולתו של זרובבל היא האישור לנבואת זכריה: 'וידעת כי ה' צבאות שלחני אליכם' (ד ט). מניין תחושת החידוש, המפנה והמהפך בהיסטוריה העולמית, אם זרובבל איננו אלא מנהיג זקן, שראשית פעולתו בימי כורש, שפעל בימי כורש וכנבוזי, ומאחוריו שמונה-עשרה שנות מנהיגות שלא השיגו דבר?

עלינו אפוא לפתור את הקושי בשני שלבים: לנסות לשחזר במידת האפשר את מהלך המאורעות, תוך התחשבות מרבית בחומר המצוי בידינו ובשיקולים המתלווים אל השימוש בו; ולאחר מכן – לנסות להבין את הרקע לתמונה המצטיירת בספר עזרא-נחמיה. לאור השיקולים שהועלו לעיל, נראית לנו תמונת המאורעות ההיסטוריים בדרך שתתואר להלן.

הערות שוליים:
46. בעניין זה דנתי במאמרי: ששבצר וזרובבל, עמ' 98-96; וראה גם: ויליאמסון, עזרא-נחמיה, עמ' 18.
47. בתיאורים אלה בולט הדמיון לתיאור בניית מקדש שלמה. ראשית, מדובר בהסכם עם הצידונים והצורים, לפיו יספקו הללו עצי ארזים לבית המקדש תמורת 'מאכל ומשתה ושמן'; בכך יש חפיפה להסכם של שלמה עם חירם מלך צור (מלכים א, ה כג-כה). נקודה שנייה היא התיאור המפורט של דרך הבאת העצים: 'מן הלבנון אל ים יפו'. מעניין הדבר שיפו אינה נזכרת במלכים א, ה. עבדי חירם אמורים להוריד את הארזים 'מן הלבנון ימה', ומשם יהיו מובלים בדוברות 'עד המקום אשר תשלח אלי' (שם, פסוק כג). התיאור המקביל בדברי הימים ב, ב טו מזכיר בהקשר זה את ים יפו, ונראה שגם עזרא ג וגם דברי הימים ב, ב משקפים את המציאות הימית של תקופת הבית השני. נקודה שלישית היא המועד להנחת יסודות הבניין: 'בחודש השני' (עזרא ג ח), המקביל למועד הנחת היסודות על ידי שלמה (מלכים א, ו א). השאלה העיקרית היא, אם מקורה של ההקבלה הוא בפעולותיהם של שבי ציון, אשר ביקשו לחקות את המקדש הראשון, או בתיאוריו של ההיסטוריוגרף שביקש ליצור הקבלה כזאת. לאור מה שנתברר לעיל על המצב הכלכלי ביהודה באותה תקופה, על פי עדויותיהם של חגי וזכריה, ולאור דברי חגי: 'עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית' (חגי א ח), ספק אם ניתן לאשש את הסבירות ההיסטורית של שתי הנקודות הראשונות. לגבי הנקודה השלישית אין בידינו דרך לבחון את הדבר.
48. ראה: יפת, ששבצר וזרובבל, עמ' 86-80.
49. וראה: א' ברטל, 'ושוב – מיהו ששבצר?', בית מקרא, כד (תשל"ט), עמ' 369-357.
50. כגון: M. Noth, The History of Israel, New York 1958, p. 308 n. 5, עזרא ונחמיה, עמ' 7, 29, 62, ואחרים.
51. כך קויפמן, האמונה הישראלית, ד, עמ' 167-166.
נחגי א א; ב א, כד; זכריה ב ז; ד ו-י; עזרא ה ב.
52. חגי א א; ב א, כד; זכריה ב זף ד ו-י; עזרא ה ב.