שני הנוסחים של מזמור תהלים קנא

עד לגילויה של מגילת 'תהלים' ממערה 11 של קומראן ( Q Ps^a 11)נודע מזמור קנא בנוסחו היווני שבתרגום השבעים, הנוסח שממנו נעשו התרגום הלטיני העתיק וגם התרגום של מזמור זה לסורית.¹ מלשון הכותרת שבתרגום היווני משתמע בבירור, שמזמור זה נוסף לתרגום השבעים רק לאחר שספר תהלים כבר היה מתורגם בשלמותו, והוא אפוא מן העוללות המאוחרות של ספרות המקרא, שבתרגום היווני עוד נמצא להן מקום במסגרת האסופה המקראית. ולא עוד אלא שמן ההדגשה בלשון אותה הכותרת שהמזמור הוא ίδιόγραφος של דוד אתה שומע, שכוונת בעל הכותרת היא לדחות ספקות שהיו בעניין זה.² במגילה Q Ps^a 11 משובצות שמונה יצירות בלתי-מקראיות, מהן יצירות שעל גבול המקרא ומהן יצירות של סופרי קומראן עצמם, והנוסח העברי של מזמור קנא הוא אחת מקבוצת היצירות שעל גבול המקרא.³ בנוסח היווני שבתרגום השבעים נחלק המזמור לשבעה פסוקים. בחמישה פסוקים ראשונים דוד מספר כיצד רעה את צאן אביו ועשה כלים לנגן עליהם עד ששלח ה' את מלאכו, שמשח את דוד בשמן המשחה, ולא בחר ה' באחיו היפים והגדולים ממנו. בשני הפסוקים האחרונים דוד מספר כיצד יצא לקראת הפלשתי שקילל את דוד באליליו, וכיצד שלף את חרבו של הפלשתי, כרת את ראשו והסיר חרפה מבני ישראל. הנוסח העברי של המזמור שבמגילת קומראן מקוטע בשורותיו האחרונות, אבל מצד שני יש בו עודפים ניכרים בהשוואה לנוסח השבעים והיקפו הכולל גדול משל נוסח השבעים. בירור היחס בין שני הנוסחים חשוב להבנה נכונה של המזמור גופו, ובעקיפין יש בו גם כדי להעיד משהו על טיבה של המגילה ששובץ בה מזמור זה.

[א] נוסח קומראן הוא המורחב והמאוחר

משעה שנתפרסמה המגילה Q Ps^a 11 הניח המהדיר, י"א סאנדרס, מיד ובלא היסוס, שהנוסח העברי של מזמור קנא הניתן במגילה זו הוא המקור, ואילו הנוסח המשתקף בתרגום השבעים הוא עיבוד וקיצור. הנחה זו (שמלכתחילה הסכימו לה כמה מחבריו של המהדיר) נתקבלה למעשה על דעת הכול, והיה זה במיוחד א' הורביץ שעל יסודה יצא בראיות חריפות-טעם לקביעת הגבול הכרונולוגי העליון של מזמור זה (ושל שני המזמורים קנד ו-קנה, שמקורם העברי הוכלל גם הוא במגילה זו). השיטה שנקט הורביץ, המבוססת על בחינה זהירה ומדוקדקת של ניבים ושימושי לשון, מוליכה אל המסקנה – הנכונה כשלעצמה – שלשונו של מזמור קנא (ושל המזמורים קנד, קנה) היא לשון המקרא המאוחרת, שמתחילת בית שני ואילך. לפיכך אין מזמור קנא, ועמו קנד ו-קנה, יכולים להקדים את התקופה הפרסית, אלא שכמה סימנים מטים להעדפה של התקופה ההלניסטית כזמן חיבורם.⁴ ואלה הניבים והביטויים שהצביע עליהם הורביץ כסימנים ללשונו המאחרת של מזמור קנא: 'אמרתי אני בנפשי' (טור כח, שורה 5), 'אדון הכול' (שורה 7), 'שלח... את שמואל לגדלני' (שורות 9-8), 'הגבהים בקומתם היפים בשערם' (שורות 10-9; במקום 'גבוהי הקומה יפי השער'), 'וישימני נגיד לעמו' (שורה 11; במקום 'נגיד על עמו'), 'בני בריתו' (שורות 12-11).⁵ אין צורך לומר, שהבחנות אלו מוצקות הן ויש בהן ממש. ובכל זאת אפשר, וגם כדאי, להוסיף עליהן כמה עובדות – וכל כך, משום שהללו עשויות להפוך את הנחת סאנדרס ביחס למזמור קנא על ראשה.

קודם כול יש לציין, שבנוסח העברי של מזמור זה אפשר למצוא עוד ביטויים, המעידים על הלשון שאינה מאוחרת בלבד אלא שיש בה גם משהו מלאכותי ומאולץ, או שהם מעידים על שיבושים שאירעו פה ושם בנוסח זה של המזמור, נסתפק באי-אלו דוגמאות ובמקום הראשון נצביע על פתיחת המזמור, המתחילה בשני אברים של תקבולת: 'קטן הייתי מן אחי / וצעיר מבני אבי' (טור כח, שורה 3). תקבולת כזו אינה קיימת וכמעט שאינה אפשרית בלשון המקרא. כללי השגרה השירית של המקרא מחייבים, שבאבר המקביל תהא המלה 'אחי' גוררת אחריה את הביטוי שהוא בן-זוגה הקבוע – 'בני אמי'. זוג הביטויים 'ח – בן אם' (וברבים: 'אחי – בני אמי'), המושרש במסורת השירית של המקרא, מופיע במקרא בצירוף של תמורה (שופ' ח, יט: 'אחי בני אמי הם'; השווה: בר' מג, כט; דב' יג, ז) וגם בפירוק בין אברי התקבולת (בר' כז, כט; תה' נ, כ; סט, ט) והוא מצוי אף בשירת אוגרית (UT 49, VI, 10-11, 14-15; Krt 8-9).6 כעין תחליף מן המדרגה השנייה יכולה להיות התקבולת 'אחי – בית אבי'. אמנם תקבולת כזו ממש אינה מופיעה במקרא, אבל הצירוף 'אחי ובית אבי' (וכן בנטיות לגוף שני ושלישי) בא במקרא תכופות (בר' מו, לא; מז, יב; נ, ח; שמ"א כב, א; יר' יב, ו; ועוד) ויש בו המרכיבים הטבעיים של זוג ביטויים קבוע, שיכול להתאחות וגם להתפרק בין אברים של תקבולת. ראיה פשוטה לכך היא העובדה, שבאחד החיבורים הבלתי-מקראיים המשובצים במגילה זו (ה'שוועה לישועה', Q Ps^a 11 Plea) באמת אנו מוצאים זוג ביטויים זה עצמו כשהוא מפורק בתקבולת (טור יט, שורה 17: 'ישמחו אחי עמי / ובית אבי השוממים' וכו'). ואכן, נוסח השבעים באבר השני של פתיחת מזמור קנא, καί νεώτερο έν τω οïκω του πατρός μου מעיד על הקריאה 'וצעיר בבית אבי'. ברור אפוא, שקריאה זו עדיפה על הגרסה 'וצעיר מבני אבי' שבנוסח העברי.⁷ ומשמע שלפחות בפרט זה, הנוסח שהיה לפני השבעים עדיף מן הנוסח העברי שהובא במגילה.

כיוצא בזה, בפסוק ב משלים נוסח השבעים, ככל הנראה, את הפועל 'כוננו', ηρμοσαν, שאינו בנוסח המגילה: 'ידי עשו עוגב / ואצבעותי כוננו כנור', וגם מבחינה זו נראה נוסח השבעים רהוט ועדיף מן הנוסח העברי שבמגילה.⁸ ואמנם, הפעלים עשה – כונן באים במקרא בתקבולת (יש' מה, יח; תה' צט, ד; איוב לא, טו) וגם בצימוד (דב' לב, ו; תה' קיט, עג). והשווה גם תה' ח, ד: 'מעשה אצבעתיך – אשר כוננתה'; ושם צ, יז: 'ומעשה ידינו כוננהו' (בשמ' טו, יז מופיעה התקבולת: 'פעלת – כוננו ידיך' ובה הפועל הארמי 'פעל' ממלא את מקום 'עשה'). אלא מאי? הבדיקה מראה שבאותן היקרויות לא מרובות ביותר שבמקרא, נאמרת תקבולת זו, על שני מרכיביה, משום מה, רק על ה' ואם זהו הכלל אפשר שבעניין זה העדיפות היא לצדו של נוסח קומראן, שלא הוזכר בו הפועל כונן בהקשר זה. ובכל זאת יש להביא בחשבון גם את האפשרות, שבלשון המקרא המאוחרת פקע הכלל המגביל את השימוש בתקבולת זו לגבי ה' בלבד (אם אמנם מלכתחילה לא היה כלל זה בגדר מראית-עין, בגלל מיעוט היקרויות). ונמצא שלאחר הכול, הגרסה הניתנת כאן על-ידי השבעים נראית עדיפה.

והרי עוד דוגמאות לשימושי לשון מאונסים ומרודדים בנוסח המזמור שבמגילה זו. 'ומושל בגדיותיו' (שורה 4) הוא דימוי שיש בו זרות. במקרא אין למצוא דוגמה לשימוש בפועל משל כדי לתאר את יחסו של הרועה ל'גדיותיו'. פועל זה נאמר במקרא לרוב ביחס לאנשים, או קיבוצי אנשים, או אזורים וממלכות. בחב' א, יד אנו מוצאים את הדימוי: 'ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו', כלומר, שהמושא לשלטונו של המושל הוא הרמש – אלא שזה ביטוי עקיף לבני אדם והנביא משתמש בכ"ף הדמיון. בבר' א, יח נתפסים מאורות השמים כמושלים ביום ובלילה, על-פי דימוי שהוא יחידאי במקרא, אבל יש לו לדימוי זה טעם ויסוד ציורי סגולי.⁹ אופיו המלאכותי והכבד של הצירוף 'ומושל בגדיותיו' אינו מתמעט על-ידי העובדה, שבסופו של השיר עושה המחבר מעין חזרה מעגלית וחותם בצירוף מקביל, 'ומושל בבני בריתו'. הצירוף 'ההרים לוא יעידו לו' (שורות 6-5), שעניינו הזהרה והתראה (כפי שמוכח גם מן האבר המקביל: 'והגבעות לוא יגידו עלו', והרי אין כאן מקום לעדות ממש), אבל כוונת הפועל העיד מובעת בו באמצעות למ"ד היחס – הוא בלתי-מקראי ובתר-מקראי. בלשון המקרא מובעת כוונת הפועל במקרים כאלה באמצעות בי"ת היחס והיה לו אפוא לומר 'ההרים לוא יעידו בו' (השווה: בר' מג, ג; שמ' יט, כא, כג; דב' ח, יט; שמ"א ח, ט; ועוד). והדומה לצירוף הנזכר הוא לשונו של בן סירא לפי נוסח הגניזה: 'חכמות למדה בניה, ותעיד לכל מבינים בה' (ב"ס ד, יא).¹⁰ גם הצירוף 'שלח... את שמואל לגדלני' (שורות 9-8) הוא בלתי הולם ולכאורה אף חסר משמעות, ומסתבר שכל עיקרו הוא שימוש משני, רפלקטיבי, בהשפעת הפועל הארמי רבי, שהוראתו 'לגדל', 'לרומם', וגם 'למשוח' ו'למנות'.¹¹ וכן השימוש באותיות מי"ם היחס ושי"ן הזיקה, המוצמדות לפועל הנטוי בביטוי 'משמשחו נביא אלוהים' (שורה 13) מאוחר הוא מאוד. עד כה לא נודע שימוש כזה של 'מש...' מלשון חז"ל.¹²

ועוד יש לשים לב למה שכבר העירונו, שהנוסח העברי של מזמור קנא שבמגילה זו יש לו היקף גדול יותר משל נוסח השבעים. והנה כל הביטויים שהצביעו עליהם כעל סימני לשון מאוחרת, וכל הביטויים שיש בהם סימני לשון מלאכותית ומאולצת, כולם מופיעים במסגרת העודפים שיש לנוסח העברי על נוסח השבעים. עודפים אלה כוללים את חלקו הראשון של הקטע שבמשמעו נחלקו החוקרים, ויש אומרים שניכרים בו שרטוטים אורפיאיים המעידים על השפעה הלניסטית (שורה 5 ואילך: 'אמרתי אני בנפשי / ההרים לוא יעידו לו / והגבעות לוא יגידו עלו / העצים את דברו / והצואן את מעשו / ... ומי ידבר ומי יספר את מעשו' וכו').¹³ אם אתה מתעלם מן העודפים הללו, משתיירת לך התשתית הטכסטואלית של הפסוקים א-ה לפי נוסח השבעים ולפי מקביליהם בנוסח העברי. בהיקף זה, המציין את הבסיס המשותף לנוסח השבעים ולנוסח קומראן, נעשים שני הנוסחים קרובים מאוד זה לזה, למרות העובדה שסדרם של שני פסוקים מתוך החמישה (ד-ה, לפי השבעים) משתנה בשני הנוסחים. ולא עוד אלא שלשונם של חמשת הפסוקים מופיעה כרהוטה ותקנית לפי סטנדרדים מקראיים, ללא אותם חיספוסים וסימני איחור המציינים את העודפים שבנוסח קומראן.¹⁴

סאנדרס, שמלכתחילה נראה לו שהנוסח העברי של מזמור קנא שבקומראן הוא הקדום, נאחז, כאמור, בסברה שהנוסח העברי שביסוד השבעים אינו אלא קיצור של זה.¹⁵ אבל העובדות הלשוניות והטכסטואליות מכריעות בבירור לצד המסקנה ההפוכה – שהנוסח של קומראן הוא מהדורה מורחבת ומרודדת של המזמור, בעוד שהנוסח העברי שביסוד השבעים משקף דווקא את ההיקף המקורי של מזמור זה. הלשון, שהיא מחוספסת ולפעמים אף מאוחרת מאוד, והיא מוגבלת לעודפים בלבד, מניחה לנו להסביר את העודפים ביתר קלות וביתר פשטות כהרחבות מאוחרות מאשר כחלקים בלתי-נפרדים מעיקרו של המזמור, שהמקצר כאילו החליט להשמיטם. ההרחבות המאוחרות כוללות אפוא גם את הקטע הנזכר, שלדעת כמה חוקרים נתלים בו בדוד קווים אורפיאים, ואף שהמהדורה הקצרה של מזמור זה היא ודאי הקדומה, אין משמע מכאן שהנוסח הנשקף מתרגום השבעים הוא ה-Urtext בהתגלמותו, או שהוא האב הישיר למהדורה המורחבת של קומראן. כל שאפשר לומר עליו הוא שקרוב הוא למקור, כלומר, לנוסח הראשון של המזמור, יותר מהחלק המקביל לו במהדורה של קומראן (שסדרם של שני פסוקים המשותפים לשני הנוסחים כבר נתהפך בה), ולא כל שכן שקרוב הוא למקור יותר מהמדורה של קומראן בכללה, על ההרחבות שנעשו בה. אל נשכח שאפילו מן הבחינה הכרונולוגית גרידא קדם הנוסח העברי של מזמור קנא, כפי שהיה לפני המתרגם היווני, למהדורה המורחבת שבמגילת קומראן. שהרי תרגום השבעים לספר תהלים כבר מובא בנוסח היווני של ספר חשמונאים א (ז, יז), הנוסח, שהוא כנראה מן המאה הראשונה לפסה"נ – ואילו חיבורו של תרגום השבעים לתהלים ודאי שייך לזמן שלפני-כן ולא לאחר המאה השנייה לפסה"נ (באותה המאה כבר היו בנמצא התרגומים היווניים לספרים כדברי הימים ואסתר, ואין להניח שמבחינה זו בא ספר תהלים אחריהם). ועם זאת, המקור העברי של מזמור קנא ודאי קדם אף לתרגום השבעים. אבל מגילת קומראן המכילה את המהדורה העברית המורחבת של מזמור זה היא רק מאמצע המאה הראשונה לפסה"נ.¹⁶

חיבורו של מזמור קנא במהדורתו הקצרה ודאי קדם לתקופת קומראן, אבל למרות לשונו השוטפת והפשוטה, שאינה מסגירה סימני איחור (עד כמה שהיא נשקפת בחלק המקביל שבנוסח קומראן), אין להקדימו יותר מדי, וכבר אמרנו שעמידתו הרופפת על גבול האסופה המקראית מרמזת שהוא מן העוללות המאוחרות. גם תוכנו, שאינו אלא שינון פיוטי פשוט של כמה דברים המסופרים בשמ"א טז-יז, אינו מניח להקדימו יותר מדי. נראה שהמודעות למעמדו הקאנוני-למחצה של מזמור זה היתה קיימת גם בין סופרי קומראן. רק על-ידי כך נוכל להסביר מה עד כה (לפחות) נמצא המזמור בקומראן בהעתק אחד בלבד וכיצד נטלו סופרי קומראן (או אחד מהם) רשות לעצמם להרחיבו – לא על-ידי הצמדת 'פשר' אלא בדרך של שיכתוב ממש. עובדה היא שלא עשו כך, לא במגילה זו ולא בשאר מגילות של קומראן, לשום מזמור תהלים, וכבר עמדו על כך שהנוסח של מזמורי תהלים בקומראן קרוב מאוד לשל המסורה ושל השבעים.

[ב] נוסח השבעים אינו הרכבה של שתי יצירות

בעטיה של ההנחה המוקדמת, שהנוסח הרחב של מזמור קנא שבמגילה זו הוא המקור ונוסח השבעים הוא קיצור, לא יכול סאנדרס להימנע מלהיגרר לקביעה נוספת, שגם היא מוזרה למדי. בחלקו התחתון של הטור האחרון (טור כח) שבמגילה זו, הניח המעתיק את שורה 12, שבראשה מופיעה המלה הנראית כאילו היא סופו של מזמור קנא: '(...ומושל בבני) בריתו', ולא כתב בשורה זו עד סופה. לאחר הדילוג כתב מתחילת השורה הבאה (שורה 13) ומה ששרד הוא, ככל הנראה: 'תחלת גב[ו]רה ל[דו]יד משמשחו נביא אלוהים אזי רא[י]תי פלשתי מחרף' ועוד אי-אלו מלים ואותיות. ההמשך חסר יחד עם השוליים ההרוסים של המגילה. סאנדרס יוצא מן ההשערה, הנכונה, שתוכנן של שורות אלו, כל כמה שהן מקוטעות וחסרות, מכוון כנגד הפסוקים ו-ז של נוסח השבעים (שכאמור, הם מוסרים כיצד יצא דוד לקראת הפלשתי, שקילל את דוד באליליו, וכיצד כרת את ראשו והסיר חרפה מבני ישראל). אבל סאנדרס סבור שזה מזמור אחר, מיוחד לעצמו, והוא מדבר אפוא על שני מזמורי תהלים קנא (Ps 151 A, Ps 151 B), אף שהוא בטוח שהיה להם מחבר אחד. לדעתו, הניח המחבר את שני המזמורים בייחודם ואחריו בא סופר אחר, שהצמיד אותם יחד ואגב כך גם קיצרם. אם כן, הנוסח המאוחר המונח ביסוד תרגום השבעים אינו קיצור בלבד אלא גם איחוי של שתי יצירות שונות.¹⁷ גם קביעה זו נתקבלה על דעת הכול ובלא שום ערעור.

אבל גם היא, כמוה כהנחה הקודמת לה, לא תעמוד במבחן הביקורת. וכמה טעמים בדבר.

א. לרוב אמנם הקפיד הסופר-המעתיק של מגילה זו להניח שורה בלתי גמורה, או רווח ניכר, לפני יחידה ספרותית חדשה, אבל לפעמים חרג מן הכלל הזה והשאיר רווחים ניכרים ברצף הכתיבה של אותה היחידה הספרותית. כך, למשל, בחלקו התחתון של טור יז השאיר רווח ניכר בין הפסוקים כ, כא של תהלים קמה. בטור יח השאיר רווחים ניכרים בין מלים סמוכות בפסוקים 8 ו-11 של תהלים קנד ואילו בפסוק 9 קיבל הרווח צורת דילוג על שורה שלמה (או על שתיים)! בטור כ השאיר המעתיק רווחים ניכרים בין מלים סמוכות (בחמישה מקומות)בפסוקים יא, יב, טז, כא של תהלים קלט. משמע שרווח קטן או גדול, בין מלים או בין פסוקים, כולל הרווח שאנו מוצאים במזמור קנא, ואפילו דילוג על שורה או שתיים, כשלעצמם, אינם מעידים בהכרח על התחלת יחידה חדשה.¹⁸

ב. מסתבר שלא חש סאנדרס שיש רצף של עניין בין מה שהוא מכנה מזמור קנא 'הראשון' ו'השני'. סופו של המזמור 'הראשון' מתחיל בהודעה: 'שלח נביאו למושחני' (שורה 8) ובסיום הדברים דוד חוזר ואומר: 'וימשחני בשמן הקודש' (שורה 11). ואילו לאחר הרווח של שורה 12 צריכים לבוא, ככתוב, דברים שאירעו לדוד 'משמשחו נביא אלוהים' (שורה 13). זאת אומרת, שהמאורע עם ה'פלשתי' (שורה 13), והוא ההריגה של גלית, אכן מסופר כאן מיד לאחר המשיחה שמשח שמואל את דוד בשמן הקודש. מבחינה זו מוחש כאן הרצף עוד יותר מאשר בנוסח השבעים, שהרי בנוסח השבעים מסתיים החלק המקביל למזמר 'הראשון' בהודעתו של דוד, שאחיו היפים והגבוהים 'לא בחר בהם ה''. ούκ εύδόκησεν έν αύτοις κύριος (פסוק ה), ואילו במגילה שלפנינו הועברה הודעה זו למעלה, ולאחריה חוזר דוד ומציין את משיחתו בשמן הקודש (בנוסח השבעים הוזכרה המשיחה של דוד בפסוק ד בלבד). ולאחר הזכרת המשיחה עובר אפוא הסופר למסור כאן את דברי דוד מיד לאחר שנמשח.

ג. נראה שמה שהפריע לו לסאנדרס לראות את הרצף העובר במגילה זו על-פני שורה 12 הריקה הוא הפירוש שנתן לכוונתו של המזמור. לדעתו, כוונת המזמור היא לומר שדוד, הצעיר באחיו ושאינו מרשים כמותם בהופעתו, החליט בסתר לבו ששירתו היא ש"תשים לה' כבוד' (שורה 5). אבל ה', 'הרואה ללבב' (שמ"א טז, ז), ראה את רצונו של דוד ובחר דווקא בו מכל אחיו.¹⁹ פירוש זה, התופס את תפילת-הנפש של דוד כנקודת הכובד של המזמור, אינו מניח לדמות גם את הריגת גלית כשבח לדוד. אבל באמת אין במזמור זה יותר מביטוי שירי קצר לכמה משבחיו של דוד כפי שהוזכרו בספר שמואל, ואין טעם שהנגינה על כלים מוסיקאליים וגם הגבורה במלחמה לא תהיינה נמנות זו לצד זו, כפי שהן נמנות גם בנוסח השבעים ואף במקרא עצמו. אין לתלות בביטוי השירי יותר ממה שמפורש בו וגם כאן אין הסברה צריכה ליהפך למלכודת.

ד. הכרתו של סאנדרס ש'שני' המזמורים יצאו ממחבר אחד, היא עצמה מוטב שתתנסח כמסקנה, שגם המזמור אחד הוא. והואיל והנאמר בראש שורה 13 מתייחס לדוד בגוף שלישי ('משמשחו נביא אלוהים') והוא מעין כותרת-משנה, מסתבר שכל מה שהובא לאחר-מכן (והוקדש לתיאור מלחמת דוד בגלית) היה בגדר המשך לעיקרו של המזמור. דע שכן, שהרי בהמשך אותה השורה, מיד לאחר הדיבור על דוד בגוף שלישי, חוזר הסופר-המעתיק אל הדיבור בגוף ראשון המושם בפי דוד. המלים 'אזי רא[י]תי(?) פלשתי' מוסרות, ככל הנראה, משהו המכוון כנגד לשון השבעים: έξηλθον είς συνάντησιν άλλοφύλω (כלומר, 'יצאתי לקראת הפלשתי').²⁰ המלה 'מחרף' הבאה מיד לאחר-מכן, בראש שורה 14, מוסרת משהו מקביל למובע בנוסח השבעים: καί έπικατηράσατό με (כלומר, 'ויקלל אותי'). המלה 'אנוכי' המופיעה באותה השורה לאחר רווח קל, מתואמת כנגד έγώδέ, הבאה בראש פסוק ז והיא תחילת המשפט שבנוסח השבעים נאמר בו: '(ו)אנוכי שלפתי חרבו ואכרות ראשו' וגו'.

נכון הוא אפוא לומר, שבמגילה זו נתפרק המזמור לשני חלקים ומבחינה זו אמנם יש טעם ברווח שהשאיר המעתיק בין שני החלקים. מזמור אחד (כפי שהוא בנוסח השבעים), שהורחב ונתרדד והובא בשני חלקים (במגילה זו) – לא שני מזמורים שנתאחו לאחד (כבנוסח השבעים), כפי שהמהדיר משער. הדיבור על שני מזמורים עומד כולו על ההנחה, שהנוסח של מגילת 'תהלים' זו קדם לנוסח השבעים. וההנחה אינה אלא הנחה.

יחס זה בין שני הנוסחים של המזמור יסביר גם את הקשר בין כותרותיהם. על הכותרת בנוסח השבעים כבר העירונו, שהמתרגם היווני הרחיב אותה ועיקרה הה: 'לדוד, אחרי הילחמו את גלית'.²¹ הכותרת במגילת קומראן היא: 'הללויה לדויד בן ישי', אבל המונח הללויה אינו ממין המזמור הזה ואינו מתאים לכותרתו, ואין ספק שנגרר מחתימת המזמור שהקדים את קנא, כפי שקרה בכמה מקומות נוספים בספר תהלים. וקרוב לוודאי, שהגרירה אירעה מחתימת מזמור קנ, שהיה מונח לפני קנא באחד העותקים שקדמו למגילת קומראן, כפי שהוא מקדים את קנא בתרגום השבעים (במגילת קומראן בא לפני קנא מזמור קמ).²² עיקרה של כותרת המזמור לפי המגילה שממערה 11 הוא אפוא: 'לדוד' ותו לא, וזה הגרעין המשותף ללשון הכותרות שבשני הנוסחים. המלים 'בן ישי' הן, ככל הנראה, מן ההרחבות של סופרי קומראן (או של מישהו מהם), שהרי לא מצינו שום כותרת במזמורי תהלים שיהא דוד מכונה בה 'בן ישי' (להבדיל מהחתימה בתה' עב, כ). קשה להכריע בין שתי הכותרות בצורותיהן הראשוניות, איזו מהן עדיפה: 'לדויד' או 'לדויד, אחרי הילחמו את גלית'. אפשר שהבכורה מגעת לדיבור הקצר יותר, 'לדויד', והרי אין גלית נזכר בספר תהלים אלא בכותרות של תרגום השבעים. עם זאת ודאי אין זה מקרה, שאם אמנם הופיעה ההזכרה של גלית בכותרת המזמור שלפני סופר קומראן, השמיט אותה הסופר, והעובדה שנתפרק אצלו המזמור לשני חלקים יכלה להיות סיבה מספקת לכך. ומכל מקום, אין בלשון הכותרות הללו כדי להוכיח שהנוסח שביסוד תרגום השבעים הורכב משתי יצירות, יותר משיש בהן כדי להתיישב עם פירוק הנוסח של קומראן לשני חלקים. ואל נשכח שלא בכותרות כמות שהן אנו נוגעים כאן אלא בצורותיהן הראשוניות המשוערות.

הערות שוליים:

בתרגומו לסורית מופיע מזמור זה כראשון בקבוצה של חמישה מזמורים, שהוכללו בכתאבא דדוראשא, 'ספר התקנות', של הבישוף הנסטוריאני אליה מאל-אנבר, בן המאה העשירית, ובכמה כתבי-יד סוריים, מהם כתב-יד אחד של ספר תהלים (מוסול 1113), שכל חמשת המזמורים מופיעים בו כהמשך של הספר הקאנוני וצוינו במספרים עוקבים, קנא עד קנה. בניגוד למזמור קנא, שתורגם לסורית מן היוונית של השבעים, תורגמו ארבעת המזמורים האחרים ישירות מן העברית. נוסח עברי של שניים מהם (קנד, קנה) מופיע גם הוא במגילה שממערה 11 של קומראן, בנוסף לנוסח העברי של מזמור קנא. ראה על כל אלה: J.A. Sanders, The Psalms Scroll of Qumran Cave 11 (DJD IV), Oxford 1965, pp. 53-76 [להלן: סאנדרס, מגילה]. מזמור קנא בתרגומו הסורי מופיע לבדו עוד בתרגום הסורי ההכספלארי וכן בכתבי-יד רבים של הפשיטא, שהקדום שבהם (BM Add. 14568) הועתק לא לאחר 597 ללספה"נ; ראה: J. Strugnell, 'Notes on the Text and Transmission of the Apocryphal Psalms 151, 154 and 155', HTR 59 (1966), pp. 270-272
לשון הכותרת שבתרגום היווני כך היא: Oύτος ό ψαλμός ίδιόγραφος είς Δαυίδ καί εξωθεν του άριθμου οτε έμονομάχησεν τω Γολιάδ, כלומר, 'זה המזמור כתוב-בעצם-ידו של דוד ו(הוא) מחוץ למניין, אחרי הילחמו את גלית'. נראה שלעיני המתרגם היווני היה הנוסח העברי: 'לדוד, אחרי הילחמו את גלית' (השווה לשון הכותרת של תה'קמד [=קמג בנוסח השבעים]: ΤωΔαυίδ, πρός τόν Γολιάδ, 'לדוד, על גלית'). והוא תירגם את ל' היחס של 'לדוד' בהטעמה יתירה, שכאילו דוד כתב את המזמור בעצם ידו (ולא שאחרים כתבו לכבודו) והוסיף שהמזמור הוא מחוץ למניין. על מעמדו של מזמור זה בנוסח השבעים. השווה: 252-253 H.B. Swete, An Introduction to the OT in Greek, Cambridge 1902, pp. 252-253.
שמונה היצירות הבלתי-מקראיות שבמגילה זו הן: (3-1) מזמורים קנא, קנד, קנה (השווה לעיל, הערה 1); (4) השיר האלפביתי בשבח החוכמה, החותם את ספר בן-סירא (11Q Ps^a Sirach); (5) 'שוועה לישעה' (11Q Ps^a Plea); (6) שיר תהילה לציון (11Q Ps^a Zion); (7) שיר תהילה לה' (11Q Ps^a Creat.); (8) פיסקה פרוזאית המונה את מעלותיו של דוד ואת מספר התפילות והשירים שכתב (11Q Ps^a DavComp). אף הבחינה הלשונית של יצירות אלו עשויה להראות בבירור, שהפריטים 4-1, ובתוכם מזמור קנא, הגיעו לסופרי קומראן מן המוכן, אלא שידיהם חלו ביצירות אלו ורידדו את לשונן. ואילו הפריטים 8-5 נתחברו בידי סופרי קומראן עצמם, אלא שהמחברים נתכוונו לחקות בהם את לשון המקרא ולא עלה בידם להעלים את האופי החקייני והתנייני של לשון החיבורים. פריט 8 הוא כעין הערה שרשם באקראי אחד מסופרי קומראן, או המלקט והמעתיק של מגילה זו עצמה, ואין בה שום יומרה יצירתית. והשווה את הסיכום שהציע לשמונה יצירות אלו סאנדרס, במאמרו: J.A. Sanders, 'Variorum in the Psalms Scroll', HTR 59 (1969), p. 85. סאנדרס דן בכל השונה כביצירות 'מקראיות' ואין הדין עמו (וגם לא בהנחה שהוא מניח, שבמגילה זו יוחסו כל שמונה היצירות [כולל הפריטים 4 ו-8!] לדוד והוכללו בספר 'תהלים' באחד השלבים של גיבושו)
ראה: א' הורביץ, 'לשונו וזמנו של מזמור קנא מקומראן', ארץ-ישראל ח (תשכ"ז) = ספר סוקניק, עמ' 83, 87-86; והשווה: A. Hurvitz, 'Observations on the Language of the Third Apocryphal Psalm from Qumran', RQ 5 (1965), pp. 231-232. גם קרוס, למשל, מייחס את היצירות הבלתי-קאנוניות שבמגילה זו (ולא את שלושת המזמורים הנזכרים בלבד) לתקופה ההלניסטית; ראה: F.M. Cross, HTR 57 (1964), p. 286. ואמנם אין להקדים את כל שמונה היצירות הללו (השווה הערה קודמת), את כולן (לא את 'רובן', כפי שמסייג קרוס, מתוך זהירות), לפני התקופה ההלניסטית (אף ספר בן-סירא הוא, כמובן, יצירת התקופה ההלניסטית).
הורביץ, 'לשונו וזמנו של מזמור קנא', שם, עמ' 86-83. וראה עוד: א' הורביץ, 'התואר הבתר-מקראי אדון הכל', תרביץ לד (תשכ"ה), עמ' 227-224. על כמה מן הביטויים האלה העיר גם: ב' אופנהיימר, 'מזמור קנא מקומראן', מולד כב (תשכ"ד), עמ' 73-72.
לראשונה הבחין בזוג זה: מ"ד קאסוטו, לשוננו טו (תש"ז), עמ' 100 = ספרות מקראית וספרות כנענית, ירושלים תשל"ב, עמ' 59. והשווה: מ' הלד, לשוננו יח (תש"ט). עמ' 146-145; וכן: S. Gevirtz, Patterns in the Early Poetry of Israel, Chicago 1963, pp. 42-43.
סאנדרס (מגילה, עמ' 58) קובע, ש'אפשר להעלות על הדעת כי έν τω οϊκω יכול להיות תרגום טוב של "מבני"'. ולאמיתו של דבר אין זה תרגום, לא טוב ולא רע, אלא גרסה אחרת. לחילופי הגרסאות 'בני – בית' בנוסח המקרא, השווה: S. Talmon, 'Synonymous Readings in the OT, Scripta Hierosolymitana 8 (1961), pp. 346-348. לחילופי אותיות היחס בי"ת-מי"ם ('בבית' – 'מבני' שבראש מזמור קנא) השווה: N.M. Sarna, JBL 78 (1959), pp. 310-316; M. Dahood, Biblica 44 (1963), pp. 300-301. לבר' מט, ח ('יהודה אתה יודוך אחיך / ידך בערף אויביך / ישתחוו לך בני אביך') השווה בר' כז, כט: 'הוה גביר לאחיך / וישתחוו לך בני אמך'. אין זה מן הנמנע שבבר' מט, ח ניטשטש הדגם במקצת. ואילו לפתיחת מזמור קנא יש להשוות עוד: 'ואנכי הצעיר בבית אבי' (שופ' ו, טו). מסתבר שגם פסוק זה השאיר את רושמו על לשון הפתיחה של המזמור, אף שהאבר המקביל שבאותו פסוק ('הנה אלפי הדל במנשה') אחר הוא.
על עניין זה העיר: אופנהיימר (לעיל, הערה 5), עמ' 76.
ראה, דרך משל, בביאורו של שד"ל (פאדובה תרל"א; תל-אביב תשכ"ו) לכתוב זה. אגב, גם הצורה הנקבית * גדיה וצורת הריבוי שלה מאוחרות הן בלשון המקרא ואין אנו מוצאים צורת ריבוי זו אלא בשיה"ש א.ח. לאחר-מכן היא מופיעה בלשון חז"ל.
בפסוק: 'ואעידה לי עדים נאמנים' (יש' ח. ב). למ"ד היחס הנטויה מציינת את הדטיבוס הפשוט (היינו 'בשבילי', 'למעני') ואילו המושא הישיר של הפועל הוא 'עדים'. בעוד שכשהפועל העיד בא במשמעות של הזהרה והתראה מצטרפת אליו במקרא בי"ת היחס, כשיש לו המשמעות של 'להזמין עדים' משמשת לו מושא ישיר המלה 'עדים', או שמות של גופים אחרים הממלאים את תפקיד העדים (השווה: דב' ד, כו; ל, יט; לא, כח: יר' לב, י, כה; ועוד). המשמעות השלישית של פועל זה במקרא היא 'להגיד עדות',נגד פלוני או לטובתו, ואז בא המושא ביחס הפועל ואין שימוש בבי"ת היחס (מל"א כא, י, יג; איוב כט, יא; איכה ב, יג [קרי]). למשמעו של הכתוב בב"ס ד, יא השווה בפירושו של מ"צ סגל שם.
ועל כך עמד ש"א ליונשטאם, כפי שהביא: הורביץ, 'מזמור קנא' (לעיל, הערה 4), עמ' 86-85 (והשווה עוד: יסטרוב, מילון, ערך 1 רבא, רבי).
השווה: בן יהודה, מילון, עמ' 5079, והמובא (בלשון חז"ל יכול הפועל בביטוי כזה להיות בזמן עבר, כמו כאן, וגם בזמן עתיד).
חלוקת השורות כאן היא כהצעת קרוס; ראה: 69-71 F.M. Cross, BASOR 231 (1978), pp.; וכבר לפניו התקרב אופנהיימר ('מזמור קנא' [לעיל, הערה 5], עמ' 70) לחלוקה זו, בלא שקרוס ידע על כך (אבל בגוף הפירוש, של קרוס ושל אופנהיימר, לא נראית לי קריאת 'לוא' כמלית תנאי, שכתוצאה מכך מתקבלת גם תבנית תחבירית כבדה במקצת; והשווה: M. Smith, ZAW93 [1981], pp. 252-253, והמובא שם). פירוש הקטע לפי תפיסה אורפיאות הציע סאנדרס עצמו (מגילה, עמ' 63-61) ולפני כן האב אודה (J.P. Audet) מבית-הספר הדומיניקאני בירושלים. אחריהם החזיקו בפירוש זה במיוחד דיפון-סומר ומאניי (J. Magne) והסכימו עמם כמה חוקרים (כולל מ' סמית). המתנגדים הם בעיקר סקיהן, י' רבינוביץ וקרוס (מראי-מקומות אצל קרוס; וראה גם הסיכום במאמרו האחרון של סאנדרס: J.A. Sanders, 'A Multivalent Text: Psalm151:3-4 Revisited' HAR 8 [1984], pp. 167-184.
בהוצאה של סאנדרס (מגילה, עמ' 55-54) הודפסו שני הנוסחים, היווני של השבעים והעברי של קומראן, זה מול זה וכל מלה עודפת מכאן ומכאן הודגשה בקו. והמעיף מבט על אותם העמודים יראה מיד את היקף העודפים בצד העברי (המלים העודפות בנוסח היווני הן מעטות ומעידות על שינויי נוסח בלבד). ראה את התצלום המובא כאן בעמ' 322; ללשון הכותרות ראה לעיל, הערה 2, ולהלן, עמ' 329.
סאנדרס, מגילה, עמ' 60-58. על פסוק ג שבנוסח השבעים, למשל (καί τίς άναγγει τω κυρίω μου/ αύτός κύριος αύτός είσακούει) אומר סאנדרס שהוא סתום ותלוי במקבילו העברי. אבל מה נעשה וכוונת המקבילה העברית (שהיא חלקו השני של אותו קטע, שנחלקו החוקרים במשמעו ויש המפרשים אותו לפי תפיסה אורפיאית) סתומה לא פחות משל נוסח השבעים, וסאנדרס עצמו השתבש בחלוקתה לפסוקים ואגב כך גם הפריד בין מרכיבי הצירוף 'אדון הכול' (קריאת חלק זה של הקטע לפי קרוס היא: 'כי מי יגיד ומי ידבר / ומי יספר את מעשו / אדון הכול ראה / אלוה הכול הוא שמע והוא האזין'). דעת אופנהיימר (לעיל, הערה 5, עמ' 77-76) היא, שבנוסח השבעים ובמגילת קומראן נמסרו למעשה שתי יצירות, שהקשר ביניהן 'מתבאר מתוך זיקתן המשותפת לסיפור המקראי של נעורי דוד'. את שני הפסוקים הראשונים, שבשני הנוסחים אין ביניהם אלא חילופי גרסאות קלים, הוא מסביר כ'גלגולים שונים של מסורת אחת שנמסרה תחילה בעל-פה'. עמדה זו נראית לי מופלגת בתכלית.
כנגד העובדה שבחשמ"א ז, יז כבר מובא הנוסח היווני של תה' עט, ב (=עח, ב) מעיר סאנדרס (מגילה, עמ' 59), שאין אנו יכולים להיות בטוחים שבאותו הזמן כבר הוכלל מזמור קנא בתרגום היווני של ספר תהלים. אבל אף אם נניח שבמאה הראשונה לפסה"נ עדיין לא הוכלל מזמור זה בתרגום השבעים (והדבר רחוק מן הסברה), הרי מכל מקום קשה להכחיש שמקורו העברי של המזמור קדם לאותה המאה ובוודאי שקדום הוא בהשוואה למגילה שממערה 11.
סאנדרס, מגילה, עמ' 61-60, 63. נראה שגם בעניין זה היתה הסכמה מלכתחילה מצד כמה מחבריו של סאנדרס. ביסוס טכני מפורט לתפיסה זו הציע גם: סטרוגנל (לעיל, הערה 1), עמ' 259-258, 269-265. אלא שסטרוגנל אינו בטוח לחלוטין אם נעשה האיחוי של שתי היצירותב מהדורה עברית מיוחדת (כפי שסאנדרס מניח), שניתרגמה על-ידי השבעים, או שהמתרגם היווני הוא שעשה זאת ישירות.
ועוד אפשר להוסיף, שבטור כג השאיר הסופר-המעתיק רווח בתוך פסוק א של מזמור קלג. בטור כז הזיח לפנים את כל שלוש השורות הראשונות של הקטע הפרוזאי ולא התחיל בכתיבתן מן הקצה הימני. ולא עוד אלא שבטור כח, במזמור קנא גופו, השאיר רווח גם בין המלים 'היפים בשערם' שבשורה 10. נראה שאם לא על-ידי רישול אפשרי, נגרמו כמה מן הדילוגים הללו על-ידי הצורך לעקוף נקודות ומקומות מחוספסים על-פני מישטח הכתיבה, בגלל עיבוד בלתי-מושלם של העור (מבחינה זו יש כאן דמיון למקריהם של העורות מאורומאן דאג שבפרס; השווה: תרביץ נא [תשמ"ב], עמ' 358).
סאנדרס, מגילה, עמ' 56.
שים לב, שהקריאה של שלוש האותיות הראשונות של המלה 'רא[י]תי' אינה בטוחה מכול וכול, והמהדיר עצמו ניקד על שתי האותיות הראשונות (השלישית חסרה).
ראה: לעיל, הערה 2.
על עניין זה כבר עמד: סטרוגנל (לעיל, הערה 1), עמ' 267.