מדינת ישראל קמה ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בעיצומה של מלחמה קשה, שהונחתה על היישוב העברי בארץ-ישראל.
המלחמה החלה למחרת החלטת העצרת הכללית של האו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, בדבר חלוקת ארץ-ישראל המערבית למדינה יהודית, מדינה ערבית, ומרחב נפרד של ירושלים ובית-לחם תחת ריבונות האו"ם. הערבים פעלו למנוע את הגשמת ההחלטה ולהגיע לשליטה ערבית או פלסטינית ריבונית על כל רחבי הארץ.
כל עוד פעל בארץ-ישראל השלטון הבריטי התחוללה המלחמה בסגנון טרור וגרילה נגד כל יעד יהודי אפשרי. מסוף ינואר 1948 החלו לפעול בארץ נוסף על כנופיות הפלסטיניות המיליציוניות גם יחידות מתנדבים ערביות, שחדרו לארץ: כ-4,000 אנשי צבא "ההצלה" שאורגנו על-ידי הליגה הערבית, כאלף "אחים מוסלמים" וכמה מאות חיילי צבא ירדן שפשטו מדיהם זמנית.
בין 30 בנובמבר 1947 לסוף מארס 1948 התפתחה המלחמה לטובת הצד היוזם הערבי. הערבים איתרו את נקודת התורפה של הפריסה ההתיישבותית העברית - רשת הדרכים, קווי המים והחשמל, שהפכו את 650 אלף בני היישוב העברי בארץ לגוש לאומי מלוכד. עורקי-חיים אלה עברו דרך מרחבים ערביים, והיה קל לנתקם ולבודדם מאזורי התיישבות יהודיים. בסוף מארס 1948 נותקו מרחבי הנגב, ירושלים, הגליל העליון המזרחי והגליל המערבי מהרצף ההתיישבותי העברי.
בינתיים התעשתה ה"הגנה" והפעילה סדרת מתקפות, באמצעותן הצליחה להשתלט על כל ירושלים המערבית (הרובע היהודי בעיר העתיקה נותר מנותק), לכבוש מסדרון יבשתי בין שער-הגיא וירושלים, ולהשתלט על מרחב איילון ממערב ללטרון. בדרום כבשו כוחות ה"הגנה" מסדרון ליישובי הנגב. צבע הגליל העליון המזרחי חוברה אל בקעת כינרות, והגליל המערבי חובר אל עמק זבולון וחיפה. שש ערים ערביות ומעורבות נכבשו כליל ע"י ה"הגנה": טבריה, חיפה, יפו (בסיוע האצ"ל), בית שאן, צפת ועכו.
למחרת הכרזת העצמאות, בשבת ה-15 במאי 1948, פתחו חמישה צבאות ערביים במתקפה כוללת על מדינת ישראל. חילות האוויר המצרי, הסורי והעיראקי הפציצו את תל-אביב ויישובים נוספים. צבא היבשה המצרי פלש מדרום בשני מסלולים: האחד - במישור החוף לכיוון תל-אביב ומושבות הדרום; והשני - דרך באר-שבע והר חברון, לירושלים. צבא ירדן פלש דרך גשרי דאמיה ואלנבי והתמקד בכיתור ירושלים ובניסיונות לכיבושה. הצבא העיראקי השתלט על נהריים ועל המרחב ההררי של השומרון, עד לפאתי השרון, עמק חפר, ואדי ערה ועמק יזרעאל. הצבא הסורי פלש מדרום רמת הגולן, כבש את חמת-גדר ואת צמח, נכשל בהתקפתו על הדגניות, ונהדף מצמח אל מורדות הגולן. צבא לבנון, בשיתוף עם צבא "ההצלה" של קאוקג'י, השתלט על כל מרכז הגליל ההררי, העליון והתחתון, כולל נצרת ושפרעם.
בחודש הראשון כיתר הצבא המצרי את הנגב, נכשל בהתקפותיו על נירים, כפר-דרום ונגבה, וכבש את יד-מרדכי וניצנים. בגזרת ירושלים השתלט צבא ירדן על גוש עציון, עטרות, נווה-יעקב, גבעת הראדר, שיח'-ג'ראח, הר-הזיתים, אוגוסטה-ויקטוריה וכל העיר העתיקה, על בית-הערבה ומפעל האשלג בצפון ים-המלח, רכס לטרון והערים הערביות לוד ורמלה. הצבא העיראקי השתלט על כל הר השומרון. הצבא הסורי כבש את משמר-הירדן, ואילו הלבנונים וצבא "ההצלה" העמיקו התבססותם בגליל ההררי.
ב-ו ביוני 1948 הפך ארגון ה"הגנה" ל"צבא-הגנה-לישראל" (צה"ל). צה"ל הנחית שש התקפות-נגד חטיבתיות: שלוש פעמים בלטרון, פעמיים במרחב אשדוד ופעם בג'נין. ההתקפות אמנם נכשלו, אבל הפעלתן שכנעה את מנהיגי-ערב להיעתר להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנאדוט, לכינון הפוגה מ-11 ביוני למשך ארבעה שבועות (הפוגה ראשונה). ההפוגה ציינה את המשבר העמוק ביותר במצב האסטרטגי של מדינת ישראל. בהתאם לתכנית החלוקה החדשה שהוגשה ע"י ברנאדוט ב-25 במאי, הוצא כל הנגב מתחומי ישראל, ויחד עם כל המרכז ההררי של הארץ הוצב תחת ריבונות ירדנית, כולל ירושלים. בתמורה הציע ברנאדוט את כל הגליל למדינת ישראל. במהלך ההפוגה אירעה פרשת אלטלנה: האצ"ל הביא מצרפת לחופי ישראל אנייה ובה כ-5,000 רובים, וסירב למוסרם לצה"ל. במהלך ההיתקלויות החרים צה"ל 1,800 רובים. האנייה, על שאר מטענה, נתקעה בחוף תל-אביב ועלתה באש. במהלך חילופי האש נהרגו שלושה חיילי צה"ל ל-16 אנשי אצ"ל.
במהלך ההפוגה התארגן צה"ל להמשך המלחמה: מצ'כוסלובקיה הגיעו עשרות אלפי רובים, אלפי מקלעים ומטוסי הקרב הראשונים. כן גויסו ואומנו אלפי חיילים חדשים, בכללם ראשוני מגוייסי חו"ל (גח"ל) ומתנדבי חו"ל (מח"ל).
בתום ההפוגה פתח צה"ל במתקפות בחזית המרכז ובחזית הצפון. במקביל פתח הצבא המצרי במתקפה בחזית הדרום. הקרבות נמשכו בין 18-9 ביולי, והופסקו על-פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. בחזית הדרום הדפו צה"ל ולוחמי היישובים את ההתקפות המצריות על נגבה, כפר ורבורג, גלאון ובארות-יצחק. בחזית הצפון במבצע "דקל", הרחיב צה"ל את השליטה בגליל המערבי ובעמק-זבולון, כבש את שפרעם ונצרת ואת כל מרחב הגליל התחתון בואכה בקעת בית-נטופה. רוב התושבים הערביים נותרו ביישוביהם, לבד מכפרים בודדים, כבירווה, ציפורי, לוביה ומוג'ידל, שגורשו. בחזית המרכז וירושלים כבש צה"ל את לוד ורמלה ופרץ מסדרון יציב אל ירושלים המערבית. כמעט כל התושבים הערביים של המרחב שנכבש ברחו או גורשו, לבד ממספר יישובים ערביים, דוגמת אבו-גוש ובית נקובה.
הישגי צה"ל הביאו לשינוי פרט חשוב בתכנית ברנאדוט: מרחב ירושלים בית לחם הוצא מהריבונות הירדנית והוחזר לריבונות בינלאומית. את התכנית העביר ברנאדוט למרכז האו"ם ב-16 בספטמבר 1948, ולמחרת נרצח בירושלים ע"י אנשי לח"י. בעקבות הרצח החליטה ממשלת ישראל כי לח"י הוא ארגון טרוריסטי בלתי-חוקי, וכן הגישה לאצ"ל אולטימטום להתפרק תוך 24 שעות. בכך הסתיימה פרשת פרישת שני הארגונים.
בין ליל 15-16 באוקטובר ל-22 באוקטובר נערך מבצע "יואב" בחזית הדרום, בפיקוד האלוף יגאל אלון, במטרה לשבור את החיץ הצבאי המצרי שניתק את הנגב, ולכבוש את העיר עזה. שבירת החיץ הוגשמה ע"י חטיבה 5 ("גבעתי'), באר-שבע נכבשה ע"י חטיבה 12 ("הנגב") במקום עזה. במבצע "ההר", שהתחולל במקביל למבצע "יואב", תקפו כוחות חזית המרכז, בפיקוד אלוף צבי איילון, מכיוון בית שמש דרומה, ע"י חטיבה 10 ("הראל") והרחיבו את הפרוזדור לירושלים עד עמק האלה. מבצעים אלה סיכלו את תכנית ברנאדוט לגבי הנגב.
במבצע "חירם", בין 29-31 באוקטובר, בחזית הצפון, בפיקוד אלוף משה כרמל, השתתפו ארבע חטיבות: מס' 1 ("גולני"), מס' 2 ("כרמלי"), מס' 9 ("עודד"), וחטיבה 7 הממונעת, שהנחיתה את המאמץ העיקרי, בכבשה את מירון, גוש-חלב, סאסא, מלכיה, ומשם נעה צפונה בואכה ברך-הליטאני, בשתפה פעולה עם חטיבה 2 בכיבוש 14 כפרים בתחום לבנון.
בחזית הדרום, ב-24-25 בנובמבר השתלטה חטיבת הנגב, במבצע "לוט", על כל המרחב שממזרח לבאר-שבע עד קו סדום ועמק הערבה דרומה בואכה חציבה ועין-יהב, כולל מעלה העקרבים-ממשית-תל ערד.
בין 5-7 בדצמבר בלמו חטיבה 8 ו"גולני", במבצע "אסף", את ניסיון הצבא המצרי להרחיב את רצועת-עזה לכיוון באר-שבע.
בארץ-ישראל נותרו שלוש מובלעות צבאיות מצריות: רצועת-עזה, הזרוע המזרחית (מניצנה 50 ק"מ לאורך הכביש אל באר-שבע), ו"כיס פלוג'ה" המנותק. מבצע "חורב", שנועד לסלק כליל את הצבא המצרי, החל ב-22 בדצמבר 1948 והסתיים ב-7 בינואר 1949. משימת כיבוש כיס פלוג'ה שהוטלה על חטיבה 3 (אלכסנדרוני), נכשלה. חטיבה 1 ("גולני") ביצעה התקפות הסחה על רצועת-עזה במשך שלוש יממות והקלה על חטיבות 8, 12 ("הנגב") ו-10 ("הראל") לכבוש את כל הזרוע המזרחית המצרית עד 27 בדצמבר. למחרת חדרה חטיבת הנגב אל סיני, כבשה את אבו-עגילה והחלה בפשיטות ובהתקפות הטרדה על העורף המצרי בכוונה לכפות על המצרים להעתיק כוחות מרצועת-עזה אל סיני. זאת כדי להקל על הכוחות האחרים של חזית הדרום לכבוש את רפיח, לנתק את רצועת-עזה מחצי-האי סיני, אחר-כך להחזיר את חטיבת הנגב ארצה דרך ניצנה. הרעיון היה מבריק, אולם לחץ מצד נשיא ארה"ב טרומן, בגיבוי איום צבאי בריטי, שכנע את בן-גוריון להורות על פינוי מיידי של צה"ל מסיני. ניסיון צה"ל לכבוש את רפיח ללא המהלך העוקף והמבלבל בעומק סיני, נכשל, ורצועת-עזה נותרה בידי מצרים עד מלחמת ששת הימים.
צבא ירדן, בגיבוי בריטי, החל להתפרס ולפטרל באילת, בעמק הערבה ובהר הנגב. גם מצרים עקבה בדאגה אחר המהלך הירדני, ונציגיה ברודוס הסכימו שהגבול הקבוע בין ישראל ומצרים יהיה חופף לגבול הבינלאומי הקודם, משמע: המצרים העדיפו גבול עם ישראל על פני גבול עם ירדן, ובכך העניקו יד חופשית לצה"ל להשתלט על הנגב הדרומי עד אילת. 10 ימים לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ב-6 במארס 1949, יצאו חטיבות "גולני" ו"הנגב" למסע לאילת. אילת נתפסה ע"י צה"ל ב-10 במארס 1949, ועמה כל הנגב הדרומי. במקביל השתלטה "אלכסנדרוני" על מרחבי צקלג, ערד, דרום מדבר יהודה ועין-גדי.
מלחמת העצמאות לא הסתיימה בהסכמי שלום, אלא רק בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה. עיראק מסרה את מרחב השומרון לירדן, לבד ממרחב נחל עירון ורצועת כפר קאסם-בקעה אל-גרבייה, שהועברו לישראל, והתנגדה לכל מגע מדיני עם ישראל. ישראל הצליחה להרחיב בהרבה את הגבולות שעליהן הוחלט בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947.
*אל"מ (מיל') ד"ר מאיר פעיל - דוקטור להיסטוריה כללית, צבאית ומזרח תיכונית. שירת בפלמ"ח ובצה"ל 28 שנים. שימש בתפקידי פיקוד שונים. כתב ספרים תורתיים לצה"ל.
קישורים:
אתר צה''ל
אתר חיל האויר